ברכות

בשיעור הקודם, אחרי שלמדנו על כל המאכלות האסורים, הגענו למצב בו היינו מוכנים לשבת ולאכול. הזמנו אחרים להשתתף אתנו בסעודה כחלק ממעשה חסד, ובכך אנו מקדשים את פעולת האכילה. מה שנותר כעת הוא לפתוח את הפה ולהתחיל לבלוע. אך רגע!! ההלכה תופסת לי את הידיים עוד באוויר. האם ברכת על האוכל? בדיוק ברגע בו העוגייה כבר כמעט נכנסת לי לפה, ניצב בפניי תמרור עצור ענק.   כל אוכל, ולו הקטן ביותר מחייב אותנו בברכה. היום, אנו הולכים לדון בברכה, מה היא ומה פירושה.

בחינה שטחית של תפילה יהודית מגלה, שהברכה היא הצורה הבסיסית של כל פנייה לקב"ה - כמעט כל דבר חשוב שצריך להיאמר, הוכנס לתוך מבנה של ברכה. למשל, המרכיב המרכזי של התפילה (תפילת שמונה עשרה) הינו הברכה. היום נבחן רק סוג אחד של ברכות, אלו הקשורות באכילה. אולם, ניאלץ לבחון גם את טבעה של הברכה באופן כללי, וזה יהווה גם מעין מבוא לנושא של התפילה, שיבוא בשבוע הבא.  

יש שני סוגי ברכות הנאמרות בהקשר של האוכל: אחת לפני האוכל, ואחת לאחריו. נבחן כל אחד בנפרד.

ברכה לפני האוכל

לפני שאוכלים משהו, ההלכה דורשת שנברך. בשבוע שעבר, ציטטתי את הגמרא (ברכות לה.) ששואלת כך:

"אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנא' 'לה' הארץ ומלואה'. ר' לוי רמי: כתיב, 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'? לא קשיא; כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה".

הברכה בה עוסקת הגמרא נקראת ברכה ראשונה או ברכת   הנהנין. בכדי להבין עד הסוף את מאמר חז"ל – איך אמירת ברכה נותנת לי את העולם, עלינו להבין קודם מהי ברכה.

ברכות באופן כללי

לכל הברכות יש את אותו המבנה. הן פותחות ב"ברוך אתה ה'", וממשיכות בתוכן המסויים לברכה זו. לדוגמא, הברכה הכללית לפני אוכל היא:

"ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו".

עלינו קודם כל להבין מה פירוש לברך את הקב"ה. האם אנחנו מאחלים לו שיהיה בריא? נשמע די מגוחך. הפירוש המקובל למשמעות "ברוך אתה ה'" הוא, שאנו אומרים שה' הוא המקור לכל הברכות ולכל הטוב. זה מאוד הגיוני כהסבר לברכה לפני האכילה – זה גורם לי להכיר בעובדה שכל הברכות, וכל הטוב הגיע ממנו ולא ב"כוחי ועוצם ידי". הסבר זה הוא ודאי נכון, אך נדמה לי שמשמעות הברכה עמוק יותר.

להסבר מטבע ברכה הכללית אנו נזדקק הפעם למרצה אורח, מו"ר הרב יוסף דב סולובייצ'ק זצ"ל.

הרב סולובייצ'יק זצ"ל ציין שהברכה הראשונה בתורה ניתנה ע"י הקב"ה לאדם הראשון וצאצאיו, ולאחר מכן לכל האנושות:

"ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את-המים בימים והעוף ירב בארץ... ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את-הארץ וכבשה...". (בראשית א', כ"א-כ"ח).  

מיד לאחר מכן, הקב"ה נותן ברכה ליום השבת "ויברך א-לוקים את יום השביעי, ויקדש אותו.." (בראשית ב', ג). כך כותב הרב:

דבר הלמד מאליו מעניינם של המקראות, שזיהוי הברכה עם תהילה אינו עולה יפה. רבונו של עולם לא אמר דברי הלל ושבח לבריאה ולא ליום השביעי; הוא אף לא הביע בברכתו דברי תהילה ושבח לאברהם או ליצחק. וכן בברכותיהם של אבות האומה לבניהם ושל משה רבנו לישראל לא התכוונו הללו לומר תהילות ותשבחות ליוצאי חלציהם ולעם ישראל. אם כן עולה מאליה השאלה: מהו עניינה של הברכה שבירך הקב"ה את העולם והאבות ואת בניהם, ומשה רבינו את כנסת ישראל כולה? אם נבין את התוכן ואת המהות של הברכות האלה ידוע נדע אף את משמעותה של הברכה כלפי רבונו של עולם. התורה קשרה סוד הברכה עם מסתורין גדול יותר, עם סוד הסודות של הדוכרא והנוקבא.

