דף יוםיומי

בבא קמא דף נא – שליחות לדבר עבֵרה בבור

במסגרת הניסיונות למצוא מקרה של בור של שני שותפים, מביאה הגמרא (נא ע"א) את ההצעה הבאה: "אי דשוו שליח תרוייהו, ואמרי ליה זיל כרי לן, ואזל כרה להו – אין שליח לדבר עבירה!". הגמרא אינה מבארת את טיב העברה שבה מדובר, ונחלקו בכך האחרונים.

המשנה למלך (הלכות רוצח פ"ב ה"ב) הביא את דברי רש"י "דאין שליח לדבר עבירה, דאסור לקלקל רשות הרבים" (נג ע"א, ד"ה נפל), וכתב עליהם: "ואיסור זה דמקלקל ברשות הרבים פשיטא דהוי מדרבנן". דברים אלו תמוהים מעט. גם אם נניח שאין איסור דאורייתא בעצם קלקולה של רשות הרבים, הרי אנו עוסקים כאן בנזקי בור, שהוא אחד מאבות הנזיקין שעליהם חייבה התורה. אמנם במסגרת עיוננו הראשון למסכת בבא קמא ראינו את דעת המבי"ט, שעצם האיסור להזיק הוא מדרבנן בלבד, אך ציינו שהגישה הרווחת היא שיש כאן איסור תורה, ולכאורה דבר זה תקף גם ביחס לבור. מסתבר שהמשנה למלך הבין כי החיוב הממוני בבור אינו נשען על איסור, שכן האדם אינו גורם במודע נזק לחברו.

ואולם, המנחת חינוך (מצוה נג) כתב על דברי המשנה למלך: "ואיני מבין, דודאי לעשות תקלה ברשות הרבים שיוכל להיות מיתה או היזק לאדם בודאי הוא איסור תורה, כמו שמבואר ברמב"ם פי"א מרוצח ה"ד, דאפילו ברשותו אסור, מכל שכן ברשות הרבים, ורש"י דנקט איסור קלקול לאו דווקא, רק הכוונה דאסור מחמת תקלה, והוא ודאי איסור תורה". מקור לאיסור תורה זה הציע המשך חכמה (ויקרא י"ט, יד): "'ולפני עור לא תתן מכשול' – הכותים מפרשים כמשמעו, שלא יתן אבן לפני עור בדרך להפילו, וכן הוא אמת. ומזה אזהרה לפותח או כורה בור ברשות הרבים. ומשום זה אמרו: בור ברשות הרבים של שני שותפין כו' אי דאמרי ליה זיל כרי לן אין שליח לדבר עברה, היינו דלאו דלפני עור לא תתן מכשול איכא (ואיסורה דבר תורה דלא כהמשנה למלך בפ"ב מרוצח)". כזכור, במסגרת העיון הנ"ל ראינו את שיטת היד רמ"ה (בבא בתרא כו ע"א), שראה בפסוק זה מקור כללי לאיסור להזיק; אך גם אם לא נקבל את דבריו, לכל הפחות יש כאן מקור לנזקי בור ברשות הרבים.

לסיום נעיר, שסוגיה זו מעוררת מספר נקודות למחשבה בדין אין שליח לדבר עברה. ראשית, המשנה למלך (שם) הוכיח, לאור פרשנותו בסוגייתנו, שגם באיסור דרבנן אין שליח לדבר עברה; אך בהמשך דבריו הוא מציין שישנן ראיות כנגד מסקנה זו. כמובן, לפי המנחת חינוך והמשך חכמה אין ראיה מסוגייתנו. לגופו של עניין, ייתכן שהדבר תלוי בשאלה מהו יסוד הדין שאין שליח לדבר עברה, שבה עסקנו במסגרת העיון בקידושין דף מב – עיין שם.

נקודה נוספת קשורה אף היא לעיון הנ"ל, שבמסגרתו הבאנו מחלוקת אם דין אין שליח לדבר עברה אומר רק שהחטא ועונשו אינם של המשלח (אלא של השליח המבצע), או שמא עצם השליחות בטלה. סוגייתנו (בדומה לסוגיה בקידושין מב ע"ב) מניחה, שהיות שאין שליח לדבר עברה, ברור שהמשלחים אינם חייבים על נזקי הבור. ויש לעיין במשמעות הדבר: האם זוהי ראיה שעצם השליחות בטלה? ואם לא – האם מוכח מכאן שחיובי נזיקין הם עונש על העבֵרה על האיסור?

הרב שמואל שמעוני