דף יוםיומי

בבא קמא דף ט – שמירה ונזיקין

היום ננסה לעמוד מעט על חקירה שהעסיקה רבות את האחרונים ביסוד החיוב בנזקי ממון.

במשנתנו נאמר: "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו" (ט ע"ב). העובדות הבסיסיות הנובעות מקביעה זו מוסכמות, פחות או יותר: 1. מי שיש עליו חובה לשמור על הדבר המזיק – ויהא זה הבעלים, שומר או גזלן – חייב בנזקיו; 2. אם אדם שמר על הדבר המזיק ברמה הנדרשת ובכל זאת הזיק – הריהו פטור.

השאלה היא: מה עומד ביסוד החיוב?

ניתן לומר שהחיוב הוא ביסודו חובת שמירה: התורה הטילה על בעל החפץ – ולא רק עליו, אלא גם על שומר וגזלן – לשמור על הרכוש; ואי-המילוי של חובת השמירה גורר חובת פיצוי. על פי גישה זו, ייתכן שנזקי ממון הם בעצם יישום מסוים של דין אדם המזיק – האדם הזיק בכך שלא שמר, וכדברי הרשב"א: "ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן, כלומר: לפי שפשע בנזקו בשמירת ממונו" (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן כ'). ואף על פי שזוהי גרמא – התורה חייבה על גרמא זו.

אפשרות אחרת מכונה באחרונים "ממונו שהזיק", לאמור: האדם חייב על עצם מעשה הנזק של ממונו, ולא על העדר שמירתו. יש התולים סברה זו בדברי הרמב"ם ריש הלכות נזקי ממון: "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם, שהרי ממונם הזיק". אמנם אם שמר כראוי, הרי הוא נפטר מהחיוב, אך זאת לא מפני שיסוד החיוב הוא השמירה, אלא מפני ש"אונס רחמנא פטריה": אם עשה אדם כל שביכולתו למנוע התרחשות מסוימת, והיא אירעה בכל זאת – הרי זה בגדר אונס, שהתורה פוטרת הימנו. ואם תאמר: אם כן, מדוע חייב כל מי שמוטלת עליו השמירה על החפץ, ולא רק הבעלים? תשובה לדבר נמצאת בהסברם של התוספות (נו ע"ב, ד"ה פשיטא) לחיובו של גזלן בנזקי החפץ: "דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים, דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה, ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם, יש על הגזלן לשומרה, דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה", כלומר: מי שבידו לשמור את החפץ ושהשמירה באחריותו – הוא זה שמוגדר כבעלים לעניין דיני נזיקין.

לכאורה יש בחקירה זו מידה של מעגליות: מה לי אם המחייב הוא העדר שמירה או בעלות המוגדרת על פי חובת שמירה? אך באמת יש לכך חשיבות רבה: על פי האפשרות הראשונה, המחייב הוא אי-השמירה; על פי האפשרות השנייה, עצם הנזק הוא המחייב, והשמירה יכולה רק לשמש כגורם פוטר, מדין אונס.

נפקא מינה פשוטה לכך עשויה להיות כאשר בהמת ראובן הזיקה, ויש ספק אם הוא שמר כראוי. אם המחייב הוא אי-השמירה, אזי "המוציא מחברו עליו הראיה". אם המחייב הוא עצם הנזק – הרי יש כאן מחייב ודאי, והספק נוגע רק לשאלת קיומו של גורם פוטר; ואם כן, אפשר שנחייב מדין "אין ספק מוציא מידי ודאי".

נפקא מינה אחרת יכולה להיות רמת השמירה הפוטרת. נושא זה נידון בהרחבה בהמשך המסכת, ועל כן נסתפק כאן בקווים כלליים ביותר. אם המחייב הוא העדר שמירה, ייתכן שדי ברמת השמירה הרגילה והסבירה הנדרשת בדיני שומרים. אם המחייב הוא עצם זה ש"ממונו הזיק", יש מקום לומר שרק שמירה מעולה – דהיינו: שאדם עשה כל שביכולתו כדי למנוע את הנזק – יכולה להחשיבו כאונס.

כאמור, זוהי חקירה יסודית ביותר, שיש לה יישומים רבים בכל ששת הפרקים הראשונים של המסכת, ולא באנו כאן אלא להציגה באופן ראשוני בפני הלומדים.

הרב שמואל שמעוני