בספר בראשית נאמר: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א, כז-כח). לפנינו מקרא-יסוד ביהדות, לאמור: הבורא נטע באדם את הטבע לפריה ורביה ולתוספת צאצאים מתמדת, ושפוריותו תתרחש מבחינה ביולוגית על ידי הזדווגותם של הזכר והנקבה.

הבורא נתן לעולם האורגאני-הביולוגי בכלל ולאדם בפרט את מתת כוח הילודה וההתרבות. כבר עם בריאת צמחי הארץ ציווה הקב"ה: "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו" (שם א, יא) – היינו שהעולם הבוטאני ירבה ויתפשט. כשברא את החיות והעופות אמר הקב"ה: "פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ" (שם א, כב). וכיוצא בזה נתן לאדם את מתת הכוח לרביה וילודה. להגשמת היכולת הזו מכוונת ברכת "פרו ורבו". הברכה היא חוק טבע שחקקו בורא העולם על פי רצונו הקדמון בתוך החומר האורגני-ביולוגי לדחוף את הצמחים והחיות ואת האדם עצמו בכוח בלתי מוגבל לפריה ורביה.

על כל אלה מוסיפה לנו התורה, כי הברכה קשורה ומותנית ב"אותם" – היינו ב"טן-דו". היחיד הבודד אינו בר ברכה. הפריה ורביה אינה אפשרית ביחיד, שהרי אין זו אלא תוצאה של הזדווגות השניים – הזכר והנקבה. הברכה מצויה בעיקר במסגרת "זכר ונקבה ברא אותם" (שם א, כז), כלומר רק על ידי התקשרותם של הזכר והנקבה הם מתברכים יחד בברכתו של הקב"ה: "ויברך אותם אלהים ויאמר להם: פרו ורבו" (שם א, כח) – לשון רבים.

יתירה מזו: היהדות פיתחה השקפה מקורית מופלאה לאמור: ברכת "פרו ורבו" לא נתייחדה לעולם הטבע בלבד אלא אף בעולם הרוחני-המטאפיזי מהדהדת ברכתו זו. לכאורה העניין פאראדוקסאלי אך כך הוא, שאף את עולם הרוח והנשמה טבָעו הבורא במטבע של "זכר ונקבה ברא אותם", להיות בו הכול משפיע ומושפע, נותן ומקבל, בר כוח יצירה פעיל ובר יכולת סבילה ללבישת צורות. זהו שאמרו חז"ל: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, בדו-פרצופין בראו" (בראשית רבה ח, א) – כלומר: כל אדם בעולם מורכב מדו-פרצופים, מדוכרא ונוקבא. כל אדם הוא משפיע ואף מקבל כאחד. יש בו הכוח היוצר וגם החומר ההיולי הנכנע ליוצר. למשל: הרב היושב ומלמד את תלמידיו ושפתיו נוטפות להם דברי תורה וחכמה – הרי הוא היוצר, הדוכרא; ואילו תלמידיו המקשיבים, שהוא במחשבתו המבוטאת מפרה כעין זרע את מחשבותיהם ואת רגשותיהם – הם הנוקבא. והנה לפתע קם תלמיד בעל ראש ממולח וחריף ושואל שאלה לפני רבו – הרי שאלתו מעוררת את חשיבתו של רבו עד שמחשבותיו מתחילות לנטות לכיוון חדש, ואור חדש מאיר על פני הרבי. התלמיד הטיל ברבו גרעין גטן, שלפעמים עושה פרי ומתפתח לפרח נהדר, והרי אז מתחלפים ביניהם התפקידים: התלמיד, הנער הצעיר בעל העיניים השחורות והבעת פנים של סקרנות, נהיה בחינת דוכרא המשפיע; ואילו הרבי נהיה לפתע בבחינת נוקבא, הנפעל ומקבל שפע.

כאשר אנו פותחים ומברכים את הקב"ה במלה המסורתית "ברוך", הרי כוונתנו לאותה ברכה ומשמעותה שבה בירך את אדם וחוה. תורתנו היא עקבית לעולם: אם ברכת הבורא לעולמו מובנה: תוספת טובה, השפעה, התחדשות, כלומר פריה ורביה – הרי אף כשציוותה אותנו במצות עשה לברכו "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, י) התכוונה שעלינו לברכו כביכול באותו מובן: תוספת טובה, חידוש והתפשטות. ברם העניין אומר: דרשני!

