| תורת מדינת ישראל - על משמעויותיה ההלכתיות של המדינה / יצחק ברט |  |
|||||||||||||||
|
||||||||||||||||
תורת מדינת ישראל - על משמעויותיה ההלכתיות של המדינה
/ יצחק ברט[*]
זכינו וזכה הדור שבו אנו חיים לראות בתקומתה של מדינת ישראל, לאחר אלפיים שנות גלות. הקמת מדינת ישראל יצרה בעיות הלכתיות מחודשות, שמעולם לא התעוררו בעבר, שלפתע דרשו את
פתרונן[2]. בחסדי ה', קמו לנו רבנים וגדולי תורה שהשכילו לתור אחר פתרונות לבעיות אלו, כדי לשלב את
המדינה היהודית המתחדשת במסגרת ההלכה. כשם שזרח לנו בדור האחרון אורו של הראי"ה קוק ותלמידיו,
שיצרו - כמעט יש מאין - התייחסות מחשבתית הולמת למדינה היהודית, כך קמו לנו אף גדולי פסיקה, שמצאו
פתרונות הלכתיים לבעיות ההלכתיות שיצרה המדינה. ראשונים לגאונים אלו הם הרב יצחק הרצוג - הרב
הראשי הראשון למדינת ישראל; הרב שלמה גורן - הרב הצבאי הראשי הראשון; הרב שאול ישראלי - ראש
ישיבת "מרכז הרב"; והרב מ"צ נריה - מכונן הישיבות התיכוניות. אלו איזנו וחיקרו, שאלו ודרשו, ועמלו
לקבוע את מוסדות המדינה היהודית החדשה באדני ההלכה.
האם הלכות המדינה שונות באופן מהותי מההלכות ה"רגילות"? למעשה, שאלה זו נתונה במחלוקת בין שניים
מהוגי הדעות האורתודוכסים החשובים של הדורות האחרונים - הרב משה-צבי נריה מזה, ופרופ' ישעיהו
ליבוביץ' מזה.
קונטרס הויכוח
בשנת תשי"א, שלוש שנים לאחר הקמת המדינה, פרסם דוקטור צעיר בשם ישעיהו ליבוביץ' מאמר בשם"השבת במדינה כבעיה דתית"[3]. במאמר זה טען ליבוביץ' שההלכה נתקלת בבעיה כאשר היא מנסה להתמודד
עם בעיותיה של המדינה, ובעיות אלו הן אימננטיות ודורשות שינוי מהותי ועמוק:
"ניסוח הלכות שבת ברורות בשביל המציאות החברתית של העצמאות המדינית והכלכלית מעורר את הפרובלמטיקה הגדולה של דת
ישראל בהווה: שבת זו, כפי שהתגבשה בהלכה הפסוקה שהגיעה לידינו וכפי שנתגלמה באורח החיים המסורתי שנתקדש קדושת
הדורות, היא שבתו של אדם שתפקידי אזרח-מדינה וחובותיו אינם כלולים במסגרת תכנית חייו; שבתו של ציבור הפטור מבעיות
הגנה, ביטחון חיצוני ופנימי, מנגנון פקידות, מדיניות חוץ, החזקת צבא ומשטרה, ייצוק עצמאי לשם סיפוק צרכיו, סחר חוץ במסגרת
תנאים הנקבעים ע"י גורמים בינלאומיים".
השירות הדיפלומטי, תחנות המים והחשמל ומפעלי המלט והבטון התעשייתיים הם רק מעט דוגמאות למפעלים
חיוניים, שהמדינה אינה יכולה לסגור בשבתות, אך הם אינם כרוכים בפיקוח-נפש מיידי. באלפיים שנות הגלות
נפתרו בעיות מסוג זה ע"י פתרונות הלכתיים פרטניים - כגון עשייה בשינוי, ע"י גוי או בגרמא - לכל בעיה
שעלתה על הפרק. כעת, לאחר הקמת המדינה, טען ליבוביץ' שדרך "חיפוש ההיתרים", כפי שהוא מכנה אותה,
אינה רצויה עוד:
"התורה לא תהיה כוח ציבורי במדינה ולא גורם חינוכי בנוער אם עמדתה במדינה תבוסס על הגישה ששירותיהם החיוניים של
המדינה ושל המשק העצמאי - ז.א., המדינה והמשק עצמם - הם אסורים לכתחילה ורק מותרים בדיעבד".
