דף יוםיומי

בבא קמא דף כו – תשלומי נזק ותשלומי ד' דברים

הגמרא בסוף דף כו ע"א מדייקת מן המשנה, כי אדם המזיק את חברו בשוגג אינו חייב אלא בתשלומי נזקו, ולא בארבעת חיובי החובל הנוספים (צער, שבת, ריפוי ובושת). ביסוד חילוק זה ייתכנו שתי אפשרויות: א. זדון חמור משגגה, ועל כן הוא מחייב תשלומים נוספים; ב. חיובם של התשלומים הנוספים אינו נובע מן ההיזק כשלעצמו, כי אם מכך שהפגיעה הייתה במסגרת של ריב.

נבהיר מעט יותר את האפשרות השנייה. כאשר אדם מזיק בגופו, ניתן לראות זאת מעין נזקי ממונו: סוף סוף, אין הבדל בין היזק שעשה האדם באמצעות ידו להיזק שעשה על ידי שורו, אלא לעניין מידת האחריות שניתן לדרוש ממנו. ואולם, ניתן גם להבין כי נזקים שמסב אדם לחברו בגופו ממש כוללים, מעבר לפגיעת הגוף בגוף, גם פגיעה של אדם באדם; זהו, אם כן, מחייב נוסף, השונה משאר הנזקים, והוא קיים דווקא בפגיעה שנעשתה בכוונה ובהקשר של מריבה.

אפשר ששתי הבנות אלו משתקפות במחלוקת הראשונים על אודות המקור לפטור שוגג מתשלומי ד' דברים. הרשב"א כותב, כי רבנו חננאל דרש זאת מן הפסוק "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף" (שמות כ"א, יח): מה אגרוף בכוונה, אף אבן בכוונה. הרשב"א עצמו סבור כי אין צורך בהיקש זה, וכי המילה "יְרִיבֻן" כשלעצמה מלמדת שמדובר בנזק מכוון. דומה שרבנו חננאל הבין כפי האפשרות הראשונה שהעלינו: כדי להתחייב בד' דברים צריך ההיזק להיעשות בזדון גמור – כשם שאין אדם יכול להכות באגרוף ולטעון כי לא התכוון לכך. הרשב"א, לעומתו, אינו מתייחס לכוונה אלא להקשר: אין כאן מעשה נזק סתם, כי אם 'ריב' בין אנשים, וסיטואציה זו היא המחייבת.

ייתכן שיש מקום לחלק בין ארבעת התשלומים. בדף כז ע"א אנו מוצאים, כי הנופל מן הגג ברוח מצויה חייב בנזק, צער, שבת וריפוי, אך לא בבושת. הווה אומר: כדי להתחייב בבושת דרושה רמת כוונה גבוהה יותר – לא רק רשלנות, כי אם כוונת פגיעה ממש. ניתן היה לומר כי ללא כוונה שכזו אין כלל ביוש, אך דומה שהסבר זה אינו נכון מתרתי: מבחינה מציאותית, נראה פשוט שיש ביוש גם בלא כוונה; ומצד הדין – הכוונה הנדרשת אינה כוונת ביוש, כי אם כוונת היזק (רש"י ד"ה חייב אף על הבשת). נראה אפוא לומר, שתשלומי בושת אכן מתחייבים מצד הריב, ולא מצד עצם הנזק, ועל כן דרושה כוונת היזק; בעוד שתשלומי צער, שבת וריפוי נובעים מהרשלנות שהביאה למעשה ההיזק – אף שלא במסגרת ריב – ועל כן חל חיובם גם בלא כוונת היזק ממש. [ועיין בערוך לנר יבמות נד ע"א ד"ה ברש"י. מדבריו ניתן לדייק כי בתשלומי צער, שבת וריפוי גופם יש שני דינים: במקרה של נזק מכוון, חיובם הוא מצד הריב, ובמקרה של רשלנות – מצד ההיזק.]

הרב ברוך וינטרוב