דף יוםיומי

בבא קמא דף יא – שמין לשואל

"אמר שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן, אלא לנזקין" (יא ע"א).

רש"י מסביר, כי מדובר במקרה שאדם הזיק דבר מה או ש"גנב וגזל בהמה או כלים ונפחתו אצלו", ושמואל דן אם יכול הלה להחזיר את השברים (יחד עם יתרת החוב, כמובן), או שמא עליו להחזיר את החפץ השלם או את שוויו.

התוספות בבבא מציעא (צו ע"ב, ד"ה זיל) מעירים, כי לא ייתכן שלא ניתן להחזיר את השברים כחלק מהתשלום, שהרי "שוה כסף ככסף". מסתבר שרש"י לא חלק על טענה זו, והשאלה אם שמין את השברים אם לאו משקפת, לדעתו, את ההתלבטות אם הגנב, הגזלן או המזיק קונים את החפץ ברגע שבירתו – ובכך מתחייבים בעצם בסכום המלא – או שמא השברים נותרים שייכים לבעלים, והחיוב הוא רק על הנזק שנגרם לחפץ. לפי האפשרות השנייה, החזרת השברים אינה דרך אפשרית נוספת לתשלום החוב, כי אם החזרת החפץ לבעליו.

התשובה לשאלה זו עשויה, כמובן, להשתנות בהתאם לאופי החיוב. ואכן, שמואל מבדיל בין חייבים שונים: גנב וגזלן אמורים להשיב חפץ שלם, והשברים שלהם; בעוד שמזיק משיב את השברים, ומשלם את ההפרש בין שוויים לבין שווי החפץ השלם. החילוק מבואר היטב לאור ההבנה כי גנב וגזלן יוצרים בחפץ קניין, אשר מעוכב רק בשל חיוב ההשבה: עם היעלמות חיוב ההשבה הרובץ על החפץ (שהרי משעה שניזוק שוב אין הוא "אשר גזל" [ויקרא ה', כג]) מושלם קניינו של הגזלן, ומעתה אין הוא חייב אלא את דמי הגזלה [להרחבה על קנייני גנב וגזלן ועל המשמעות של חיוב ההשבה לגביהם, ראה בספרו של הרב אברהם וינרוט, גניבה וגזילה – פרקי יסוד, ירושלים תשס"ב, פרקים א–ב]. מזיק, לעומת זאת, אינו יוצר כלל קניין בחפץ, לפיכך נותרים השברים בבעלות הניזק, ואין המזיק חייב לשלם אלא את ההפרש בין שוויים לבין ערכו של החפץ בשלמותו.

מעתה נוכל להבין את לבטיה של הגמרא ביחס לשואל. בסיום המימרא מוסיף שמואל: "ואני אומר: אף לשואל", והגמרא מסתפקת אם כוונתו ששמין לשואל או כוונתו שאין שמין לו. לפי דברינו לעיל, הגמרא מתלבטת, בעצם, אם השואל קונה את החפץ, וקניין זה הוא שיוצר את חיוביו, או שמא חיובו נובע מסיבות אחרות. התוספות (בסוגייתנו, ד"ה אין) אומרים, כי העובדה ששואל חייב אף באונסין מטה את הכף להבנה שהוא אכן קונה את החפץ מיד הבעלים – שהרי כאשר החפץ ניזוק באונס, לא ניתן לטעון כי החיוב נובע מאי-שמירה.

ואולם, מסקנת הגמרא היא ששמין לשואל, כלומר: השברים נותרים בבעלות המשאיל, והשואל משלם רק את ההפרש שבין שוויים לבין שוויו של החפץ השלם. עלינו להסביר, אם כן, באופן שונה את חיובו של השואל. ייתכן שההסבר נעוץ בהבנה כי חיובו של השואל הוא להחזיר את החפץ כפי שהושאל, ומשנבצר ממנו לעשות כן – הריהו מתחייב, בין אם החפץ התקלקל באשמתו ובין אם התקלקל שלא באשמתו, ואף בלא שקנה את החפץ [להרחבה נוספת על הבנה זו ראו בדף היומיומי לדף ד].

הרב ברוך וינטרוב