!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

בבא קמא דף ל ע"א – מזיק ברשות

עניין מזיק ברשות הוא תחום סבוך, הטעון עיון מקיף הן בסוגייתנו הן בסוגיות רבות אחרות במסכתנו ובמסכתות אחרות. במסגרת עיוננו היום נסתפק בהתייחסות נקודתית ביותר לחלק מהשאלות הנידונות בנושא.

כזכור מעיוננו הראשון למסכת, בדיני נזיקין יש שני מרכיבים שונים: האיסור וחיוב התשלום. בדרך כלל כרוכים שני המרכיבים זה בזה, אך לעתים יש פיצול ביניהם. פיצול לכיוון אחד – איסור ללא חיוב תשלום – קיים בוודאי: הגמרא בבבא בתרא (כב ע"ב) קובעת, שגרמא בניזקין פטור אבל אסור. סוגייתנו עוסקת בשאלה אם ייתכן פיצול בכיוון ההפוך, ומביאה מחלוקת תנאים:

"כל אלו שאמרו: מותרין לקלקל ברשות הרבים, אם הזיקו – חייבין לשלם; ורבי יהודה פוטר".

מה סברת רבי יהודה? הלוא קשה לומר שהאדם אנוס וההיזק הוא בלתי-צפוי! נראה שהדבר נעוץ בנקודה יסודית בהבנת החיוב בנזיקין, שבה עסקנו בעיוננו השני למסכת. הצענו שם, כי אף על פי שחיוב נזיקין נושא אופי של חוב ממוני רגיל, יש בעצם הטלתו יסוד של עונש על התנהגות בלתי-ראויה – שהרי זהו חיוב תשלום המוטל על אדם בלא שקיבלו עליו מדעתו ובלא שקיבל ממון קודם לכן. כיוון שכך, מובן מדוע סבור רבי יהודה כי אין לחייב אדם על מעשה שמותר היה לו לעשותו.

ואולם, הלכה נפסקה כדעת חכמים, שההיתר אינו גורר בעקבותיו פטור מתשלום. ייתכן שלביאור שיטתם צריך לעמוד על הבדל חשוב שיש בכל זאת בין דיני עונשין לדיני נזיקין: בדיני עונשין אנו מתלבטים אם להעניש אם לאו, בעוד שבדיני נזיקין הנזק הוא מצב נתון, והשאלה היא מי יישא בעלותו – המזיק או הניזוק. בהחלט סביר, אם כן, לקבוע, שאף שמשיקולים שונים אנו בוחרים להתיר בנסיבות מסוימות לקלקל ברשות הרבים, מכל מקום יש כאן מערכת מובהקת של מזיק וניזוק, וראוי יותר שהמזיק הוא זה שיישא באחריות.

בעבר (דף יומיומי לבבא קמא, דף טז) הזכרנו את ביאורו של הרמב"ם לפטור שן ורגל ברשות הרבים: "הזיקה ברשות הרבים... אם בשן ורגל הזיקה כדרכה, הרי זה פטור, מפני שיש לה רשות להלך בכאן, ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה" (הלכות נזקי ממון פ"א ה"ח). לאור דברינו נשאלת השאלה: מדוע במקרה שבו עוסק הרמב"ם – שן ורגל ברשות הרבים – הרשות להלך אכן גוררת פטור, בניגוד למקלקל בהיתר ברשות הרבים? ניתן להציע לכך שתי סברות.

אפשרות אחת היא, שבדין שן ורגל ברשות הרבים מגדירה הרשות להלך את פעולתה של הבהמה כפעולה תמימה, שאינה נחשבת למעשה נזק. אמנם הניזוק נפגע כלכלית, אך הרי זה מעין 'אסון טבע' – חלק ממהלך הדברים הטבעי בעולם, שאינו מצדיק תלונה כלפי איש (מלבד תשלומי "מה שנהנית", שעילת תביעתם שונה לחלוטין). לוּ התירה התורה להוליך בהמה ברשות הרבים מבלי להגדיר זאת כפעולה לגיטימית, הרי בפועל לא הייתה כל משמעות לרשות זו, שכן הבעלים היו יודעים שהם יתחייבו בנזיקין על כל צעד ושעל – מה שאין כן בנסיבות שבהן מדובר בסוגייתנו.

דרך אחרת להסביר את דברי הרמב"ם היא, שהרשות שניתנה לבהמות להלך ברשות הרבים אינה פוטרת מצד עצמה, אלא היא מביאה לכך שלבעלי הפירות אין בעצם רשות להניח את פירותיהם ברשות הרבים, משום שהם יודעים שבהמות צפויות להלך שם; ואם בחרו בכל זאת להניח שם פירות – הם אלו שפגעו בעצמם, ואין הם יכולים לתבוע את בעלי הבהמות (וכן כתב במפורש תלמיד רבנו תם לעיל כג ע"ב). כמובן, דבר זה בוודאי אינו נכון ביחס לאלו שהתירו להם לקלקל ברשות הרבים – אין לומר על אדם ההולך ברחוב ש"איהו דאזיק אנפשיה".

הרב שמואל שמעוני