דף יוםיומי

בבא קמא דף מג – מחילת כופר

בעולם ההלכה יש עבֵרות שונות שתיקונן מחייב תשלום ממוני. באופן כללי, ניתן לדבר על שני מודלים של תשלומים כאלה: מודל א – אדם קלקל דבר מה, ועליו לתקנו באמצעות תשלום, אשר מזכה את האדם בכפרה מכוח התיקון של מה שעשה; מודל ב – תשלום המכפר מצד עצמו, ללא קשר לתיקון שהוא יוצר. נבהיר את הדברים באמצעות שתי דוגמות.

כידוע, אדם שחייב לחברו ממון, וכפר בחיובו זה ואף נשבע על כך לשקר, חייב להשיב את הגזלה בתוספת חומש וקרבן (ויקרא ה', כ–כו). והנה, המשנה להלן דף קג קובעת, שאם הנגזל מחל לגזלן על הממון, נפטר הלז מתשלום, ואף מן הקרבן. הראשונים (עיין למשל בשיטה מקובצת שם בשם הרא"ש) מבארים, שתשלומי חומש הם תשלומי ממון, שנועדו ביסודם לפצות את הנגזל; ואם הושג פיצוי כזה בלי תשלום – זכה הגזלן-השקרן לכפרה. לפנינו, אם כן, דוגמה למודל הראשון: תשלומי ממון המהווים פיצוי, ומפיקים בסופו של התהליך גם כפרה.

תחום אחר שיש בו חיוב חומש הוא דינו של זר שאכל תרומה. אלא שכאן קובעת המשנה (תרומות פ"ו מ"א) כי אין הכוהן יכול למחול על התשלום, ויתרה מזאת: האוכל תרומת הפקר חייב אף הוא להוסיף חומש. התוספות (פסחים כט ע"א, ד"ה מאן יש אומרים) למדו מכאן, שתשלומי חומש של זר שאכל תרומה אינם תשלומי ממון, אלא הם ביסודם תשלומי כפרה; במצב כזה – המתאים למודל השני שהצגנו – אין עובר העבֵרה מתכפר עד שישלם.

מה אופיים של תשלומי כופר שמשלם בעליו של שור שהרג אדם: האם אלו תשלומי ממון, המזכים את בעל השור בכפרה באמצעות פיצוי על ההריגה, או שמא התשלום עצמו הוא זה שמכפר? התוספות בסוגייתנו (דף מג ע"א, ד"ה מאי לאו) קובעים בפירוש, שלקרובי הניזק-הנרצח אין סמכות למחול על הכופר. לאור האמור לעיל, יש להסיק מכאן שכפרת הכופר גלומה, לדעת התוספות, בתשלום עצמו, ולא בפיצוי שהוא מניב.

דומה שאת טענת התוספות ניתן לבסס על סברה פשוטה: תשלומי ממון לא יפצו לעולם על אבדן חיים. על פגיעה ממונית, ואולי גם על פגיעה גופנית, ניתן לפצות בממון, אך לחיי אדם לא ניתן לקבוע כל קצבה ממונית. לפיכך אם מצאנו תשלומים כלשהם הקשורים למיתתו של אדם, על כורחנו יש לפרשם כתשלומי כפרה, ולא כתשלומי פיצוי.

שמעתי מהרב עזרא ביק, שייתכן ששאלה זו – בדבר האפשרות לפצות פיצוי ממוני על מיתת אדם – נתונה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד. כידוע, שור מועד שהרג עבד חייב שלושים שקלי כסף, אך לא שור תם. הרמב"ם (הלכות נזקי ממון סוף פ"י) פוסק, שבמצב כזה חייב בעל השור לשלם חצי מדמי העבד, כדין כל שור תם שהזיק. הראב"ד בהשגתו שם מדייק מן הרמב"ם, שדווקא בעבד יש חובת תשלום ממוני, אך לא בבן חורין, והוא עצמו חולק וקובע שגם לבן חורין יש שווי ממוני, ובעל השור מתחייב במקרים מסוימים לשלם אותו. הרב ביק הסביר, שהרמב"ם והראב"ד נחלקו בשאלה הנ"ל: לדעת הרמב"ם, אין כל אפשרות לשום חיי אדם בממון (למעט במקרה של עבד), בעוד שהראב"ד סבור כי ניתן לקבוע שיעור כלשהו של דמים כפיצוי על מותו של אדם.

הרב אודי שוורץ