התפילה

לשם ייחוד

מנהג מקובלים הוא לומר טרם קיום המצווה ייחודים. מקורם של הייחודים הוא בתורת הסוד, ומטרתם לאחד את שמותיו של הקב"ה באמצעות קיום המצווה - "לייחד שם י-ה ב ו-ה, לייחד את קודשא בריך הוא ושכינתא בייחוד שלים", כלומר - בייחוד מלא.

כדי להבין כיצד יש לומר 'לשם ייחוד', יש לבקש בישיבת המקובלים ולראות כיצד כל התפילה, ואף שעות אחריה ולפניה, עוסקת בייחודים. לאנשים הפשוטים קיימת משמעות אחרת לאמירת "לשם ייחוד": לכוון רגע לפני קיום המצווה, שמקיימים אותה לשם שמיים. כך אנו נוהגים לומר "לשם ייחוד" לפני ברכת "ברוך שאמר", כדי להתכוון באופן מיוחד לשם שמיים בטרם התפילה.

למעשה, נראה לי שהוספת "לשם ייחוד" לתוספת כוונה יוצרת מעין 'לולאה'. המשנה בברכות כותבת שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה קודם התפילה כדי לזכך את כוונתם. כמובן, כוונת המשנה אינה לשהות שעה קודם לתפילת שחרית, אלא שעה קודם לתפילה העמידה. כזכר לאותה הכנה לתפילה וכדי להשיג את אותה מטרה, אנו נוהגים לומר את פסוקי דזמרא כדי לכוון את דעתנו לפני התפילה באמצעות אמירת מזמורי שבח והודאה לקב"ה. קריאת שמע שאחרי פסוקי דזמרא היא קבלת עול מלכות שמיים, ורק בשלב השלישי - אחרי ההכנה ואחרי קבלת עול מלכות שמיים - אנו נפגשים עם בורא העולם בתפילה.

במרוצת השנים, כאשר פסוקי דזמרא הפכו לשגרתיים והמפללים הפסיקו לכוון דעתם בהם, הוסיפו חז"ל את אמירת "לשם ייחוד" כדי להוסיף כוונה בתפילה שנועדה כולה לתוספת כוונה. בצורה דומה, אם האדם מגלה שהוא אינו מכוון לבו באמירת "לשם ייחוד" - עליו להוסיף תוספת נוספת קודם התפילה, כדי שיכוון לבו ב"לשם ייחוד" כדי שיכוון לבו בפסוקי דזמרא כדי שיכוון לבו בתפילה. במקום לעסוק בתכסיסים ובפתרונות של דיעבד, טוב לו לאדם לטפל בשורש הבעיה, ולכוון את לבו בקריאת שמע ובתפילה. בדיוק על כך אמרו חז"ל במסכת אבות - "אל תעש תפילתך קבע, אלא תחינה ותחנונים לפני המקום".

ר' אוהד זימרן