דף יוםיומי

בבא קמא דף כ – תשלומי נהנה

המשנה בדף יט ע"ב אומרת, כי אף במקום שנפטר אדם מלשלם כמזיק, אין הוא נפטר מתשלום על הנאתו. לפיכך בהמה שאכלה פירות ברשות הרבים – חייב בעליה לשלם על הנאתה.

האמוראים בדף כ ע"א נחלקו כיצד לחשב את חיוב ההנאה. לדעת רבה, צריך הבעלים לשלם את הסכום שחסך בהאכלת בהמתו, כלומר: אף אם הבהמה אכלה שעורים בשווי אלף ש"ח, אם הסכום שחסך בעליה על האכלתה באותו יום היה מאה ש"ח – דמי העמיר אותו היא אוכלת בדרך כלל – אין הוא חייב אלא מאה ש"ח. רבא, לעומת זאת, פסק כי עליו לשלם דמי שעורים בזול; וביארו המאירי (על המשנה) והאור שמח (הלכות זכייה פ"ו הכ"ג), כי זהו הסכום הגבוה ביותר שהיה הבעלים מוכן להוציא על האכלת בהמתו בשעורים, שהם כמובן משובחים יותר מסתם עמיר.

נראה, כי מחלוקתם של רבה ורבא נעוצה בהבנת היסוד המחייב בדמי הנאה. בהבנת חיוב זה יש קושי בסיסי, שכן ההנאה אינה חפץ שניתן לטעון כי נלקח מן הבעלים. רבה, כפי הנראה, אכן מקבל את ההנחה שלא ניתן לחייב על ההנאה, ועל כן פוסק שהחיוב אכן אינו על ההנאה, כי אם על הרווח שעושה האדם על חשבון חברו. בדוגמה שלנו: לולא אכלה הפרה את שעוריו של המהנה, היה הנהנה צריך לקנות עמיר; את העמיר הזה חסך הנהנה בשעוריו של המהנה, ומאחר שיש פה רווח שאינו הגון – עשיית עושר ולא במשפט – עליו להשיב למהנה את דמי העמיר שחסך על חשבונו.

רבא, לעומת זאת, טוען כי ניתן לחייב על ההנאה, שכן יש לה שווי ממוני קבוע. שווייה של ההנאה הוא, לדעתו, הסכום שמוכן היה הנהנה לשלם עבור הנאה מעין זו, גם אם בפועל לא היה המהנה מסכים לתתהּ לו עבור סכום זה. מכל מקום, רבא מבין כי התשלום הוא על ההנאה עצמה.

למחלוקת זו תיתכן נפקא מינה בשאלה בה דנה הגמרא בהמשך – זה נהנה וזה לא חסר: אם התשלום הוא על עשיית עושר על חשבון חברו, אין מקום לחייב את הנהנה כאשר המהנה לא חסר; אם החיוב הוא על גוף ההנאה – עליו לשלם על הנאה זו, בין אם נחסר מהנהו ובין אם לאו.

הרב ברוך וינטרוב