דף יוםיומי

בבא קמא דף פא – תנאי יהושע בן נון

בדף פא סוקרת הגמרא עשרה תנאים שהתנה יהושע. בעמוד ב מובאים דברי שמואל לרב יהודה, כי תנאים אלו אינם נוהגים רק בארץ ישראל, אלא אפילו בבבל, ובחו"ל בכלל. מדוע הסתפק רב יהודה בשאלה זו? ומדוע גם לאחר שהבין כי תנאים אלו נוהגים גם מחוץ לארץ ישראל, עדיין חשב לצמצם אותם לבבל בלבד?

ייתכן כי ספקו של רב יהודה קשור למחלוקת הרשב"א והראב"ד. לדעת הראב"ד (הובאה בקונטרס בעניין המציל עצמו בממון חברו, המצורף למהדורה של חידושיו על המסכת), תנאיו של יהושע בן נון אמנם התירו את השימוש בממון הזולת במקומות מסוימים, למרות ההפסד שעלול להיגרם לו, אך היתר זה אינו פוטר מתשלום. הרשב"א (פא ע"ב, ד"ה מפסג ועולה) חלק על הראב"ד, ולדעתו יהושע גם פטר מתשלום במקרים אלו. ונראה שנחלקו בגדר תנאיו של יהושע. הראב"ד הבין כי דיניו של יהושע חלים על האדם, ומתירים לו להשתמש בממון חברו במקומות מסוימים; היתר זה אינו גורע מן הבעלות על הממון, ועל כן לאחר השימוש, חייב המשתמש לשלם. לדעת הרשב"א, לעומת זאת, יהושע הגביל את הבעלות במציאויות מסוימות, ועל כן במקרים אלו גם אין חיוב לשלם על השימוש.

ייתכן שספקו של רב יהודה דומה למחלוקתם. לפי דברי הראב"ד, מסתבר שאין מקום לחלק בין ארץ ישראל לחו"ל. לפי הרשב"א, לעומת זאת, יש מקום לומר כי תנאיו הממוניים של יהושע קשורים דווקא לבעלות בארץ ישראל – ומה עוד שכל התנאים אכן קשורים לקרקע. יתרה מזאת: גם לאחר שהבין משמואל כי תקנות יהושע אינן מוגבלות לארץ ישראל, עדיין סבר רב יהודה שמא ניתן להרחיבן רק לבבל, שם הייתה ליהודים אוטונומיה שיפוטית; אך בשאר חו"ל, שם חיים יהודים על פי דיני הממונות של המלכות, ייתכן כי תנאיו של יהושע כלל אינם תקפים.

לאור הסבר זה, יש מקום לטעון כי הן דברי הרשב"א הן דברי הראב"ד צדקו, אלא שיש לחלק בין ארץ ישראל לחו"ל. בארץ ישראל נכונה עמדתו של הרשב"א: יהושע הגביל את הבעלות על הממון, וכלל לא ניתן לחייב על שימושים מן הסוג שעליהם התנה. בחו"ל, לעומת זאת, כנים דברי הראב"ד, ואף שהשימוש מותר, מכל מקום הוא מחייב בתשלום.

הרב ברוך וינטרוב