שפרסם קונטרס בשלושה חלקים בשם "קונטרס הויכוח"[4], שבו התפלמס עם טענותיו של ליבוביץ':
"אילו עמדה הממשלה ורוב הכוחות הקובעים את דמות המדינה על בסיס דתי, והיו שואפים לבניין המדינה על יסודות התורה
והמצוה - לא היה כל קושי יסודי לבנות את המדינה ולקיימה, מבלי לפגוע כלל בהלכות שבת וכדומה... לא הלכות שבת הן
המעכבות... אלא הליכות המדינה, אשר רובה חילוני הוא, הן המעכבות. כי רוב זה נאבק על חילוניותה של המדינה, ואינו רוצה כלל
לאפשר קיום שבת במדינה, ואינו מעוניין כלל לכבד את רגשות הדתיים ולאפשר להם למלא את חובותיהם לשרותי המדינה מבלי
לפגוע שלא לצורך במצפונם הדתי".
"ועמדו זרים ורעו צאנכם"
אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות שהתעוררו היה היחס לגויים של שבת כדרך לפתרון בעיות הלכתיות.ליבוביץ' טען שדרך זו אסורה משום "כבוד התורה", והזהיר שפסק שיקבע שרק גויים יכולים לקיים את
המדינה בשבת, יתקבל ע"י הציבור והנוער כהוכחה לניגוד שבין התורה לבין עצמאות מדינית ולאומית. הרב
נריה טען, במידה רבה של אומץ, שטענה זו אינה טענה הלכתית, וכי ההלכה לא תשנה את דרכיה כדי להתקבל
על דעתם של הצעירים הדתיים. מעבר לכך, הרב נריה טען שההלכה אינה נרתעת מפתרון בעיות ע"י גויים של
שבת:
"הגויים כולם, בני נח, מוכרים כאזרחים רצויים, לא רק בעולמו הרחב של הקב"ה, אלא גם בארצו הנבחרת, בארץ הקודש... בניין
תעשייה מסויימת על יסוד מציאותו של מספר מצומצם של גרים-תושבים איננו עומד בסתירה לשום מצוה דתית ולשום הרגשה
דתית... וכי הדת עצמה חיה מפי ציבור והרגשות נוער?... דומה שתפקידה של דת הוא לכוון את דעת הציבור ולחנך את הנוער, ואוי
לה לדת שהציבור מכוון אותה או שהיא חיה מפי הטף... גוי של שבת אינו דחליל, אלא אזרח מכובד במדינה, שיש לדאוג לפרנסתו
ולהעסקתו אפילו בששת ימי המעשה"
שלא ייתכן לבסס את קיומה של המדינה על גויים של שבת. במאמר מיוחד על נושא זה[5], לאחר שהוא מציג
את המקורות לשימוש בגויים לפתרון בעיות הלכתיות, משווה הרב גורן בין שימוש בגויים לבין שימוש
ביהודים חילוניים לאותה מטרה:
"על אף זאת, מרוב המקורות - שאין כאן המקום לפרטם - מתברר שהתורה ניתנה לישראל על מנת לקיימה ללא עזרה של גוי שיפר
את התורה. ובנוגע לקיום השירותים הביטחוניים בשבתות - בוודאי שאין להשתמש למטרה זו ביהודים שאינם שומרי תורה ומצוות,
להפוך אותם לגויים של שבת, כדי שיוכלו שומרי המצוות לשמור שבת תוך מנוחה ושמחה. והוא הדין בכל נושא הלכתי אחר, שהוא
חיוני עבורנו, שאין אנו יכולים לבצעו, שאסור לתת ליהודי שאינו שומר מצוות למלא את מקומנו בטענה שהוא בין כך מחלל שבת...
כי התורה לא ניתנה לנו כדי שנקיים אותה ע"י כך שהגויים יפרו אותה, כי המצווה "וחי בהם" פירושה שגם כאשר כל ישראל ישמרו
את כל המצוות - נקיים גם את המצווה "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי".
מתים, שכן הן חיוניות ללימוד הרפואה, ואפילו לשיטות הפוסקים המתירים ליהנות מגופות נכרים - לא ייתכן
להתיר לימוד רפואה ע"י נתיחת גופות של גויים בלבד[6]:
"לא ייתכן שמדינת היהודים תבסס את מערכת הרפואה שלה, שיש בה משום פיקוח נפש לעם ולמדינה, על מתים של גויים. הרי
היסוד לקיום תורתנו הקדושה היא המצווה "וחי בהם", שניתנה לחיות בה, ולא ייתכן שלא נמצא דרך על פי ההלכה לקיים רמה
רפואית מודרנית גבוהה ע"י נתיחת מתים משלנו, כפי המקובל בעולם..."[7].
