שיטת רבא בחזקת ג' שנים / אלישע רוזנצוויג*

פתיחה

הפרק השלישי במסכת בבא-בתרא דן, בחלקו הראשון, בחזקת קרקעות. חזקת קרקעות, למי שאינו יודע, הוא דין לפיו לאחר שלוש שנים שבהם נמצא אדם בשדה, אם מגיע אדם (להלן "המערער") שיש עדים המעידים שהיה בעבר בעלים של השדה, וטוען שהשדה עדיין שלו, חובת ההוכחה מוטלת על התובע. אילו היה המערער הלז מקדים ותובע לפני שעברו שלוש שנים, היתה חובת הראיה על המחזיק הנוכחי בשדה (להלן "המחזיק"), אך לאחר שלוש שנים המצב מתהפך.

הגמרא פותחת את הפרק בשאלה "מניין לחזקה שהיא ג' שנים", ובהמשך מביאה שתי שיטות[1] בהבנת דין חזקה. השיטה הראשונה, המיוחסת ל"הולכי אושא", לומדת את דין חזקה על-ידי הקבלה לדינו של שור, שלאחר שלוש נגיחות כשור תם נהפך לשור מועד, והבעלים מתחייב לשלם נזק שלם. השיטה השניה, שאיננה לומדת דין זה ממקור בכתובים אלא מבוססת רק על סברא, מובאת בשם רבא, שלאחר שקלא וטריא עם אביי מגיע לניסוח סופי, אך לא ברור:

"אמר רבא: שתא קמייתא מחיל איניש, תרתי מחיל, תלת לא מחיל. אמר ליה אביי...

אלא אמר רבא: שתא קמייתא לא קפיד איניש, תרתי לא קפיד, תלת קפיד. א"ל אביי... אם כן נתת דבריך לשיעורין?[2]

אלא אמר רבא: שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מיזדהר - טפי לא מיזדהר"     (כט.)[3].

רבו הדעות בראשונים בהסבר דבריו של רבא, ומקריאה פשוטה של דבריו ניתן להבין מדוע: בניגוד לניסוחים הראשונים שלו, רבא למסקנה מתאר בסך-הכל את הנוהג המקובל בשמירת שטרות, על-פיו לא היה נהוג לשמור שטרות מעבר לשלוש שנים לאחר הקנייה. בעוד שבשני הניסוחים המוקדמים יותר של רבא היה משום הסבר להיווצרות חזקה – המערער לא מחה על הפלישה לשדהו הרבה זמן, ולכן ברור שהוא אינו הבעלים של השדה – הרי שבניסוח הסופי יש אולי הסבר מדוע אין לבוא בטענות למחזיק שאיבד את שטר המכר, אך עדיין לא ברור מדוע שיתהפכו היוצרות ונדרוש מהתובע להביא ראיה. כיוון שכך, נדרשו הראשונים למלא את החסר בביאור שיטת רבא.

את ההסבר ה"פשוט" יותר מסברא – לכאורה – מביא הריטב"א:

"ומיהו צריך תלמוד מה ענין שיפסיד הלה קרקעו מפני שזה אין לו להזדהר בשטריה?... והנכון, דשורת הדין כיון שזה מחזיק בקרקע ואוכל בשופי גמור, ויודעין הבעלים ואינם מוחין, דין הוא שתהא ראיה אפילו באכילה אחת (של פירות השדה – א.ר.), כעין שהתפיסה ראיה במטלטלין. אלא כיון דקרקעות ועבדים בני שטרא נינהו, כי לא מחזיק שטר – ריעא חזקתיה... אלא כיוון דעברו שלוש שנים לית ליה לאזדהורי בשטריה אי קיימת חזקתיה"                      (שם, ד"ה אלא אמר רבא).

לפי הריטב"א, אין כאן כל חידוש עקרוני בנוגע לקרקעות, והן נכנסות לאותה קטגוריה של מטלטלין לעניין זה ש'המוציא מחברו – עליו הראיה'. אדם נחשב מחזיק בשדה לאחר אכילת פירות של יבול אחד, ועל המערער להביא ראיה כנגדו אם ירצה להוציא אותו מהשדה. דבריו של רבא מכוונים לכך שבקרקעות, בניגוד למטלטלין, נהוג גם לכתוב שטר קניין ולשמור אותו למשך שלוש שנים, ולכן בתוך הזמן הזה חייב המחזיק להציג את השטר אם יתבעו זאת ממנו, ואחרת ייחשב העניין כראיה נגדו ויפסיד את הקרקע.

