יצחק ורבקה - אחדות ההפכים / רועי הורןאברהם ויצחק חזרו זה עתה מן העקידה. אברהם למד שיעור חשוב וקשה. הוא, שכל הליכותיו ביטאו רקאהבה וחסד - בהכנסת האורחים, במאבקו למען סדום ועמורה ואפילו בסירובו לגרש את ישמעאל, נקרא לצו המבטא ההפך הגמור מכל מהלך חייו: אם ב"לך לך" הראשון הובטח לו "ונברכו בך כל משפחת האדמה" - ברכה לעולם כולו - הרי ב"לך לך" האחרון[1] הוא נקרא להיפרד מכל מה שגילם עד עתה - הוא נפרד מן המוסר והצדק, נפרד מבנו אהובו וחז"ל למדונו בפרשתנו - נפרד גם מאשתו האהובה שרה: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שעל ידי בשורת העקידה... פרחה נשמתה ממנה" (רש"י כג ב, ד"ה לספד). מה למד אברהם? למד הוא, שכפי שאין העולם יכול להתקיים רק בדין כך אינו יכול להתקיים רק בחסד. אברהם - על אף רצונו הטוב האינסופי חייב גם לקבל את דינו של הקב"ה. המקובלים קראו לעקידה "סוד הצמצום". אך אם אברהם "רק" הצטמצם, הרי יצחק הוא הצמצום בעצמו. הפאסיביות של חייו נכרת לכל, והיא אכן מובנת מאליה: לאחר ששכב על המזבח כשהמאכלת מונפת מעל גרונו ודמעות המלאכים זולגות לתוך עיניו[2] ולמעשה כבר עובר לעולמם, אין להאשימו שענייני עולם הזה כבר אינם מעייניו. עתה מגיעים אנו לפרשתנו. מבינים אנו מדוע דווקא אבי החתן, אברהם - איש החסד והעולם הזה הוא זה ששולח להביא כלה ראויה - ולא החתן בעצמו. "העברי" מבין עניין וקובע בדיוק איזה כלה לחפש: "...לאשר לאבינו יצחק לקח לו מצה"ד כמ"ש פחד יצחק[3] ולא היה אפשר להתקיים במידה זו לכן סבב השי"ת להיות לו רבקה לאשה שהיתה בעולם חסד ביותר ובזה נמתק קצת הגבורות של יצחק, ואליעזר הבין זה כי יצחק צורך לו דרך אחר... ולכן התפלל שיזמין לו בעלת חסד"[4]. אליעזר בוחן את רבקה דווקא במבחן החסד, כיוון שרצה כלה "שתמתיק את דינו של יצחק" - לרכך אותו קצת להשיבו אל חיינו הארציים, ולא רק במחוזות הרוחניות ועולם הבא, שהרי עד עתה העקידה הרבה הייתה שרויה בביתם של אברהם ויצחק. ומשמתה אמו "חשכו"[5] עיניו, והברכה פסקה מהבית[6]. אליעזר מבין שאשתו של יצחק חייבת להשיב לו את אור החסד, אור העולם הזה. ועל כן מבחנה של אותה נערה הוא "הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה - אתה הכחת לעבדך ליצחק" (כד יד-טו). רבקה עומדת במבחן החסד, לא בזה שמשקה רק את העבד, אלא אף טורחת ומשקה את גמליו[7]. ופגישתם של יצחק ורבקה אכן רווית עוצמה: "וישא (יצחק) עיניו וירא... ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" (שם סג-סד)[8]. הדרמה בעיצומה: הדין, הצדיק העליון, נפגש עם החסד - העולם הזה. ותגובתה של רבקה בהתאם: "ותפל מעל הגמל" (שם). גם יצחק מצדו מתרגש מאוד. רבקה מזכירה לו את אמו, את החסד, את הברכה השרויה בבית: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה, ותהי לו לאישה, ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו". יצחק 'שב הביתה'. דינו אכן ניתק קצת, הזוג המיוחד מוצאים את אהבתם זה בהשלמת חסרונו של זה. [1] המדרש ראה משמעויות נוספות להקבלה זו בין ה"לך לך" שבעליה לא"י לבין ה"לך לך" של פרשת העקידה. [2] רש"י כז א. [3] הקבלה "השעינה" על פסוק זה את ראייתו של יצחק כמידת הדין ספירות גבורה, והצמצום של החסד. [4] שפת אמת פר' "חיי שרה", תרל"ז ד"ה במדרש. רק נוסיף שדרשה זו אופיינית לשפ"א, בה הוא מסביר הסיפור המקראי הפשוט מתאים גם לסודות המקובלים הרואים בדמויות סמלים לספירות. [5] אין זה כמובן מקרה שיצחק הוא האב היחיד העיוור מבין האבות (ראה המדרש המוזכר בהערה 4, הקושר עיוורון זה עם מעשה העקידה). העוורון אינו רק פיזי, אלא משקף את אופיו של יצחק, החי חיים פנימיים וזיקתו ל"חוץ" קטנה ביותר. [6] רש"י כד סז ד"ה האהלה, בעקבות ב"ר. [7] ריבוי הפועלים: "ותמהר ותער... ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב" נועדו להמחיש לנו את טרחתה וזריזותה, ללמדנו שהחסד שלה נובע עמוק מבפנים. [8] קשה להשתחרר מהאסוציאציות שפסוקים אלו מעלים בנו - 'וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק' - מפרשת העקידה. גם מקום המפגש 'לחי ראי' מזכיר לנו את מקום העקידה 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. ייתכן שנעשה כאן תיקון מסוים לצמצום הגדול של מעשה העקידה.
|
