דף יוםיומי

בבא קמא דף מז – היה לה שלא לאכול

בדף מז ע"ב נחלקו אמוראים במקרה שאדם הניח פירותיו לפני בהמת חברו, והבהמה אכלה מן הפירות והוזקה על ידי האכילה. לדעת רב ששת, בעל הפירות חייב, אלא אם כן מדובר בדבר שהבהמה כלל אינה אמורה לאכול ממנו. רב, לעומתו, פוטר, שכן לדעתו גם במקרה כזה יכול בעל הפירות לומר לבעל הבהמה: 'היה לה לבהמתך שלא לאכול מן הפירות'. מה טעם הפטור?

ניתן היה לומר כי אכילה באופן המזיק היא דבר שאינו מצוי, ועל כן פטור בעל הפירות משום אונס. אבל התוספות (ד"ה הוה) כותבים שמהמשך הסוגיה מוכח כנגד סברה זו, ומציעים סברה אחרת: "כיון שבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו אינו ראוי זה להתחייב בכך". דא עקא, שהתוספות אינם מסבירים בדיוק את כוונתם, ומדוע אין בעל הפירות ראוי להתחייב. כיצד יש להבין, אם כן, את תירוצם של התוספות?

הראב"ד (מח ע"א, ד"ה ואמר) ביאר, שהבהמה היא זו שהזיקה לעצמה, ולכן אף על פי שהנזק נעשה תוך שימוש בפירותיו – בעל הפירות פטור. החזון איש (בבא קמא סימן ח' אות ט) הסביר את דברי התוספות באופן שונה מעט: הוא טען כי כאשר הנזק נגרם בגלל אכילת יתר של הבהמה, אין הפירות נחשבים כלל כמזיקים, אלא פעולת הבהמה היא המזיקה. בקצרה: הראב"ד רואה את הפירות כמזיקים, ותולה את הפטור בכך שהנזק היה מיזמתה של הבהמה, בעוד שהחזון איש קובע כי הפירות כלל אינם מוגדרים כמזיקים.

ייתכן כי שתי האפשרויות השונות משתקפות בשני התירוצים שמציעה הגמרא לקושיה מן הברייתא "הנותן סם המות לפני בהמתו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים". התירוץ השני, המסביר כי מדובר בפרי שהוא סם המוות עבור הבהמה (אפרזתא), ואינו מבחין בין מקרה זה לבין מקרה שנתן לפני הבהמה פירות רגילים, מתאים לשיטת הראב"ד: סוף סוף, בשני המקרים הבהמה היא שעשתה את פעולת ההיזק – ומה לי אם אכלה פירות רגילים או אפרזתא. על פי התירוץ הראשון, לעומת זאת, הברייתא עוסקת במקרה שנתן סם המוות ממש לפני הבהמה, ופטור מדיני אדם משום "דלא עבידא דאכלה", אך ייתכן שבאפרזתא אכן יהיה חייב; הבחנה שכזו עשויה להתאים לשיטת החזון איש, שהרי אפרזתא – שלא כפירות רגילים – ודאי נחשבת לדבר המזיק, ועל כן יש מקום לחייב את המניח.

הרב ברוך וינטרוב