הריטב"א אמנם אומר שחזקה היא "ראיה", אך מההקבלה למטלטלין נראה שכוונתו למשהו שונה במקצת: שימוש מתמיד בקרקע משנה את מעמדה המשפטי, את זיקת הבעלות שלה (בעיני בית הדין). כך נהוג להבין את הדין במטלטלין: 'המוציא מחברו עליו הראיה' בגלל שמי שמחזיק בחפץ נתפס בעיני בית הדין כבעלים בתור ברירת מחדל, וכל מי שרוצה לשנות הנחה זו של בית-הדין חייב לנמק את טענתו בראיות. יותר משיש כאן ראיה לטובת המחזיק, יש כאן מוחזקות שלו בקרקע, שמהווה נקודת מוצא של הדיון בבית המשפט[4].

אמנם, כפי שנראה להלן, שיטתו של הריטב"א הינה דעת יחיד, וכל הראשונים האחרים נקטו בגישות שונות ממנו, כשהצד השווה שבהן ביחס אליו הוא שלדעתם אין מדובר כאן במוחזקות במובן המקובל כנ"ל. בהמשך המאמר נסקור מספר שיטות כאלו, וננסה להבין מדוע לא נקטו ראשונים אלו בשיטתו של הריטב"א, שנראית, במבט ראשון, סבירה ומתאימה במיוחד לשם "חזקה"[5].

(לאלו מכם שחשקה נפשם בסקירה כללית של השיטות בהבנת דברי רבא – הַמשיכו לקרוא כרגיל. אך אם אתם במקרה לחוצים בזמן / מחפשים וורט למדני קצר / יורדים משמירה וכו' – דלגו ישר לסוף.)

 שיטות הרא"ש ורבנו יונה

"אמר רבא: שתא קמייתא מזדהר איניש בשטריה תרתי מזדהר תלת מזדהר טפי לא מיזדהר. ותקנו חכמים שאם יביא עדים שאכלה שלוש שנים בשופי שאין צריך להראות שטרו יותר"          (רא"ש פ"ג, סי' א).

הרא"ש אצלנו איננו מבאר את אופיה של תקנת חכמים זו, אך בתוספותיו על בבא-מציעא הדברים מתבהרים:

"תקנו חכמים דחזקת שלש שנים עומדת במקום שטר, כי אין אדם יכול לשמור שטרו לעולם"                  (ב"מ קי. ד"ה ואמר לקוחה היא בידי).

לפי הרא"ש, חכמים קבעו שכמו ששטר קניין יכול לשמש כראיה לכך שקנית, כך גם העובדה שישבת שלוש שנים ללא הפרעה ועבדת בשדה יכולה לשמש כראיה להיותך הבעלים[6].

גם רבנו יונה בסוגייתנו (ד"ה אמר רבא) מבאר שחזקה היא תוצר של תקנה מיוחדת, אם כי זוהי תקנה אחרת:

"פירוש כיון דטפי לא מיזדהר הו"ל למחות, ומדלא מיחה אמרינן דודאי זבנה, לפי שהטילו חכמים עליו למחות, כיון דטפי לא מזדהר אינש בשטרי"                        (כח: ד"ה אלא אמר רבא).

לדעת רבנו יונה, חז"ל תיקנו שמי שרוצה לערער על הימצאותו של גורם זר בשדהו חייב לעשות זאת תוך שלוש שנים, כיוון שבתוך תקופה זו נוכל לברר את העניין עד תומו – אם הפולש קנה את השדה יהיה בידו שטר, ואחרת נדע שאכן פולש הוא לשדה שאינה שלו. החזקה היא בסך-הכל תוצר לוואי של תקנה זו – המציאות מתאימה יותר לטענת המחזיק שטוען "מכרה לי", שכן אילו לא מכר את שדהו היה המערער אמור לפעול על פי התקנה ולערער תוך ג' שנים, וכיוון שלא מחה נבחר המחזיק לשמש כבעלים בתור ברירת מחדל בעיני בית הדין.