בורא העולם הוא מלכא קדישא, יוצר הכל וכל יוכל, היסוד והתכלית של הבריאה כולה – ברא את העולם במאמרו.   אנו מאמינים שבריאת העולם אינה מעשה אחד בלבד אלא תהליך בלתי פוסק של חידוש ומתן חיות, כנאמר בתפילת שחרית: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", "ואתה מחיה את כולם". כאילו היה רבש"ע מסתלק חס וחלילה מעולמנו אפילו רגע, היה כולו חוזר לתוהו ובוהו. רק בהשגחתו עלינו יכולים אנו להתקיים בעולמו. וכשאנו קיימים, הרי אנו לפניו כאין, הבל ותוהו.

ביחס זה של הבורא אל העולם הוא בבחינת גברה, כל-יכול, דוכרא. הוא המשפיע ואנחנו – המושפעים, הוא הנותן ואילו אנו – המקבלים. הוא מתגלה בבחינת דוכרא, ואילו אנו – בבחינת נוקבא.   האדם הוא אפס, חסר ערך, חדל אונים, בן תמותה, יודע חולי ומכאובים – אםד להבל דמה; ואילו הגדולה והגבורה – לחי העולמים.

ברם, אילו היה היחס שבין האדם לבוראו "מלכא קדישא, באותה בחינה בלבד, הרי שלא היה מקום למתן תורה ולהתגלותו על כנסת ישראל במעמד הר סיני בקולות וברקים כדי לכרות עמנו ברית אמת.   הרי סוף כל סוף בכל ברית יש התחייבויות משני צדדים של בעלי הברית.   כל צד הוא נותן ומקבל בבחינת "דוכרא ונוקבא".

אלא מאי, יש בחינה שאף רבונו של עולם, כביכול, זקוק לנו.   בבחינה זו מכונה רבש"ע בשמות: שכינה, מלכות, מטרוניתא, כָלָה, ובקיצור: "נוקבא": השכינה היא המושפעת והמקבלת כביכול; ואילו אנחנו המשפיעים והנותנים.   פירושו של דבר: הקב"ה אָצל ונותן כביכול מהוד מלכותו על האדם, שהוא בשר ודם, ציץ נובל וחרס הנשבר, ונגלה עליו בגילוי שכינה.

השכינה, כביכול, מנועה מלהתגלות והרי היא בבחינת נוקבא ו"מלך אסור ברהטים".   האדם הוא שצריך לשחרר את ה"מלכא קדישא" מאזיקין, מההסתר, מעב הענן, כדי שיאיר בזיוו את פני העולם.   רבונו של העולם הוא כל-יכול בכל, פרט לעניין התגלותו.   בעניין גילויו הרי אנו, בני האדם, המשפיעים, ואילו השכינה היא, כביכול, המושפעת.   בזה מובע העיקרון של הבחירה החופשית, כמאמרם: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ע"ב).   ומהי "יראת שמים" אם לא ראיית שמים? ("ראה" ו"ירא" בלשון הקודש יש להם שורש אחד).

אימתי יש לאדם יראת כבוד כלפי רבש"ע כאשר מרגיש בנוכחותו ומגלה אותו, כאשר האדם עצמו מתגלה.   גילוי שכינה תלוי ומותנה באדם עצמו.   יכול האדם, אם רצונו בכך, לבקשו ולמוצאו בכל תופעה, זמן ומקום – בעלות השמש בשחר היום ובשקיעתה עם דמדומי ערב, בים ובצמח השדה, בכוכבי ליל ובחול הים, בתוך הספירה המקפת אותו ובתוכו עצמו.   כאשר מגלה אדם מישראל את רבון העולם, היינו את השכינה, את המלכות, את הכלה – הרי הוא בבחינת "דוכרא" והיא בבחינת "נוקבא", ובכוח הגילוי הוא מתדבק בשכינה ומרבה קדושה בעולם.

וכן בשעה שאדם מישראל סועד את סעודתו – לאחר רכת "ברוך אתה" נוכחת השכינה ומצויה כל פרוסה של הפרי, בכל פריחה, בכל לגימת מים ובכל תנועת היד – בכל אלה מגלה הוא את בורא העולם.   וכן בכל דבר ותופעה "אתה" לנגדי תמיד.   ממילא ברכת "פרו ורבו" מתממשת, והשכינה מתפשטת, תוספת הטובה והקדושה גדלה והולכת ורבון העולם מזדווג עם עולמו.

