דף יוםיומי

בבא קמא דף יג – גבייה מתודה

בדף יג ע"ב מובא דינו של רבא, כי אם בהמה שהוקדשה לתודה הזיקה, גובה הניזק את נזקו מגופה על ידי אכילת חלק הבעלים לאחר ההקרבה, אך את לחמהּ מביא המזיק, שכן הוא המתכפר. והקשה החזון איש (בבא קמא, סימן ג סעיף טו): וכי איזו הוה אמינא הייתה שהניזק יביא את הלחם? סוף סוף, המזיק הוא שנדר קרבן תודה!

דומה, שהתשובה לקושייתו נעוצה בהבנת דין לחם בקרבן תודה. ההלכה היא, שאין בשר התודה ניתר באכילה בלא לחם. ניתן להבין שהלחם אינו חלק מן הכפרה, כי אם מתיר שצריך בעל הקרבן להביא על מנת לאכול אותו. ברם, אפשר גם שהלחם הוא חלק מן הכפרה, כמו הקרבן, אלא שמדיני הקרבן – שאין לאכלו קודם שיוקדש הלחם. מאחר שכאן בעל הקרבן איננו המתכפר, מתעוררת נפקא מינה בין ההבנות: אם הלחם הוא חלק מן הכפרה, צריך המזיק להביאו; אם הוא מתיר שצריך בעל הקרבן להביא כדי לאכול את הבשר – הרי הוא חובתו של הניזק. מדינו של רבא מוכח כי הלחם הוא חובת המתכפר, ולא חובתו של בעל הקרבן.

האחרונים ניסו להוכיח מכאן הלכה נוספת, בה הסתפקו אליבא דרבי יוסי הגלילי. כפי שראינו בעמוד הקודם, לדעת רבי יוסי הגלילי, קודשים קלים נחשבים ממונו של המקדיש. האחרונים התלבטו, אם כאשר מוכר המקדיש את הקרבן מוכר הוא גם את הכפרה, או שמא רק את אכילת הבשר. מדינו של רבא רצו להוכיח כי רק האכילה נמכרת, ולא הכפרה, ועל כן נותרת הבאת הלחם חובתו של המזיק.

ואולם, החזון איש דחה ראיה זו, והסביר כי במקרה שבו עוסק רבא הניזק אינו יכול לגבות את הכפרה, משום שנזקי שור תם אינם נגבים אלא מגופו. החזון איש מדגים את טענתו מן הגמרא להלן צא ע"א, שם נאמר כי ניזק אינו יכול להשהות אצלו שור תם על מנת ליהנות מחסכון דמי השכירות, שכן גבייה כזו חשובה גבייה מעליית הבעלים. באופן דומה, טען החזון איש, אין הניזק יכול לגבות את הכפרה מהמזיק, שכן הכפרה היא חיצונית לבהמה, ונחשבת אפוא כעלייתו של הבעלים.

הרב ברוך וינטרוב