דף יוםיומי

בבא קמא דף מ – תשלום כופר על ידי אפוטרופוס

הברייתא בדף מ ע"א פוסקת, כי אף על פי שאפוטרופוס משלם מעלייתו על נזקי שור של חש"ו, מכל מקום פטור הוא מן הכופר; ומבארת הגמרא ש"כופרא כפרה", וחש"ו אינם בני כפרה. הרא"ה (הובאו דבריו בשיטה מקובצת כאן) מקשה: מדוע אין האפוטרופוס חייב בכופר? סוף סוף הוא זה שמחויב לשמור על השור, ואם לא מילא את תפקידו והשור נגח – הריהו חייב כפרה על עצמו! והרא"ה מוסיף ומוכיח כי חיוב הכופר נובע מן ההתרשלות בשמירה, מכך שגם שומר שהשור הופקד אצלו מתחייב בכופר.

דומה כי היישוב לקושייתו של הרא"ה טמון בהמשך הסוגיה. רב אחא בר יעקב שאל את רב נחמן שתי שאלות בעניין כופר, והשנייה שבהן: האם ממשכנים על הכופר, כלומר: האם בית דין מתערב וגובה את הכופר בכוח מנכסיו של האדם, או שמא רשאים אנו להניח כי מחמת חומרת העניין, הוא ישלם את הכופר מבלי שנזדקק לרדת לנכסיו, וכשם שחייבי חטאות ואשמות אינם צריכים למשכון. על הצד שיש צורך למשכן, ושכופר נראה בעיני האנשים כתשלום שאינו חמור, מציע רב אחא בר יעקב שני נימוקים: א. היות שזהו תשלום לאדם, ולא לגבוה, הוא נראה לאנשים חמור פחות מחטאת ואשם; ב. "כיון דהוא לא חטא, וממוניה הוא דאזיק, לא חמיר מילתא עילויה". אם נניח כי המחשבה המיוצגת בנימוק השני אינה מוטעית, אלא היא מבוססת על סברה אמתית, נמצאנו למדים מכאן שתשלום הכופר מבוסס על כך שממונו של אדם הזיק, ולא על הפשיעה בשמירה כפי שסבר הרא"ה; ואם כן, לא ניתן לחייב אפוטרופוס בכופר, אף אם פשע, שהרי לא ממונו הוא זה שהזיק.

מה שנותר לנו לתרץ הוא ראייתו של הרא"ה מחיוב כופר בשומרים, ונראה שההסבר לכך פשוט: חיוב הכופר מוטל למעשה על בעל השור, שממונו הוא שהזיק; חיובו של השומר לשלם אינו אלא מצד חיוביו כשומר – עליו לפצות את בעל השור על הנזק שנגרם לו עקב פשיעתו.

הרב ברוך וינטרוב