עד כאן דברי מר"ן הרב ז"ל.   אנו ניישם את הרעיון הזה בברכות האכילה ונראה את המשמעות המיוחדת דווקא שם.

ישנו רעיון בסיסי של יהדות שמובע כאן. האדם הוא שותפו של הקב"ה בעולם, לא רק בבניית העולם מבחינה מדעית וטכנולוגית, אלא גם "בבניית" מציאות הקב"ה בעולם, רוחנית ומטאפיסית. העולם הטבעי, בלי הקב"ה, הוא חסר חיים, הוא רק אוסף של עובדות. עיקרון הגדילה, של יצירה, שהרב ז"ל קרא לו פרו ורבו, היא ברכת הקב"ה לעולם, המבוססת על נוכחות הקב"ה בעולם. אך נוכחות זו תלויה באדם. בשפתם של חז"ל "הצדיקים הם מרכבה לשכינה". כאשר האדם מברך את הקב"ה, הוא "מעניק" גדילה וצמיחה לקב"ה- לא לקב"ה עצמו, אלא לנוכחותו בעולם, לקדושה של העולם, וממילא לחיים ולחיות של הקיום האנושי.

ישנן ברכות רבות בהלכה. רובן ברכות של תגובה – אומרים אותם לאחר חוויה כלשהי שמחדדת את ההכרה בנוכחות ה' בעולם, ולפי הרעיון של הרב, מחברת אותנו מחדש אל אותה נוכחות. אולם, הברכות שאנו עוסקים בהן, ברכות הנהנין שלפני האכילה, הן ברכות של ציפייה. ישנה ברכה נוספת, שנאמרת לאחר האוכל, כתגובה לתחושת השובע והסיפוק, שיש לאדם כתוצאה מהאכילה. אך בקשר לאוכל, חז"ל תיקנו ברכה גם לפני האכילה, לא כתגובה לחוויה פנימית של סיפוק, או פלא, או הכרת הטוב. הסיבה, כך אני חושב, היא שברמה הביולוגית – פיסיולוגית, אוכל הוא חיים. לפני שאדם אוכל, הוא חייב להבין שהחיים הם א-לוקיים, לא רק נוצרו ע"י הקב"ה, כמו כל דבר אחר, אלא א-לוקיים בתוך הטבע. היכולת לגדול, ליצור, לחדש את החיים, היא הביטוי של ברכת פרו ורבו שניתנה עם זריחתה של הבריאה. האדם אוכל בכדי להרחיב את החיים, ליצור עוד ועוד. זה מחייב ברכה – אסור לאכול, ואפילו לטעום פיסה קטנה של אוכל, בלי לנסות קודם להרבות את ברכתו של הקב"ה.

אנו מבינים כעת את משמעות האמירה שאכילה בלא ברכה נחשבת למעילה - זהו לא רק ביטוי לבעלותו של.הקב"ה על העולם. אכילה בלי לחבר מחדש את החיים של העולם למציאותו של האלוקים, מגבילה את חיי הקב"ה לעולם שלו בלבד, לשמים, כביכול. חיים אלו קדושים ו"מחוץ לתחום", הם נמצאים בתחומו הפרטי של הקב"ה. אם אז מישהו נוטל חלק במקור (הביולוגי) של החיים, הוא מסיג את הגבול של הקודש, דורך במקום בו לאדם אין כל זכות, ולא שום אפשרות, של קיום. באמירת הברכה, אנו מקבלים את האחריות להיות הבסיס לנוכחות שכינה וקדושה בתוך העולם, ובכך אנו מצדיקים את החיבור והעירבוב של הקודש והחול. האוכל שלנו הוא ביטוי לברכתו של הקב"ה, אך זה האוכל שלנו, כיוון שהבאנו את חיי הקב"ה לתוך העולם הזה. זה לא שלקחנו לחם "קדוש" מתחומו של הקב"ה וסלקנו ממנו את הקדושה; שינינו את הטבע של הקדושה, ממושג של טרנסצנדנטיות וריחוק, לכזה של נוכחות, לא רק במובן של חיבור לעולם, אלא כתלוי בנו לעצם קיומנו. עכשיו אפשר לאכול את האוכל, כי "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".

ברכות בכלל תומכות בנוכחות שכינה בעולם, ברכות הנהנין יסודיות יותר, כי הן מבטיחות שלחמנו הוא לחם של חיים, של חיי גידול וערכים רוחניים.