לצורך ריפוי חולים יהודים:
"השימוש בעור מיובא של גויים כדי לרפא את פצועינו אינו יכול להיות פתרון לבעיה, משום שזה מהווה חילול השם לעיני כל העולם,
בחשבם כי תורת ישראל וההלכה היהודית אין בכוחן כביכול לפתור את הבעיות החיוניות ביותר של חיינו בארץ... וכבר הוכחתי
במאמר מיוחד שתורת ישראל אינה רואה בעין יפה את השימוש בגויים המפירים את התורה כדי שאנו נוכל לשמור עליה. לכן גזרו
חכמי המשנה על אמירה לעכו"ם שבות (שבת קנ.), כדי למנוע את ניצול הגוי לפתור לנו את בעיות ההלכה. ובודאי שזה ביזיון התורה
אם נזדקק לעור של מתים נכרים להצלת חיי הפצועים שלנו"[8].
הלכות המדינה
אם כך, הרב גורן היה סבור שאין לפתור את הבעיות ההלכתיות שמעוררת המדינה באמצעות שימוש בגויים,וישעיהו ליבוביץ' הוסיף שגם פתרונות של "גרמא" או עשייה בשינוי אינם רצויים. כיצד, אם כן, צריכה ההלכה
להתמודד עם בעיות אלו?
ישעיהו ליבוביץ' קובע שעל ההלכה לקבוע מעמד מיוחד למדינה, בעל גדרים הלכתיים מיוחדים, החורגים
מכללי ההלכה הרגילים. כדוגמא לדבריו, הוא מביא את עבודות המקדש בשבת:
"יש מקום לבירור הלכתי רציני, אם משמעותה של שמירת שבת ע"י העם והמדינה היא כמשמעות שמירתה ע"י היחיד ומפעליו... אף
בשבת עצמה מצינו שאין איסור מלאכה חל על המקדש ועל עבודתו, שהיא עבודת-ישראל, ולא עבודת אדם מישראל לצרכיו האישיים
ולהנאתו. בכל הרצינות יש לדון בשאלה אם אין לייחד לעבודת-ישראל שבתפקידים ובשירותים ההכרחיים של המדינה בימינו אותו
מקום בהלכה שניתן לעבודת הקרבנות בזמן שבית המקדש היה קיים".
המקדש הותרו בשבת בשל פסוק מיוחד, "במועדו - אפילו בשבת" (פסחים עז.). אין אנו מכירים פסוק דומה
המתיר את עבודות המדינה בשבת, והדוחה מפניו שיקולים של כבוד המת, קבורתו או הנאה מגופו. אמנם, מבט
מעמיק יותר מגלה שישנם תחומים החורגים מכללי ההלכה הרגילים, ורוב הפוסקים מקבלים את ייחודיותם.
כדוגמא לתחום כזה, נבחן בקצרה את היתר המלחמה בשבת.
"מלחמה עד רדתה"
כידוע, קיימת מחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים אם שבת מותרת או דחויה במקום פיקוח נפש. היו שטענושלשאלה זו אין נפקא-מינות כלל, אולם הגישה המקובלת קובעת שאם פיקוח נפש מתיר שבת, ולא רק דוחה
אותה, ניתן להתיר גם איסורים "היקפיים", שאינם חיוניים ממש להצלת הנפשות.
ביחס למלחמה בשבת - מצינו היתר מיוחד, החורג מהלכות פיקוח הנפש הרגילות. במכילתא מובאת דרשה,
בשם שמאי הזקן, על הפסוק "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה" (דברים כ', כ): "עד
רדתה - אפילו בשבת" (שבת יט.). החל מימיו של הגר"ש גורן זצ"ל, שסלל את הדרך לפסיקה המודרנית
בהלכות מלחמה, נטו הפוסקים לראות בדרשה זו מקור להיתר כולל למלחמה בשבת, מעבר להלכות פיקוח
הנפש הרגילות[9].
בשל ההיתר המקיף של "עד רדתה", מעבר להיתר פיקוח נפש הרגיל, התירו הפוסקים איסורים שרמת פיקוח
הנפש הכרוכה בהם היא נמוכה. כך, לדוגמא, מתירים הרב גורן והרב אבידן לקבור חללים בשבת, כיוון
שהשארת החללים בשדה עלולה להוריד את המוראל במחנה הצבאי ולגרום - בעקיפין - לחולשה מסויימת
במאמץ המלחמתי. הן הרב גורן והן הרב אבידן מציינים שרמת פיקוח הנפש הכרוכה בהשארת החללים בשדה
- לא היה בכוחה לדחות שבת לפי הכללים הרגילים של פיקוח נפש, אולם כיוון שהמלחמה בשבת הותרה מדין
מיוחד - "עד רדתה" - ניתן להתיר גם את קבורת החללים[10].
