דף יוםיומי

בבא קמא דף ח – "בַּחוּץ תַּעֲמֹד": גביית משכון

אחד המצבים הקשים ביותר בעולם הממוני הוא כאשר לוֹוה אינו מסוגל לפרוע את חובו. הקושי במצב זה ברור: מחד גיסא, מידת הדין והצדק קובעת שהמַלווה יקבל את הכסף שנתן; מאידך גיסא, הלוֹוה שרוי במצב כלכלי קשה, ופירעון החוב רק יוסיף על קשייו.

אחד האמצעים שבאים 'ללחוץ' על הלוֹוה לפרוע את חובו הוא המשכון: המַלווה נוטל חפץ כלשהו ששייך ללוֹוה, ומשיב אותו רק לאחר שהלה סילק את חובו. כאמור, המציאות של עיכוב בפירעון החוב היא מציאות קשה מאוד כשלעצמה, ולכן חייבה התורה את המַלווה לנהוג זהירות רבה בכל הנוגע למשכון, כמבואר בספר דברים:

"כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כ"ד, י–יג).

השבת העבוט היא חובה גמורה מדאורייתא, אך התורה עצמה מכירה בכך שיש בדבר זה "צדקה" מיוחדת.

במסגרת הדאגה ללוֹוה, אוסרת התורה על המַלווה להיכנס לבית הלוֹוה. בעל ספר החינוך (מצוה תקפה) מסביר, שאיסור זה נובע מן הצורך לשמור על הסדר החברתי: "משרשי המצוה, כדי שלא יהו בני אדם בהפקר וירבה החמס בארץ שהגדול יהיה בולע הקטן וימשכן אותו בזרוע מבלי פחד אליו, והקטן לא יוכל לקחת דינו מן הגדול מפחדו אליו למעלתו". החינוך מתאר מצב שבו 'הגדולים' מנצלים את כוחם וגובים את חובותיהם – בדין ושלא בדין.

ברם, לאור סוגייתנו יש מקום להציע הבנה שונה מעט, שנראה שהיא הולמת יותר את רוח הכתובים. כפי שראינו, התורה מחייבת את המַלווה לנהוג "צדקה" מיוחדת כלפי הלוֹוה. והנה, כך דורש עולא בסוגייתנו (דף ח ע"א): "'בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה': מה דרכו של אדם להוציא לחוץ? פחות שבכלים", כלומר: התורה נותנת ללוֹוה את הזכות לבחור מהו הכלי שאותו הוא מעוניין למשכן. אין ספק, שה'פרֵדה' המאולצת של אדם מעל רכושו, בעטיים של חובות אליהם נקלע, היא חוויה טראומטית. אבל חוויה זו הייתה הופכת קשה עוד הרבה יותר לוּ היה המַלווה נכנס לביתו של הלוֹוה ועושה בו כבתוך שלו. דומני שבהלכה זו באה התורה להקל על הלוֹוה, להותיר לו את הזכות הבסיסית לקיים את ביתו כרשות היחיד פרטית, 'ביתי – מבצרי', ולאפשר לו להחליט בעצמו איזה חפץ ימשכן. כמובן, מכוח זכות זו יבחר הלוֹוה ב"פחות שבכלים".

הרב אודי שוורץ