דוגמא לזה ניתן למצוא בהבדל בין הברכה קודם לאוכל, לבין זו שלאחריו. דרוש שיעור מינימום כדי להתחייב בברכה אחרונה. הרעיון של שיעור זה ("כביצה") הוא השובע, לא במובן המקסימלי ("אינני רוצה לאכול יותר") אלא במובן המינימלי ("זה נתן הרגשת סיפוק, הרעב שלי שכך"). אדם מברך כי הוא מרגיש תחושה מסויימת, תחושה של התעלות החיים. אך בברכות לפני האכילה, אין כל מינימום בשביל להתחייב בברכה – אסור לאכול כלום בלי לברך. כאן הברכה לא מבוססת על קיומה של תחושה כלשהי. המפגש הקרב ובא עם האוכל, עם הדאגה לחיות, דורשת את ההתקדשות הקודמת למעשה ע"י קשירתו לערך הקיום האנושי, לברכה של הקב"ה לעולם.

מספר הלכות:

1. הרעיון הפשוט של ברכה, נעשה מסובך ברמה הפרקטית, כי ההלכה מחייבת ברכות שונות למאכלים שונים. הרעיון כאן הוא לא שכל אוכל דורש ברכה בפני עצמו. ברכת "שהכל נהיה בדברו", מתאימה, בעצם, להכל, ולכן במקום ספק איזו ברכה מתאימה במקרה כלשהו, אפשר לברך "שהכל". אולם, ההלכה כן דורשת שמאכלים חשובים יותר, יקבלו ברכות מסויימות יותר.

חשיבות לא נמדדת באופן אובייקטיבי. אמנה את הברכות בסדר עולה, ואשאיר לכם את הנסיון להבין את העקרון של ה"חשיבות" שפועל כאן (למרות שאשמח מאוד אם יהיה מי שיחזור אליי עם הצעה בנושא):

א. שהכל נהיה בדברו – שייכת להכל.

ב. ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם בורא פרי האדמה – שייכת לכל מה שצומח.

ג.1. ברוך אתה ה'... בורא פרי העץ – שייך בכל מה שגודל על עצים (פירות, בניגוד לירקות).

ד.1. ברוך אתה ה'... בורא פרי הגפן – לפני יין.

ג.2. ברוך אתה ה'... בורא מיני מזונות – שייך לעוגות או לכל דבר אחר שעשוי מקמח חיטה וכדו'.

ד.2. ברוך אתה ה'... המוציא לחם מן הארץ – ברכה על הלחם.

2.   מאכלים רבים עשויים מכמה סוגים של מרכיבים. הכלל הקובע לגבי הברכה הוא, שמדברים על המרכיב העיקרי. אך כלל זה די מסובך. לחם נחשב תמיד למאכל עיקרי, ובעצם, ברכת הלחם פוטרת את כל הברכות של כל הארוחה.

3. גם אחרי האכילה יש צורך לברך. ברכה זו כוללת ביטויים של הודיה והערכה. גם כאן, יש ברכות שונות לסוגים שונים של מאכלים. לסעודה (שיש בה לחם) יש ברכה בעלת ארבעה חלקים, הנקראת ברכת המזון, שכוללת הודיה לא רק על האוכל עצמו, אלא על כל המרכיבים של הברית בין עמ"י לקב"ה – התורה, הארץ, ברית המילה, וכן ברכה על בנין ירושלים, כלומר השבת השכינה הפיסית למקדש בירושלים. לצורות אכילה אחרות, קצת פחות פורמליות אולי, יש ברכות קצרות יותר.

4. כאשר שומעים מישהו אחר שמברך, גם אם לא חייבים באותה הברכה עצמה, יש לענות "אמן". המילה אמן שורשה   א.מ.ת., כלומר "נכון, אני מסכים שזה כך". אמירת האמן משמעותה אישור.

ברצוני להוסיף נקודה נוספת, שנרמזה בפסקה הפותחת היום, ומהווה המשך לשיעור הראשון בנושא הכשרות. לברכות לפני האכילה, מעבר למשמעות המסויימת שעסקנו בה היום, יש את היכולת להפוך את הפעולה השגרתית ביותר למעשה בעל משמעות, אנושי ורוחני. הברכה תופסת אותך בדיוק ברגע בו הידיים עושות את דרכן לעבר הפה, ומאלצת את הראש לפעול. כפי שציינו לעיל, זו אחת המטרות העיקריות של הלכות האכילה, ודווקא של אכילה, כי היא כה בסיסית וטבעית ומשותפת לכל חי.

בשבוע הבא, נעסוק בעניני תפילה.