אם כן, אנו רואים שדיני המלחמה שונים מהותית מההלכה ה"רגילה". ביטוי לכך נתן הרב אריה בינה זצ"ל,
שכתב: "ענייני מלחמות קובעים להם מקום מיוחד בהלכה משום הכללים המיוחדים שישנם בהם, והם שלא
בהתאמה לכללי הלכה במקומות אחרים"[11]. לאור דבריו של הרב בינה, אנו יכולים להבין את דרכו של פרופ'
ישעיהו ליבוביץ', שציטטנו לעיל: לטענתו, אם ההלכה רואה ערך בהתחדשות הממלכתיות היהודית בארץ
ישראל - שומה עליה לקבוע למדינה המתחדשת מעמד הלכתי מיוחד, המאפשר חריגה מכללי ההלכה הרגילים.
כך, למשל, כללים אלו יתירו עבודה במפעלי בטון בשבת, שכן מפעלים אלו חיוניים לקיומה של המדינה,
ובמסגרת "הלכות המדינה" - בניגוד להלכות המפורטות בארבעת חלקי השולחן-ערוך - קיומה של המדינה
וקיומם של מפעלים חיוניים דוחה את השבת.
הגדרת "פיקוח נפש"
אחד הדיונים המרכזיים, החוזר ונשנה בעניינים רבים, הוא הגדרת המושג "פיקוח נפש". המשנה כותבתבמפורש שגם ספק נפשות דוחה איסורי תורה (יומא פג.), אולם סברה פשוטה היא שישנם ספקות רחוקים
ביותר, שאינם נחשבים ספק כלל, ואינם דוחים איסורים. ראש וראשון לדנים בנושא זה הוא ר' יחזקאל לנדא,
מחבר שו"ת "נודע ביהודה", שדן בנתיחות מתים לצורך לימוד רפואה (מהדו"ת סי' ר"י). בתשובתו, שהפכה
לתשתית הדיון המאוחר יותר בנושא זה, הוא מבחין בין פיקוח נפש של חולה הנמצא בפנינו לבין פיקוח נפש של
חולה שאינו בפנינו. כיוון שבנתיחות המתים - "אין כאן שום חולה בצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חכמה זו,
אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה", אין פיקוח נפשם של החולים העתידיים דוחה את חובת הקבורה ואת
איסורי ניוול המת וההנאה מהגוויה. גם ה"חתם סופר" (יו"ד סי' של"ו), שדן אף הוא בנושא זה, הביא את
תשובת הנודע-ביהודה להלכה.
ה"חזון איש", בפסק מפורסם (אהלות כ"ב, לב; יו"ד ר"ח, ז), חולק על גישתם של ה"נודע ביהודה" וה"חתם
סופר". לדעתו, הקריטריון לקביעת רמת פיקוח הנפש המתירה איסורים, אינו אם החולה נמצא בפנינו, אלא
שכיחות הסכנה: מותר לעבור איסורים כדי למנוע מחלה שכיחה, אפילו אם אין חולה באותה מחלה הנמצא
בפנינו כרגע[12]. קריטריון זה הוא מקל בהרבה כאשר אנו עוסקים בהלכות המדינה, שכן ניתן להגדיר סכנות
שכיחות כ"פיקוח נפש", אפילו אם באותו רגע אין אדם מסויים הנתון באותה סכנה[13].
קריטריון שלישי לרמת פיקוח הנפש המתירה איסורים קבע הרב אונטרמן (בשו"ת "שבט מיהודה", המובא
בספר "שמירת שבת כהלכתה פל"ב הע' ב). לדעתו, "דבר שהעולם חוששין לו משום סכנה - הרי הוא בגדר
סכנה", וכן פסק הגרש"ז אוירבאך זצ"ל. ע"פ קריטריון זה, כתב הרב פרבשטיין בשם הגרש"ז שגדרי ספק
פיקוח נפש ליחיד שונים מגדרי ספק פיקוח-נפש לציבור[14]:
"למרות שאין כל הבדל בהלכה בין פיקוח נפש של יחיד ושל רבים... בכ"ז יש הבדל גדול ביניהם ברמת הסיכון הנחשבת לפיקוח
נפש... למשל, אנשים אינם נרתעים מנסיעות בין עירוניות, על אף שיש בהן אחוז סיכון מסויים, נניח של אחד ל10,000-. אבל אין
כל ספק שראש מדינה אשר ייטול סיכון של אחד ל10,000- על מדינתו - ייחשב כבלתי אחראי למעשיו, דעל ציבור דרגת סיכון כזו
נחשבת לסכנה[15]".
