דף יוםיומי

בבא קמא דף ס – זרייה בשבת וגרימת היזק באמצעות הרוח

הגמרא בדף ס ע"א מקשה: מדוע פוטרת הברייתא "ליבה ולבתה הרוח" בנזיקין, בעוד שעל מקרה דומה – שימוש ברוח לצורך זריית חטים – חייבים בדיני שבת? הסוגיה מביאה ארבעה תירוצים, שניתן לחלקם לשתי קבוצות. שלושת התירוצים הראשונים מניחים כי ההשוואה בין נזיקין לזרייה בשבת נכונה, ומעמידים את הברייתא במציאות שונה מזו שבה מתחייבים בשבת. רב אשי מציע תירוץ רביעי, לפיו יש להבחין באופן עקרוני בין נזיקין לזרייה בשבת: בשבת "מלאכת מחשבת אסרה תורה", בעוד ש"גרמא בנזקין – פטור".

מדוע יש מקום לחלק בין דיני שבת לדיני נזיקין?

הר"ן (וכן התוספות על פי הבנת המהר"ם) ביאר כי זהו דין ייחודי למלאכת זורה. בעיקרון, סבור הר"ן, גם מלאכת מחשבת אינה יכולה להיעשות בגרמא. יוצאת דופן היא מלאכת זורה, שגם בימות החול דרכה להיעשות בסיוע הרוח, והמעשה המחייב הנו זריקה לאוויר באופן שהרוח תפריד את המוץ. אך ככלל גרמא אינו מחייב, על פי גישה זו, גם במלאכות שבת.

רש"י, לעומת זאת, הבין כי לפנינו חילוק עקרוני בין שבת לנזיקין. בשבת נבחן המעשה במבחן התוצאה: אם אדם נתכוון למלאכה מסוימת ונתקיימה מחשבתו – הריהו חייב, גם אם נעזר ברוח על מנת להגשימה. כדי להתחייב בנזיקין, לעומת זאת, צריך האדם לעשות את המעשה בעצמו, ולא רק לגרום לתוצאה; אך אם האדם רק גרם לתוצאה, ו'העושה' היה הרוח – פטור.

האחרונים (ראה למשל חלקת יואב חלק אורח חיים סימן י"א) הקשו על שיטת רש"י מסוגיה מפורשת במסכת שבת דף קכ ע"ב. הגמרא שם דורשת: "'לא תעשה כל מלאכה' – עשייה הוא דאסור, גרמא שרי", ועל סמך לימוד זה היא מתירה להניח בשבת כלים מלאים במים בדרכה של שרֵפה על מנת לבלום את התפשטותה, אף אם יש חשש שהכלים יתבקעו מחמת החום ויכבו את האש. ואף מי שאוסר שם, פוסק כן רק כגזרה, שמא יבוא לידי כיבוי גמור. אם כן, כולי עלמא מודו שגרמא בשבת פטור – והיאך לומד רש"י בסוגייתנו כי לדעת רב אשי חייבים על גרמא בשבת?

דומה שהתשובה פשוטה: עמדתו של רש"י אינה שבשבת מתחייבים על מעשה שיגרום לתוצאה של חילול שבת, אלא שהחיוב בשבת הוא על הוצאת מחשבתו של האדם לפועל, גם אם הוא מסתייע לשם כך בכוחות נוספים. במקרה בשבת דף קכ, האדם כלל אינו מתכוון לכבות את האש, אלא רק לשים בפניה חומרים שאין היא יכולה לשרפם; לפיכך אין הוא צריך לחשוש שמא מחמת פעולותיו ייגרם חילול שבת, שכן אף אם הדבר יקרה, אין זו הוצאה לפועל של כוונתו, שהרי לא לכך נתכוון.

לאור זאת ניתן גם להבין את דעת הגוזרים שמא יבוא לכבות ממש. על פי דברינו, עצם הכוונה שהנחת הכלים תגרום לכיבוי – בלא שום מעשה נוסף – תהפוך את ההנחה למחייבת מדאורייתא, ועל כן בהחלט יש מקום לגזור עליה.

הרב ברוך וינטרוב