דף יוםיומי

בבא קמא דף י – הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות

על פי הברייתא בסוגייתנו (י ע"ב), הכול מודים שכאשר הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בבת אחת, פטורים כולם מחיוב מיתה של רוצח. מה יסוד הפטור?

רש"י על אתר מפרש: "שאין ידוע על ידי מי נהרג", כלומר: אליבא דאמת יש כאן לפחות אדם אחד שחייב מיתה – זה שנתן את המכה הקטלנית – אלא שאיננו יודעים מי הוא, ולכן אי אפשר להמיתו. פירוש אחר הציע רש"י בסוגיה המקבילה בסנהדרין (עח ע"א), ולפי פירוש זה הפטוֹר הוא בתורת ודאי: "היכא דהכהו בבת אחת לא קטלינן לכלהו, ד'איש כי יכה' (ויקרא כ"ד, יז) אמר רחמנא, ולא שנים שהכוהו".

והנה, בהמשך מסכתנו חידש הרשב"א (נג ע"ב, ד"ה שור) שהפטור בסוגייתנו אינו אלא כשהכוהו בעשרה מקלות שונים, אך אם אחזו כולם יחד במקל אחד והכוהו והמיתוהו, אזי כולם שותפים למעשה הריגה אחד, שמחייבם מיתה. דין זה מובן מאליו לפי דברי רש"י בסוגייתנו, שהרי במקרה כזה אין ספק מי הרג – כולם הרגו; אבל הדבר נראה קשה לפי פירושו בסנהדרין, שהרי עדיין יש כאן "שנים שהכוהו". מן הרשב"א נראה שהוא התבסס על גזרת כתוב בניסוח שונה מעט: "דעד כאן לא אמרו אלא בשהכוהו עשרה בי' מקלות, דליכא 'איש כי יכה כל נפש', אבל הכא כיון שדחפוהו ביחד כחד חשבינן ליה... ואילו הטילו שנים א' באש יחד שאינו יכול לצאת ממנו חייבים, דאי לא, אדתני 'עשרה בעשר מקלות' ליתני שדקרוהו שנים בבת א' דהוי רבותא טפי... וצל"ע בזה". כלומר הפטור הוא על מעשה שאין בו המתת "כל נפש"; אך אם מעשה הרצח המית נפש שלמה, ניתן לחייב עליו, גם אם נעשה על ידי כמה בני אדם.

כיוון אחר להבנת הפטור בסוגייתנו עולה מדברי היד רמה בסנהדרין: "'נפש תחת נפש' (שמות כ"א, כג) – ולא שתי נפשות תחת נפש", כלומר: לא ניתן ליטול שתי נפשות על מיתתה של נפש אחת. דומה שגישה זו – שבוודאי אינה עולה בקנה אחד עם חידושו של הרשב"א – מבינה כי חיוב מיתה של רוצח שונה מחיובי מיתה אחרים. נראה שדברי הרמ"ה משקפים עמדה, כי הריגת רוצח איננה עונש על המעשה החמור שעשה, אלא מעין קיום של משוואה: נפשו של הרוצח ניטלת כ'איזון' לנפש שנטל. נטילת שתי נפשות לא תקיים כלל משוואתי זה, ועל כן היא נשללת.

ביטוי נוסף לרעיון זה עולה מפשטות הֶסברהּ של הגמרא להלן פד ע"א למניעה להמית רוצח הנוטה למות שיש בו סימני טרֵפה. הגמרא שם מבקשת להוכיח שאין להבין כפשוטו את הציווי "עין תחת עין":

"'עין תחת עין' – ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא וסימא... היאך אני מקיים בזה עין תחת עין?... ומאי קושיא? דלמא היכא דאפשר – אפשר, היכא דלא אפשר – לא אפשר ופטרינן ליה. דאי לא תימא הכי, טרפה שהרג את השלם, מאי עבדינן ליה? אלא היכא דאפשר – אפשר, היכא דלא אפשר – לא אפשר ופטרינן ליה".

נראה משם, שהסיבה לאיסור להמית טרֵפה שהרג את השלם היא שאין כאן קיום של "נפש תחת נפש", שכן נפשו של הטרֵפה אינה שלמה. אמנם יש להודות שיישום זה אינו פשוט, שהרי היה לנו ליטול את הנפש החלקית שעדיין קיימת, ובזה לפחות להתקרב למשוואה, במקום לפטור את הרוצח לחלוטין. ואכן, רבים מפרשים את פטורו של הטרֵפה באופנים אחרים, ואכמ"ל.

יישום פשוט יותר לרעיון העולה מדברי הרמ"ה יש, אולי, בדין שלם שהרג את הטרֵפה. קשה לומר שאין כאן כל מעשה רצח, שהרי גוי שהרג את הטרֵפה חייב מיתה (רמב"ם הלכות מלכים פ"ט ה"ד). נראה אפוא שחיוב רוצח בישראל מבוסס על "נפש תחת נפש", ומפני שנפשו של הטרֵפה אינה שלמה, אין הצדקה מספקת לנטילת נפשו של הרוצח.

הרב שמואל שמעוני