דף יוםיומי

בבא קמא דף עח – היחס בין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה

זה למעלה משבועיים אנו עסוקים בפרק "מרובה", הקרוי כך על שם תחילתה של משנתו הראשונה, הקובעת כי "מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה", ובמהלכו באה סדרה של משניות העוסקות בהשוואה זו בין תשלומי כפל ובין תשלומי ארבעה וחמישה. בדף דהיום (עח ע"ב) מובאת המשנה החותמת את הסִדרה, ואנו ננצל הזדמנות זו להצגת שאלה מהותית בדבר היחס שבין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה.

בדף עה ע"ב, על רקע סוגיית הזמה בתשלומי ארבעה וחמישה, קובעת הגמרא: "תשלומי חמישה אמר רחמנא, ולא תשלומי ארבעה ולא תשלומי שלשה", כלומר: אין אפשרות לחייב את הטובח או את המוכר בחיוב חלקי. כיצד ייווצר חיוב בארבעה במקום חיוב בחמישה?

אותה סוגיה עוסקת באדם שהודה שגנב – ולכן נפטר מכפל, ככל מודה בקנס – אך לא הודה שטבח או מכר, ובאו עדים והעידו על הטביחה או המכירה. אותו אדם חייב, אם כן, להשיב את הקרן, וכמו כן יש לחייבו על הטביחה או המכירה. היה מקום לומר שחיובו של הלז הוא חיוב מושלם: עליו להשיב את הקרן, ובנוסף – את הקנס הקצוב לטובח ומוכר. מדוע אפוא אין כאן אלא תשלומי ארבעה?

מסוגיה זו עולה – לפחות כהווה-אמינא – שחיוב ארבעה וחמישה מהווה מערכת משולשת:

- חלק א: השבת הקרן.

- חלק ב: תוספת כפל, כדין כל גנב.

- חלק ג: תוספת שניים או שלושה לשה או לשור.

לפי תפיסה זו, ברגע שנשמיט את החלק השני – היינו: את העלאת החיוב מאחד לשניים – יפחת החיוב על טביחה או מכירה ויעמוד על שלושה או ארבעה [וכן משמע מרש"י דף סח ע"ב, ד"ה ואינו משלם, עיין שם]. ביסוד הבנה זו עומדת הסברה, שקיים קשר הדוק בין חיוב ארבעה וחמישה ובין החיוב הבסיסי בכפל.

ואולם, דומה שמעיון בכתוב ניתן להגיע למסקנה אחרת. פרשת "כי יגנֹב איש שור או שה" פותחת (כ"א, לז) בחיוב ארבעה וחמישה, ורק בסיומה (כ"ב, ג) נזכר גם החיוב בתשלומי כפל. מסתבר, שלוּ היה חיוב ארבעה וחמישה מבוסס על חיוב כפל, ראוי היה להזכיר תחילה את חיוב הכפל!

מלבד הדיוק בכתובים, נראה שזו גם ההבנה העולה מדברי הרמב"ם בהלכות גנבה (פ"א ה"ו):

"תשלומי כפל נוהגין בכל, חוץ משה ושור, שהגונב את השה או את השור וטבח או מכר משלם על השה תשלומי ארבעה ועל השור תשלומי חמשה".

מפורש ברמב"ם, שתשלומי כפל אינם נוהגים בשור או שה, ולפנינו אפוא שני חיובים שונים: חיוב ארבעה וחמישה בטביחה או מכירה, וחיוב כפל – בגנֵבה רגילה.

אפשר ששתי הגישות השונות האלה משקפות שאלה מהותית יותר בדבר אופיים של תשלומי ארבעה וחמישה, שכבר עמדנו עליה בדף היומיומי לדף ע. באותו עיון בחנו את הסברו של רבי עקיבא (סז ע"ב) כי "טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה מפני שנשתרש בחטא". ראינו של'השתרשות' זו ייתכנו שני מובנים. ייתכן שההשתרשות קשורה לפגיעה בזולת, ששוב לא יזכה בממונו שנגנב; אם כך, אכן יש קשר בין חיוב הכפל – דהיינו: החיוב על עצם הגנֵבה, שהחלה את מהלך הפגיעה בזולת – ובין הטביחה או המכירה, שהשלימו אותו מהלך. לחילופין, ניתן להבין שחיוב ארבעה וחמישה איננו נובע מן הפגיעה בזולת, אלא מן השחיתות המוסרית שאליה נגרר הגנב: הוא מושרש עמוק בחטא! אם נפרש כך, אזי יש לפנינו שני נושאים שונים: כל עוד הייתה זו רק גנֵבה, ניתן היה להסתפק בפיצוי הזולת בכפל; אך לאחר שהגנב טבח או מכר, דרוש 'טיפול שורש' (כתגובה ל'השתרשות'), וזה נעשה באמצעות חיוב מחודש, עצמאי, וגבוה הרבה יותר – חיוב ארבעה וחמישה.

הרב אודי שוורץ