יחיד. הגמרא במסכת שבת (מב.) מביאה בשם שמואל ש"מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא
יזוקו בה רבים". הראשונים נחלקו כיצד התיר שמואל לעשות זאת, אולם בגאונים - רב האי גאון, רבנו חננאל
וה"הלכות גדולות"[16] - מובאת שיטה יוצאת דופן, המלמדת אותנו על הבחנה בסיסית בין נזקי הרבים לנזקי
היחיד:
"כיוון שדרכו להזיק בו ורבים ניזוקים בו - כסכנת נפשות חשיב לה שמואל, דאי אפשר לרבים להיזהר ממנו".
מדברי הגאונים עולה שנזק גופני לרבים חמור כפיקוח נפש של היחיד, ויש בכוחו לדחות איסורי דאורייתא.ואכן, הפוסקים שדנו בשאלות המדינה הסתמכו גם על שיטה זו, כדי להתיר פעולות שאינן מוגדרות - בהלכות
היחיד - כ"פיקוח נפש".
הלכה למעשה, כמעט כל הפוסקים מקבלים את החלוקה הבסיסית שבין פיקוח נפש של יחידים לבין פיקוח נפש
של רבים[17]. ברור שיש בכך כדי להתיר עשיית פעולות מסויימות, שאינן נכנסות בגדרי פיקוח הנפש
הפרטיים, כאשר הן חיוניות לקיומה של המדינה. בהמשך, נבחן האם גם המדינה - כגוף עצמאי, ולא רק
כמקום שחיים בו הרבה יהודים - קובעת לה הלכות שונות מההלכות הרגילות.
מכשירי פיקוח נפש של המדינה
כאשר אנו בוחנים את גישתם של הפוסקים השונים לבעיותיה של מדינת ישראל, ניתן לראות הבדל בולט ביןפסיקות ארבעת אריות ההלכה שהזכרנו בראשית דיוננו. הרב הרצוג והרב נריה נוטים - באופן כללי - לדון
בהלכות המדינה באותם קריטריונים המשמשים אותם לדיון בכל ההלכות האחרות, הרב ישראלי - לעומתם -
משתמש לפעמים בגדרים ייחודיים למדינת ישראל, ואילו הרב גורן משתמש בגדרים כאלו בצורה מקיפה
ביותר, והופך אותם לתשתית פסיקתו בענייני המדינה.
בבחינה פשוטה, ישנם מעשים רבים, החיוניים לקיום המדינה, שאינם נכנסים תחת מטריית "פיקוח נפש".
הדוגמא הראשונה שנבחן היא בעיית היתר סיור ניידות המשטרה בשבת. הרב הרצוג, בהיותו הרב הראשי
למדינה, פרסם מאמר ראשוני אודות קיומה של משטרה במדינה בשבת[18]. בתוך דבריו, הוא עומד על
הבעייתיות שבפעילות השגרתית של ניידות המשטרה. כרגיל, הניידות אינן מוזנקות רק לאירועים הכרוכים
בסכנת נפשות. ניידות משטרה מוזנקות גם לגניבות שגרתיות, לסכסוכי שכנים ולבעיות שונות ומשונות
המסתיימות ברצח רק לעיתים רחוקות. נוסף על כך - ניידות סיור של המשטרה מסתובבות ברחובות העיר דרך
קבע, גם כאשר לא ידוע על אירוע ספציפי. מסיבות אלו, מוצא הרב הרצוג "שבשביל להתיר הניידות יש למתוח
ביותר את החבל של פיקוח נפש, ועד כדי כך לא נראה לי להתיר אלא איסור דרבנן"[19].
הרב ישראלי כתב מאמר תגובה ארוך, שבו הוא חולק על נקודות רבות העולות במאמרו של הרב הרצוג[20].
בתשובתו, מסתמך הרב ישראלי על כך שנזק הרבים הוא פיקוח נפש (כפי שראינו לעיל), וכן על יסוד נוסף -
"מכשירי פיקוח נפש"[21].
