דף יוםיומי

בבא קמא דף סא – הרחקת אש

המשנה הראשונה בדף ס ע"ב מביאה מחלוקת בין רבי שמעון ושאר התנאים, כמה ירחיק אדם את אשו מממון חברו וייפטר על נזקיה. לדעת רבי שמעון, יש לאמוד כל שרפה לעצמה, בעוד ששאר התנאים נתנו שיעורים קבועים, מבלי להתחשב בגובה הלהבות ובעצמתן. עמדתם של שאר התנאים נראית קשה ביותר: מדוע באמת לא נבדוק כל מקרה לגופו? והלוא הכול יודעים כי אין דלֵקה אחת דומה לחברתה!

נראה, שרבי שמעון וחכמים נחלקו מהי סברת הפטור במקרה שהושאר מרחק מספק. רבי שמעון חשב, שיש להשאיר מרחק שאין כל ספק כי האש לא תוכל לעברו; במצב כזה, אם בכל זאת קפצה האש ועברה, אין זה אלא אונס, והמבעיר פטור. שאר התנאים, לעומתו, הבינו כי המרחק לא נועד למנוע את התפשטות האש אל ממון חברו, כי אם לתת שהות לעצור את האש (או למנוע את הנזק באופן אחר) אם אכן תתפשט לשם; ותנאים אלו חלוקים בינם לבין עצמם מהו מרחק ההתראה הנדרש.

ייתכן שלאור ביאור זה של המחלוקת יש להבין את התלבטות הראשונים בדבר היחס בין משנתנו לבין המשנה הקודמת (בעמוד א): "עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות או דרך הרבים או נהר – פטור". מפירוש המשניות של הרמב"ם נראה, שרבי שמעון מודה אף הוא כי במקרים אלו פטור, שכן נהר או גדר אמורים לעצור את האש לחלוטין. הרא"ש, לעומת זאת, עמד על כך שהרי"ף השמיט לגמרי את הדיון במשנה הראשונה, והבין מכך שלדעת הרי"ף רבי שמעון חולק על משנה זו וסובר שגדר או נהר אינם מהווים מכשול הפוטר מנזקי אש. נמצאנו למדים, שלדעת הרמב"ם בפירוש המשניות, הגדר או הנהר הנם מכשול מספק לאש, ועל כן מודה רבי שמעון ביעילותם, בעוד שהרא"ש, אליבא דהרי"ף, סבור כי הם רק מעכבים את התפשטות האש, בדומה לשיעורים שנתנו חכמים.

דעת ביניים מצינו בפסקו של הרמב"ם בהלכות נזקי ממון (פי"ד הלכות ב–ג). מחד גיסא הוא פוסק כי "אם עברה נהר או שלולית שיש בהן מים ורחבן שמונה אמות פטור"; ומאידך גיסא – "עברה גדר, אומדין גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצויין שם". כלומר: לגבי גדר אין שיעור קבוע, ואילו לגבי נהר – שיעור של שמונה אמות פוטר. הרמב"ם הבין, כנראה, שגדר סתם אינה אלא מעכב, ועל מנת שתוכל לבלום את האש יש לבדקה לגופה של האש, אבל נהר מלא מים בן שמונה אמות הנו מכשול בלתי-עביר, למעט במקרים של 'מכת שמים'.

הרב ברוך וינטרוב