שני הראשונים הללו מדברים על כך שחזקה הינה תמיכת העובדות בשטח בגירסתו של המחזיק, אך הם חלוקים בשתי נקודות מרכזיות:

א. לפי רבנו יונה, זוהי תקנה שנועדה להסדיר את החברה ואת ההליך המשפטי, למנוע בעיות ואי-בהירויות בבית המשפט, והחזקה רק נובעת ממנה כדרך אגב. זאת בניגוד גמור לתקנה שעליה מדבר הרא"ש, שמחדשת את עצם קיומה של חזקה. לפי האחד, חזקה נובעת מהתנהגות המערער בהתאם לטענת המחזיק, בעוד שלפי השני חזקה נובעת מהתנהגות המחזיק בהתאם לטענתו שלו.

ב. בעוד שהרא"ש מדבר על כך שחזקה מחליפה את השטר – ראיה המקבילה לשני עדים, נראה שרבנו יונה ממעיט יותר בכוחה של חזקה. הוא כלל אינו אומר שזו ראיה, אלא משתמש במילים "אמרינן דודאי זבנה", משהו קרוב יותר ל"רגלים לדבר", כפי שמופיע ברמב"ן על אתר[7].

שיטות הרשב"א והר"ן

הרשב"א, בניגוד לשני קודמיו, אינו גורס קיומה של תקנה מיוחדת של חכמים:

"אלא אמר רבא: תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר, כלומר שזה יודע דטפי לא מיזדהר כי לא מיחה תוך שלש מיחוי כמערים לשתוק עד שיאבד זה ראיותיו"           (כח: ד"ה אלא אמר רבא).

במבט ראשון נדמה שהרשב"א הולך בכיוונו של רבנו יונה, וטוען שחוסר המחאה של המערער במשך שלוש השנים הוא הגורם לניצחונו של המחזיק – וכך הוא אכן אומר. אך בעוד שאצל רבנו יונה התנהגות זו של המערער באה ונתפסת כתמיכה מציאותית לגרסה שמציג המחזיק בפני בין הדין, הרי שאצל הרשב"א התנהגות זו רק גורמת להחשדת המערער בעיני בית הדין. כלומר, לא רק שהרשב"א אינו חושב שחזקת קרקעות היא כחזקת מטלטלין, אלא לדידו אין כאן כל ראיה עניינית לטובת אחד הצדדים כלל, אלא פשוט פגימה באישיות של המערער עצמו. לכן, אף על פי שאין לנו כל מושג לגבי מה שקרה באמת לפני שלוש שנים, עדיין נזכה את המחזיק בקרקע כיוון שדמותו והתנהגותו של המערער חשודה בעינינו.

כיוון קיצוני אף יותר נוקט הר"ן:

"ולפיכך הטילו חכמים על בעל הקרקע למחות... משום דכיון דטעמא משום דטפי לא מזדהר הטילו חכמים על בעל הקרקע למחות, וכיון שלא מחה הוא הפסיד..."                                   (חידושי הר"ן על הרי"ף, ד"ה שתא קמייתא).

הר"ן אומר, כרבנו יונה, שחז"ל הטילו על המערער למחות תוך ג' שנים מסיבות של ניהול תקין של חברה. אך במקום שבו מרחיב רבנו יונה ומבאר כיצד עניין זה יוצר ראיה לטובת המחזיק, מסתפק הר"ן בקביעה סתמית ש"כיוון שלא מחה – הוא הפסיד".

נראה, שלהבנת הר"ן דרישת חז"ל מהמערער להתנהגות מסוימת איננה ברמה המוסרית, אלא הם באו והגדירו מחדש את זכויותיו של המערער: לא עוד יוכל כל אדם שהיה פעם בעלים על השדה להטריד את מנוחתו של המחזיק בה כיום. מעתה והלאה, נקבע בתקנה, זכות המחאה נתונה לו רק תוך שלוש שנים מרגע הפלישה. כמובן, אם יובאו בפני בית הדין ראיות חותכות לכך שהמחזיק מחזיק בשדה במרמה, יוחזר המערער למקומו הראוי לו, ללא כל קשר לזמן שחלף עד שתבע את המחזיק; אך זכותו המיוחדת של בעל השדה לערער ולדרוש מאדם שנמצא בשדהו להציג ראיות לבעלות נתונה לו אך ורק בשלוש השנים הראשונות[8].

אם כן, שתי השיטות שהובאו בסעיף הקודם ראו בחזקה ראיה, בדרגה זו או אחרת, לאמיתות טענת המחזיק, ואילו שתי השיטות שראינו בסעיף זה מבינות שחזקה אינה אפילו ראיה, אלא היא פגימה במעמד התובע – או ברמת האמינות, או ברמת האופציות המשפטיות העומדות לרשותו. מכל מקום, אף לא אחת מהשיטות מקבילה בין מטלטלין לקרקעות, ואף לא אחת מהן אומרת שיש לראות חזקה כסוג של נקודת מוצא לדיון כמו במטלטלין. נותר אם כן לברר – מדוע לא הלכו שאר הראשונים בדרכו של הריטב"א?

