דף יוםיומי

בבא קמא דף מח – הנכנס לחצר חברו שלא ברשות

רבא ורב פפא אומרים (מח ע"א), כי הנכנס לחצר חברו שלא ברשות והזיקו בעל הבית – אם לא ידע בו בעל הבית, הרי הוא פטור, ואם ידע בו, הרי הוא חייב.

רש"י והרמב"ם נחלקו מה טיבה של ידיעה זו. הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ו ה"ג) כתב, כי אם בעל הבית הזיק את הפולש בשגגה, הרי הוא פטור, ואם בזדון – חייב. רש"י (מח ע"ב, ד"ה חייבין, דברשות; ובדף לב ע"ב, ד"ה חייב בד' דברים [השני]), לעומת זאת, מסביר כי בנזיקין אין מקום לחלק בין היזק מכוון להיזק שאינו מכוון, ואם הכיר בעל הבית כי יש פולש בשטחו, הרי הוא חייב על כל נזק שיגרום לפולש זה, גם אם לא נעשה בכוונה. במילים אחרות: לדעת רש"י, הפטור קיים רק במקרה של אונס – כאשר בעל הבית לא ידע בכלל שיש אדם זר בחצרו – אך אם נודע לבעל הבית דבר קיומו של הלז, היה עליו להיזהר.

שיטת רש"י נראית פשוטה ומובנת, בהתאם לכלל הנקוט בידינו כי "אדם מועד לעולם". מדוע, אם כן, פוטר הרמב"ם בעל בית שהזיק בשוגג?

נראה ששיטת הרמב"ם מבוססת על הטענה הכתובה בסוגיה: "נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא". המאירי (ד"ה ויש) למד מכאן, כי יש לבעל הבית רשות להוציא את הפולש משטחו, ואפילו בכוח, אלא שעליו להתרות בו קודם. מסתבר שכך למד גם הרמב"ם, וממילא הסיק מכאן, כי חכמים התירו לאדם לסלק את מי שפלש לשטחו, ואם במסגרת הניסיון לסילוק הפולש הזיקו בעל הבית שלא בכוונה – הרי הוא פטור. רש"י, כפי הנראה, דייק מן המשפט ששמה הגמרא בפי הניזק בדיוק את ההפך: מותר לבעל הבית להוציא את הפולש, אך אין לו היתר להזיקו, וממילא יתחייב על כל היזק שיעשה, בין בשוגג בין במזיד.

מדברינו יוצא, כי פטורו של הרמב"ם נוגע דווקא לנזק שנגרם במהלך הניסיון להוציא את הפולש, אך לא לנזקים אחרים. ובזה תתורץ קושיית הלחם משנה בהלכות נזקי ממון (פ"ז ה"ו). הלחם משנה מדייק מלשון הרמב"ם שם, שאם הכיר בעל הבית בפולש, הרי הוא חייב אף אם הזיק שלא בכוונה, כדעת רש"י; על דיוק זה מקשה הלחם משנה מדברי הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק, ונשאר בצריך עיון. ברם, על פי ביאורנו אין כאן סתירה: הרמב"ם פטר בשוגג דווקא אם הזיק בעל הבית במהלך מעשה ההוצאה, שלזה הרשוהו חכמים.

הרב ברוך וינטרוב