דף יוםיומי

בבא קמא דף כט – נתקל פושע

בעיון הקודם הבאנו את מחלוקת התוספות והרמב"ן אם אדם המזיק חייב גם על נזקים שגרם באונס גמור, וראינו כי מחלוקת זו השפיעה על פירושיהם לסוגייתנו, ובפרט על ביאוריהם השונים למחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר. בעיון זה נתמקד בהיבט נוסף של מחלוקת התנאים הזאת.

אביי (כט ע"א) מסביר, שמחלוקת התנאים נובעת משתי שאלות שונות: "נתקל פושע" ו"מפקיר נזקיו". דין מפקיר נזקיו מבוסס ברובו על הפירושים השונים בנזקי בור, ולכן לא נעסוק בו כאן. שאלת "נתקל פושע" משקפת את הספק העקרוני שבו עסקנו בעיון הקודם: מה רמת האחריות המוטלת על אדם להישמר שלא יזיק? לדעת רבי יהודה, אסור לאדם להזיק בידיים, אבל אין מוטלת עליו חובה להישמר שמירה מיוחדת שלא ייתקל ויגרום על ידי כך נזקים. לעומתו סובר רבי מאיר, שאדם מוכרח להיות דרוך כל העת ולשמור שלא יזיק. הגמרא (להלן צט ע"ב) מסבירה, שהיסוד לשיטת רבי מאיר הוא ש"מיבעי ליה למירמי אנפשיה", כלומר: לאדם יש חובה מיוחדת להיזהר ולהישמר שלא יזיק.

אדם שלא שמר על עצמו כראוי, וכתוצאה מכך נתקל והזיק, הוא, אם כן – לדעת רבי מאיר – פושע, ולכן עליו לשלם. מה אופייה של פשיעה זו? האם חייב אדם על כל פשיעה מכל סוג שהוא?

ניתן לבאר את הדברים לאור חידוש מעניין שמחדש המאירי בהקשר שונה לחלוטין. המאירי עוסק באדם ששילם מעות לחברו תמורת חפץ, אך טרם משך אותו. כידוע, במצב כזה יכולים הצדדים לחזור בהם, אלא שהם מקבלים עליהם "מי שפרע" – מעין קללה למי שאינו עומד בדיבורו. השאלה ששואל המאירי היא: מה דין המעות כאשר המוכר מעוניין לחזור בו מן העִסקה ולקבל עליו "מי שפרע"? והוא משיב: "הרי נסתלק עליו דין שמירה ואינו אפילו שומר חינם, וכל שאבדו אף בפשיעה פטור, אלא אם כן בפשיעה הנקראת היזק בידיים". לדעת המאירי, המוכר שמחזיק במעות איננו שומר, ולכן אם יקרה דבר מה למעות, אין לו אחריות על כך. אלא שהמאירי מוסיף ומסביר, כי לעתים חוסר שמירה – דהיינו: פשיעה – מוגדר "היזק בידיים", ועל כך, כמובן, חייב גם המוכר המחזיק במעות, בלי שום קשר לדיני שומרים. [היסוד של "פושע כמזיק" מיוחס, בדרך כלל, לרמב"ם בהלכות שכירות (פ"ד ה"ג). הרמב"ם אומר את דבריו במסגרת דיני שומרים, וחידושו של המאירי הוא שאפילו אדם שאיננו שומר עשוי להתחייב מדין מזיק אם פשע פשיעה חמורה.]

ממו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א שמעתי, שההבחנה בין שתי רמות של פשיעה קשורה גם לסוגייתנו. מסתבר שכולי עלמא מודים, כי אם הפשיעה חמורה מאוד, עד כדי כך שהיא מוגדרת היזק בידיים – יש לחייב עליה. אלא שלא ניתן לומר שאדם שנתקל בקרקע ונפל הוא מזיק בידיים! נראה שבנקודה זו נחלקו התנאים: רבי יהודה חושב, שלא ניתן לחייב על פשיעה שאינה בגדר היזק בידיים, בעוד שלדעת רבי מאיר, יש בעולם הנזיקין ערוץ של חיוב על פשיעה גם כשאין היא מוגדרת היזק בידיים – ערוץ המקביל לחיובי פשיעה הקיימים בדיני שומרים.

בסיכומו של דבר, חשוב לזכור ולהזכיר את קביעתם של התוספות (כג ע"א, ד"ה וליחייב) "דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק"; אדם מוכרח להיות אחראי למעשיו, ולמנוע פגיעה בזולתו!

הרב אודי שוורץ