אז למה לא בעצם?

כפי שראינו עד כה, כל הראשונים מלבד הריטב"א נמנעים מלהשוות בין מטלטלין לקרקעות בעניין אופיה של חזקה (או מוחזקות). ואם כי אין זה מפתיע לגלות שיש הבדלי דינים בין שתי קטגוריות אלו, ברמת העיקרון, עדיין יש לשאול מדוע מסברא העדיפו כל אלה לחלק ביניהם.

על מנת לענות על שאלה זו, נעבור לרגע לנושא מפורסם אחר שבו מחלקים בין מטלטלין לקרקעות – סוגי מעשי הקניין. כך נאמר במשניות במסכת קידושין:

"בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה – דברי רבי מאיר. ורבי אליעזר וחכמים אומרים: בהמה דקה נקנית במשיכה.

נכסים שיש להם אחריות (=קרקעות) נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה".          (קידושין  פ"א מ"ד-ה )

אחד ההבדלים הבולטים בין הקניינים המפורטים לעיל הוא שקנייני מטלטלין מתמקדים בהפגנת שליטה על החפץ[9] – מעשה הקניין הינו הזזה פיזית של החפץ הנקנה; בעוד שקנייני קרקעות אינם משקפים שליטה על הקרקע: קנייני כסף ושטר הן פעולות המתרחשות רחוק מהקרקע הנקנית, ואפילו חזקה, כגון "נעל גדר ופרץ", הינה פעולה שאינה נעשית עם הקרקע ובה - אלא על הקרקע או סביב לה. גם אם חזקה יכולה להיחשב כפעילות של בעלים בשדה, עדיין אין היא משדרת את אותה שליטה בלתי-מעורערת שמבוטאת במשיכת החפץ אליך או הגבהתו.

השוני במעשה הקניין משקף במקרה זה גם שוני מהותי באופי הקניין עצמו. הקניין ה'חזק' יותר הוא, בפשטות, קניין המטלטלין, שם יכול האדם לשלוט באופן מוחלט על גורלו של החפץ, כפועל יוצא מכך שהוא שולט על מיקומו בכל רגע ורגע. בכוחו להזיז אותו, לזרוק אותו, להשחית אותו, ויכולת זו היא-היא משמעותה של בעלות – הכוח לקבוע את גורל החפץ. בקרקעות לעומת זאת, קנייני משיכה והגבהה אינם אפשריים מבחינה טכנית, ולכן נדרש הקונה לסוגי קניין אחרים. אך חוסר היכולת לשלוט על מיקומו של הדבר הנקנה איננה רק מגבלה טכנית, אלא היא משקפת משהו עמוק יותר ביחס של הבעלים לקרקעו: הוא אינו משתלט על הקרקע, שכן אין בכוחו לתפוס אותה ולמשוך אותה לתוך רשותו. לכן הוא נאלץ להסתפק ביצירת יחס של בעלות אליה באופן עקיף – אם על-ידי מעשה קניין של כסף, כתיבת שטר, או הפגנת בעלות על השדה על-ידי "נעל גדר ופרץ"[10].

כמו-כן, יש לשים לב לכך, שלבעל קרקע אין יכולת לשנות באופן מהותי את הקרקע שקנה, בעת שהיא בבעלותו. מה שנקנה איננו העפר שנמצא בחלקה שקנה, שנודד משדה לשדה, אלא השטח, הנ.צ. על המפה, הוא הדבר ששייך לו, ומאפיין זה אין הוא יכול לשנות לאורך כל תקופת בעלותו. מטלטלין, לעומת זאת, ניתן לשבור, לזרוק, לעקם – לעשות בהם ככל העולה על רוח הבעלים. 

הבדל מציאותי זה יכול לשמש בסיס לחילוק בין מוחזקות במטלטלין למוחזקות בקרקעות. כאשר מגיע בפני בית הדין אדם ובידו חפץ, הרי שהוא שולט בפועל בגורל החפץ, וכיון שמבחינת כל ההשלכות המעשיות של העניין הוא נראה כבעלים, החליטו חז"ל כי "חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו הוא", ולכן "המוציא מחבירו עליו הראיה". אך בקרקעות אין הדבר כן, שכן גם אם שימוש עקבי בשדה יכול ליצור יחס של בעלות בין המשתמש לבין השדה, כיוון שיחס זה אינו מורה על שליטה מוחלטת של המחזיק בקרקע, אין בית הדין בוחר בתור ברירת מחדל להאמין שהוא הבעלים.

