דף יוםיומי

בבא קמא דף מא – הנאה משור הנסקל לאחר סקילתו

הסוגיה בדף מא לומדת את איסור ההנאה משור שנגמר דינו לסקילה מן הפסוק "וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ" (שמות כ"א, כח). הגמרא מסבירה כי פסוק זה נצרך דווקא למציאות בה הייתה הווה אמינא להתיר את האכילה: מקרה בו בעל השור, במקום למסרו לסקילה, הלך ושחטו. דבר זה הוביל את הרש"ש (פסחים כב ע"ב) לשאול: מניין לנו שיש איסור הנאה בשור שאכן נסקל?

למעשה, כבר רש"י (כאן, בד"ה והשתא) התייחס לשאלה זו, וכתב בפשיטות שאם אסור בהנאה היכא דשחטיה, כל שכן היכא דסקליה. אבל הרש"ש דחה קל וחומר זה, שכן בכמה מקומות מצינו כי לאחר שנתקיימה מצוותו של חפץ מסוים, פוקע איסורו.

הקובץ שיעורים (חלק ב סימן כ"א) תירץ את קושיית הרש"ש. הוא מסביר, כי הטעם לכך שכל שנעשתה מצוותו, פקע איסורו, הוא שאין האיסור קיים אלא על מנת שתתקיים המצוה, או בגלל ייעודו של החפץ למצוותו. לדוגמה: קודשים אסורים במעילה עד שיוקרבו; אך לאחר שנתקיימה מצוותן, פקע מהם דין מעילה, שהרי כל עצמו לא נבע אלא מייעודם למצוַת ההקרבה, ומעת שנתקיימה המצוה – אין עוד סיבה לקיומו. במקרה של השור הנסקל, טוען הקובץ שיעורים, לא שייכא סברה זו: האיסור אינו נובע מן המצוה לסקול, כי אם מעצם מעמדו של השור כ'רוצח'; כיוון שכך, אין הסקילה מפקיעה את האיסור.

לעניות דעתי, ניתן לבאר גם את סברתו של רש"י – מדוע שור שנתחייב סקילה ונסקל חמור יותר משור כזה שנשחט. נראה שרש"י הבין, כי איסור האכילה וההנאה המתחיל מיד לאחר גמר הדין נובע מראיית השור כאילו נסקל כבר. רש"י הבין כי בוודאי אין להוציא את הכתוב מפשוטו – ועל פי פשוטו, הרי הוא מדבר בשור שנסקל. חידושו של מדרש ההלכה הוא, שהיות שלאחר הסקילה אין צורך לומר "לֹא יֵאָכֵל", על כורחנו בא הפסוק ללמד כי משעה שנגמר דינו של השור לסקילה, רואים אנו אותו כאילו כבר נסקל, ועל כן הוא אסור בהנאה – וקל וחומר כאשר נסקל בפועל (ועיין רש"י מא ע"א ד"ה לאחר שנגמר דינו).

הרב ברוך וינטרוב