בהלכות שבת (ב', כג) פוסק הרמב"ם שכאשר נכרים צרו על עיירות ישראל - "מצוה על כל ישראל שיכולין,
לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד העובדי כוכבים ומזלות בשבת... וכשיצילו את אחיהן -
מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא". היתר זה, של דחיית איסורי
שבת "כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא", הוא גורף ביותר: יש בכוחה של הצלת נפש עתידית לדחות איסורי
תורה בשבת הנוכחית! ברור שהיתר זה אינו עולה בקנה אחד עם שיטתם של ה"נודע ביהודה" ושל ה"חתם
סופר", שכתבו שרק הצלת חולה הנמצא בפנינו יכולה להתיר איסורים. הרמב"ם מתיר לאדם לחזור למקומו,
כדי להבטיח את הצלת נפשו של חולה עתידי, שאינו נמצא בפנינו ואינו חולה כלל ברגע זה. הרב ישראלי מסיק
מדין זה "שגם פיקוח נפש שעדיין אינו עומד לפנינו, לא לגבי רגע זה ולא לאחר כך, אבל ברור לנו שיגיע הדבר
לזה בזמן מן הזמנים - אנו רואים אותו כאילו הוא כבר לפנינו. כי חובה זו, של "וחי בהם", היא קיימת ועומדת
לפנינו לא רק לגבי החיים של רגע זה, אלא אנו מצווים ועומדים לדאוג גם להצלת חיים שיצטרכו פעם לחיות,
אף על פי שאין אנו יודעים מתי ואיך". מכאן ממשיך הרב ישראלי, והופך את דין זה - שהוא מכנה אותו
"מכשירי פיקוח נפש"[22] - ליסוד בהגדרת פיקוח הנפש של המשטרה בפרט ושל הלכות המדינה בכלל:
"מעתה נראה, שאין גם מקום לחלק במידת השכיחות של הדבר לעתיד לבוא. שאפילו אם אין זה אלא אחד מאלף - דיה הצלה אחת
של נפש אחת בזמן מן הזמנים בכדי להתיר ולחייב לעשות פעולות אלה של חילול שבת, שהם בגדר מכשירים להצלה זו, שאם לא
נעשה אותם - לא תצא ההצלה לפועל... ומעתה אין זה שייך כלל לדיון של קביעות הגבול והגדר בין ספק פיקוח נפש שהותר לבין
ספק רחוק, של אחד מאלף, שהוא אינו כלל בגדר ספק. כי כל זה שייך רק למקרה בודד וחד פעמי, שמכיוון שהוא ספק רחוק - אני
מניח שלא יקרה כלל או שלא קרה כלל. מה שאין כן במקרה שלנו, אם תאמר שהוא מיעוט ולא תצא לפעולת הבדיקה - הרי בכל
מקרה תדון ככה... וע"י זה לא תצא אף פעם לפעולות בדיקה בשבת. אבל אז - הרי אתה יודע בודאות גמורה שע"י אי-יציאה זו יגיעו
הדברים לידי איבוד נפשות, שבאמת השבתות תזדמן תגרה שתביא לידי איבוד נפשות, ונמצא שאי-יציאה זו יש בה משום איבוד
נפשות"[23].
אותו אם מותר לו להסתובב בניידת המשטרה ברחובות וילנה - התשובה היתה שלילית. הסיכוי שהסתובבות זו
תציל נפש של אדם מישראל הוא זעיר ביותר, ואין בכוחו לדחות איסורי דאורייתא. מאידך, כאשר השר
לבטחון פנים במדינת ישראל מגיע לאותו פוסק ושואל אותו אם להתיר סיורי ניידות בשבת - התשובה היא
חיובית, שכן חסרון סיורים סדירים יגרום בוודאות אי פעם למוות של מישהו, ופיקוח נפשו של אדם זה מתיר
את כל סיורי הניידות, בכל השבתות ושל כל השוטרים. בניגוד לפוסק ה"פרטי", המתחשב רק במקרה שלפניו,
הפוסק ה"מדיני" נדרש להתחשב גם במדיניות הכוללת.
הרב ישראלי אינו כותב זאת במפורש, אולם סביר להניח שדין זה הוא ייחודי למדינה היהודית. אסור לאדם
לשמש כשוטר בפולין, ברוסיה או בארה"ב, שכן הוא יצטרך לבצע בשבת סיורים שגרתיים, שאינם נכנסים
לגדר "פיקוח נפש", ואם הוא לא יעשה זאת - יימצאו הגויים שיבצעו סיורים אלו. מאידך, מותר לאדם לשמש
כשוטר באותן פעילויות במדינת ישראל, כיוון שההלכה רואה בסיורי המשטרה "מכשירי פיקוח נפש", ואינה
מעוניינת להסתמך בקיום המדינה היהודית על חילונים או גויים בלבד.