סיכום

זהו, לענ"ד, המניע של כל הראשונים שפירשו בשונה מהריטב"א. הריטב"א, שמקביל בין דין מטלטלין לדין קרקעות, הוא בעצם המחדש והמפתיע, שכן אין דומה נוכחות בשדה לשליטה מוחלטת על גורלו של חפץ, וממילא, על אף השם המטעה, אין בקרקעות מוחזקות במובן הפשוט של המונח, אלא זהו תהליך המתנהג כחזקה בלבד.

*      מאמר זה לא יכול היה להיכתב לולא הייתי לומד את סוגיות 'חזקת הבתים' עם החברותא שלי, יעקב ("קובי") קראוס נ"י, לפני כשנתיים.

[1]     הגמרא פותחת בשאלה כללית לגבי מקור הדין, ולכן מביאה שלוש אפשרויות, אך הכיוון השני, של רב יוסף, איננו מורה בבירור על אופי הדין כמו שתי השיטות של הולכי אושא ורבא, לכן לא הזכרנו אותו בגוף המאמר.

[2]      עיין ב'יד-רמה', שמסביר מדוע קושיה זו אינה רלוונטית לניסוח הסופי של רבא. כמו-כן, לפי השיטות (להלן) שחז"ל תיקנו תקנה מיוחדת לחזקה, ברור מדוע לא שייך להקשות זאת.

[3]      הפניות סתמיות במאמר מתייחסות למסכת בבא-בתרא.

[4]      שיטה זו דומה מאד לשיטת הולכי אושא שהוזכרה לעיל, בכך שהיא רואה חזקה כמסמלת שינוי מעמד של הקרקע ביחס לבעלים.

[5]      במאמר הזה נתייחס רק למניע מנקודת מבט של הסברא העומדת מאחורי שיטתם. ישנן לפחות עוד שתי נקודות שוודאי היוו שיקולים פרשניים:

        א. בשני הניסוחים הראשונים של רבא המוקד הוא התנהגותו ה"מחשידה" של המערער שהתעכב במחאתו, ואילו בסוף נראה שהמוקד עובר לבחינת התנהגותו של המחזיק. יש שפירשו שגם למסקנה חזקה היא תוצר של התנהגות המערער, בעוד שאחרים – כמו הריטב"א – הבינו שרבא הפך כיוון וראה חזקה כתוצר של התנהגות המחזיק דווקא.

      ב. כפי שנראה להלן, יש מהראשונים שנדרשו להמצאת תקנה מיוחדת של חכמים בכדי להסביר את קיומה של חזקה, בעוד שאחרים סברו שניתן להבין אותה על-ידי שימוש בכלים הלכתיים קיימים.

[6]      וכך גם אומר הרשב"ם (ל: ד"ה אמר רבא דינא קא"ל), אם כי אצלו לא מופיע במפורש שהדבר נובע מתקנה מיוחדת.

[7]      מבחינת מהותה של חזקה נראה שהרמב"ן ורבנו יונה מסכימים לחלוטין, אלא שלדעת הרמב"ן אין כל צורך להכניס כאן תקנה מיוחדת: עצם העובדה שאדם לא מוחה לאחר ג' שנים היא עצמה תומכת בסיפור המכירה של המחזיק.

[8]      שיטה קיצונית עוד יותר, בהיותה מפחיתה מכוחה של חזקה, מובאת ברמב"ם, אך לא נדון בה כאן.

[9]      מכאן והלאה יש מקום לדון, האם מדובר ממש בהשתלטות על החפץ, או שמא יש לראות בכך רק הפגנה של בעלות, ואכמ"ל.

[10]    כך גם יש להבין את שיטת הגאונים, המיוחסת לרב שרירא גאון, הגורסת במשנה בקידושין ש"נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקת ג' שנים" (תשובות הגאונים אסף תש"ב, עמ' קלג'. וכן בספר 'גנזי הגאונים' על פרק 'חזקת הבתים' עמ' ג'): שימוש קבוע בשדה יכול לקנות את השדה כיוון שהוא יוצר יחס של בעלות כלפיה.