דף יוםיומי

בבא קמא דף עט ע"ב – גנֵבה וגזֵלה

נתעכב היום על עניין נוסף מהדף הקודם, הנוגע לנושא יסודי בפרק מרובה, שאנו עומדים על סף סיומו: מעמד הגנב אל מול מעמד הגזלן. הגמרא מנמקת את חומרתו של הגנב לעניין קנסות (חיוב כפל וחיוב ארבעה וחמישה) כך:

"שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול, עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת".

כלומר: מעשהו של הגנב נתפס כחמור יותר ממעשהו של הגזלן, ודווקא מטעמים שבין אדם למקום.

מדברי הרמב"ם עולה הבדל נוסף בין גנב לגזלן, מלבד חיובי הקנסות. את הלכות גזלה פותח הרמב"ם כך:

"כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תגזול' (ויקרא י"ט, יג). ואין לוקין על לאו זה, שהרי הכתוב נתקו לעשה, שאם גזל חייב להחזיר, שנאמר 'והשיב את הגזלה אשר גזל' (שם ה', כג) – זו מצות עשה. ואפילו שרף הגזלה אינו לוקה, שהרי הוא חייב לשלם דמיה, וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו".

לאמור: כאשר חפץ גזול קיים בעין, זהו לאו הניתק לעשה, ורק כאשר החפץ אינו בעין יש להשתמש במושג אחר – לאו הניתן לתשלומין.

בגנבה, לעומת זאת, מבואר שמלכתחילה אין מצוַת עשה (הלכות גנבה פ"א ה"א):

"כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה, שנאמר 'לא תגנבו' (ויקרא י"ט, יא), ואין לוקין על לאו זה, שהרי ניתן לתשלומין, שהגנב חייבה אותו תורה לשלם".

הרמב"ם הבין, כנראה, שהפסוק "והשיב את הגזלה" עוסק דווקא בגזלה, ולא בגנבה.

מדוע באמת מוגדר חיובו של הגנב מלכתחילה כחיוב תשלומין, ולא כמצוַת השבה? ייתכן שהדבר נובע מהיסוד שלמדנו מסוגייתנו: הבעיה בגזלה היא ההחזקה בחפץ של הזולת, ועל כך ניתן לכפר בהשבת החפץ; מעשה הגנֵבה, לעומת זאת, הנו בעייתי מצד עצמו, ואת זאת לא ניתן לתקן ולכפר על ידי השבה.

לכאורה מהווה העדר חובת ההשבה קולא לגנב, שלא חויב במצוה. ואולם, מדברי התוספתא (פ"י ה"ד) והירושלמי (פ"ט ה"א) – שלפי תוספות הרי"ד (סה ע"א) התקבלו להלכה – עולה שיש לכך השלכה דווקא לרעתו. כאשר החפץ קיים בעין, אלא שערכו ירד לאחר שעת הגזֵלה, יכול הגזלן להשיבו ולומר לבעלים: 'הרי שלך לפניך', שכן בכך מקיים הוא את חובת ההשבה (שכל עוד היא קיימת, בטלה חובת התשלום כלפיה). לפי התוספתא, כל זה נכון בגזלן בלבד, אך גנב, שאינו מצֻווה בהשבה, צריך להוסיף כסף ולהשלים לבעל החפץ את שוויו בשעת הגנֵבה: היות שבגנב מדובר מלכתחילה בחובת תשלום, לא ניתן להקל בה על ידי השבת החפץ בעין. כמובן, הגנב אינו יכול להחליט לשלם את מלוא ערכו של החפץ ולהשאירו אצלו, שכן החפץ אינו שייך לו; החזרת החפץ גורעת, אם כן, מסכום התשלומין, אך זאת כחלק מחובת התשלום, ולא בתורת השבה.

הרב שמואל שמעוני