דף יוםיומי

בבא קמא דף לט – העמדת אפוטרופוס לגביית חצי נזק מגופו של שור תם

במשנה בדף לט ע"א אנו לומדים, כי אף על פי ששור של חירש, שוטה וקטן (להלן: חש"ו) שנגח פטור, מכל מקום בית דין מעמידין להם אפוטרופוס. הגמרא מסבירה, כי מינוי האפוטרופוס נעשה על מנת להעיד בפניו על נגיחת השור – וכך להפוך את השור למועד, ולגבות נזק שלם מן העלייה על נגיחותיו בהמשך – אך אין מעמידים אפוטרופוס כדי לגבות חצי נזק מגופו של השור התם.

הראשונים התלבטו, מדוע אין להעמיד אפוטרופוס לגבייה מגופו של השור התם. המאירי על המשנה כתב, ש"הואיל וחצי נזק קנס הוא – אין אלו [=חש"ו] בתורת קנס". ברם, שאר המפרשים העלו מספר נימוקים כנגד קביעה זו. רש"י הקשה עליה שתי קושיות: א. בהמשך הסוגיה (בע"ב) נאמר, שלמאן דאמר "צד תמות במקומה עומדת", אין חש"ו משלמים על נזקי שור מועד אלא חצי נזק – ואף על פי שחצי הנזק של צד התמות, ודאי ממונא הוא, ולא קנסא, שהרי הבעלים צריכים היו לשמור על שורם המועד; ב. מלשון הגמרא "אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו" משמע, שטעם הדין הוא שהגבייה היא מגופו, ולא העובדה שמדובר בקנס.

התוספות (ד"ה אין) הציעו נימוק אחר. לדעתם, הדין ששור תם אינו משתלם אלא מגופו מוכיח שהתורה חסה על בעליו; ולמאן דאמר "צד תמות במקומה עומדת", כנראה חסה התורה על חצי הנזק גם בשור מועד. ומאחר שהתורה חסה על בעליו של שור תם, החליטו גם חכמים לחוס על חש"ו שברשותם שור תם, ולא להעמיד להם אפוטרופוס. על פי הסבר זה, אין קשר ישיר בין הדין ששור תם אינו משתלם אלא מגופו ובין הדין שאין מעמידים אפוטרופוס לגבות מגופו.

מדברי הרמב"ם עולה עמדה שונה בנידון. הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פ"ו ה"ה) כותב, כי אם לאחר שהועמד אפוטרופוס (לצורך העדאה) חזר השור ונגח, ניתן לגבות את חצי הנזק על נגיחה זו, אף שהשור עודנו תם (שהרי מניין נגיחותיו להעדאה מתחיל רק משנתמנה האפוטרופוס). משמע מכאן, שהסיבה שאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות חצי נזק מגופו היא שמינוי האפוטרופוס אינו מועיל למפרע, אלא רק מכאן ולהבא. מסתבר שלדעת הרמב"ם, הדין ששור תם אינו משתלם אלא מגופו, ולא מעליית המזיק, מלמדנו שהגבייה נעשית כבר בשעת הנזק (עיין פ"ט הי"ב, ובשיעור לדף לג); מאחר שחש"ו אינם ברי חיוב, לא ניתן לגבות מהם את התשלום מיד בעת הנזק, אך אם כבר מונה להם אפוטרופוס – אזי הגבייה אפשרית גם מגופו של שור תם.

הרב ברוך וינטרוב