מכאן אנו מגיעים למסקנה חשובה: ניתוח תשובתו של הרב ישראלי מלמד אותנו שהוא מסתמך על שלושה
עקרונות, ומסיק מהם שמותר לסייר בניידות המשטרה בשבת: ראשית, ההלכה אינה מסתמכת על גויים או
חילונים בקיום המדינה היהודית; שנית, כל פעולה שתגרום אי פעם להצלת נפשות נחשבת "מכשירי פיקוח
נפש" של המדינה; ושלישית, מותר לבצע פעולה הנחשבת מכשירי פיקוח נפש ב"הלכות המדינה", אפילו אם
אותה פעולה אינה נכנסת לגדרי פיקוח הנפש של "הלכות הפרט". אם כך, הרב ישראלי זצ"ל מציג בפנינו גישה
המייחדת למדינה היהודית מקום של כבוד בעולם ההלכה, וקובעת לה גדרים ייחודיים של פיקוח נפש, מעבר
לשיקולי פיקוח הנפש של היחיד או של הציבור.
"וחי בהם"
כפי שנאמר לעיל, ראש וראשון להזדקק לשיקולים המטא-הלכתיים של המדינה הוא הרב גורן זצ"ל. בפסקיםשונים, הוא משתמש בעקרונות שיסודותיהם ההלכתיים לא לגמרי ברורים, כדי להתיר איסורים שונים. בצורה
בולטת ביותר, ניסח הרב גורן את שיטתו במאמר "מבוא להשתלות איברים לאור ההלכה"[24]. לאחר שהוא
מפרט את שיטות ה"נודע ביהודה" וה"חזון איש", שסקרנו לעיל, הוא מנסח את שיטתו:
"השיטה השלישית היא של כותב מאמר זה. היא סוברת שהשקפת הנודע-ביהודה והחתם-סופר נכונה וישימה מבחינת ההלכה אך ורק
כשמדובר ברופאים יהודים בגלות, כאשר לא מוטלת עליהם האחריות לבריאות העם במדינה כל שהיא... אולם כאשר מדובר במדינה
יהודית עצמאית, שממשלת ישראל אחראית לתכנון המערך הרפואי במדינה לכל האזרחים - אחריות לאומית זו אינה מתבטאת
בתכנון אינדיבידואלי יומיומי של הרפואה בישראל, כי אם באחריות כוללת לטווח ארוך... לכן יש לחשוב כאילו כל אלה שיחלו
במשך השנים הבאות ויזדקקו להשתלה כבר נמצאים לפנינו, והמדינה רשאית להפעיל את הקריטריונים ההלכתיים של פיקוח נפש גם
כלפי אלה שיחלו בעתיד".
רפואה וחקירת מקרי רצח, כך הוא מתיר קיום בנק עור למרות שהחולה אינו נמצא בפנינו, ודומני שזהו אף
היסוד העומד בבסיס היתר הפעילות בשב"כ וב"מוסד", שחלק מפעולותיהם אינם נדחים אפילו מפני פיקוח
נפש[25].
מהו העיקרון ההלכתי העומד ביסוד קביעתו של הרב גורן? באופן כללי, דומני שעקרון זה מבוסס על אחריות
המדינה לביטחונם ולרפואתם של אזרחיה. כדי להגדיר עקרון זה בצורה מפורטת יותר, ננסה לבחון את
פסיקתם של הרב גורן והרב ישראלי בעניין החלפת שבויים[26]. בעיקרון, המשנה (גיטין מה.) קובעת ש"אין
פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם", ומסבירה הגמרא שמתחשבים בדוחק הציבור או
חוששים שמא הגויים יחזרו ויישבו יהודים נוספים. בהתאם להלכה זו, נוטים הפוסקים - לאורך כל התשובה -
לפסול עסקאות של החלפת שבויים, כאשר כמות השבויים הפדויים נמוכה בהרבה מכמות המחבלים
שמשחררת עבורם מדינת ישראל. הרב גורן, לדוגמא, נוקט בביטויים חריפים כדי לפסול עסקאות אלו:
"יוצא אפוא, שכל מה שעשינו היה כנגד ההלכה הקדומה של המשנה ושל הפוסקים, וכנגד בטחונו של עם ישראל בארץ ובתפוצות
ובטחונה של המדינה, מאחר שמדינת ישראל נשארה חשופה לחבלה, לרצח ולטרור, מבלי שיש בידה אמצעי ענישה אשר בידם להרתיע
את הרוצחים והמחבלים לארגוניהם ולפלגותיהם"[27].
המדינה ואזרחיה, מעלה הרב גורן שיקול נוסף, שלדעתו יש בכוחו לדחות את ה"הלכה הקדומה של המשנה
ושל הפוסקים", את "בטחונו של עם ישראל בארץ ובתפוצות" ואת "בטחונה של המדינה":
"אולם על אף כל האמור לעיל, ייתכן שבמקרה של שבויי מלחמה של חיילים שנשבו תוך מילוי שליחות של המדינה ששלחה אותם
למשימות המלחמה, מוטלת חובה קדושה לעשות הכל לשחרורם, ואין עליהם כלל המגבלות של המשנה "אין פודין את השבויים יתר
על כדי דמיהם". משום שחיילינו נפלו בשבי במילוי שליחות המדינה, ייתכן שעל המדינה מוטלת החובה הבלתי מעורערת לפדותם
ולהוציא אותם מסכנה הקלה ביותר, ואין עליהם שום מגבלות של פדיון שבויים דעלמא, משום שהאחריות על חייהם מוטלת על
המדינה ששלחה אותם לקרב ממנו לא חזרו... לכן ייתכן שחייבים היינו לשחררם גם בתמורת שחרור של מאות מרצחים, אע"פ
ששחרורם של המחבלים עלול לסכן את המדינה ביתר שאת וביתר עוז מאשר לפני השחרור, כי אין מחיר לחייהם של חיילינו שנפלו
בשבי בשליחותנו ובמילוי תפקידיהם הלאומי והצבאי".
על ההגבלות ההלכתיות הרגילות על פדיון שבויים ועל פיקוח נפשם של היחידים, הציבור והמדינה גם יחד.
הרב ישראלי, במאמר שפרסם על אותו נושא, מעלה את אותו שיקול בדיוק, וקובע "שכיוון שאלה יצאו
למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה,
אבל מובנת מאליה... לפדותם במקרה שיפלו בשבי"[28].
כעת, לאחר שנוכחנו לדעת שעקרון אחריות הצבא על גורל חייליו גובר על העקרונות ההלכתיים הרגילים,
יכולים אנו לשוב ולהעמיק בדבריו של הרב גורן. הרב גורן מבסס את עקרון אחריות המדינה על חיי תושביה,
על חובת המדינה להקים ערי מקלט, כדי שלא יהרוג גואל הדם את הרוצח בשוגג: "ולא ישפך דם נקי בקרב
ארצך אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה, והיה עליך דמים" (דברים י"ט, י). הגמרא במו"ק מסתמכת על פסוקים אלו
וקובעת שהרשויות אחראיות לתקן את הדרכים, כדי שלא ייכשלו בהם אנשים:
"יוצאין לקווץ (לנכש קוצים) את הדרכים ולתקן את הרחובות ואת האסטרטאות... ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו, שכל דמים
שנשפכו שם - מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום? תלמוד לומר: "והיה עליך דמים"". (מו"ק ה.)
מטילה אחריות על-פלילית על ראשי הציבור", ואחריות זו חורגת מכללי פיקוח הנפש הרגילים. על אף שנתיחת
מתים אינה נחשבת פיקוח נפש ע"פ הכללים הרגילים, המדינה חייבת לאפשר נתיחת מתים לשם לימוד רפואה,
שכן "המדינה והעם אחראים למערך הרצוף של הרופאים בישראל ולבריאות העם המתגורר במדינה... ואם לא
נקיים את בתי הספר לרפואה נשאר ללא רופאים במדינה, וברור לנו שבלי ניתוח מתים בבתי ספר לרפואה לא
נוכל להוציא מהם רופאים ראויים לשמם". אפילו במקרים חסרי משמעות רפואית, כאשר נתיחת הגופות
נחוצה רק לשם גילוי הרוצח, מתיר הרב גורן לעשות זאת, שכן "כאשר המדובר במדינה יהודית עצמאית,
שהאחריות לביטחונם של האזרחים מחייב גילוי כל חשד של מעשים פליליים... נדחה האינטרס של הפרט בפני
האינטרס של הכלל".
ויש לדון, שמא אותה אחריות המאפשרת למדינה להרחיב את גבולות פיקוח הנפש המתיר איסורי תורה
ולהתעלם מדיני פדיון השבויים הרגילים - כוחה גדול אף בתחומים אחרים. אם אכן רוצים אנו למצוא סמך
הלכתי להתיר הפעלת מפעלי בטון ומלט, החיוניים לקיום המדינה, ייתכן שניתן להשתמש בעקרון האחריות
שקבע הרב גורן: כיוון שמפעלים אלו חיוניים לקיום המדינה, וללא הפעלתם הרצופה המדינה לא תוכל להבטיח
את בטחונם של אזרחיה - אולי מותר להפעילם אף בשבת.
כך או כך, חשוב לדון בנושאים אלו ולברר כיצד יכולה ההלכה להתמודד עם הבעיות המתחדשות, ובאילו
תנאים מאפשרת היא את קיומה של מדינה מודרנית.
סיכום
כפי שראינו, הממלכתיות היהודית המתחדשת בארץ ישראל קובעת לה כללים הלכתיים השונים מהכלליםההלכתיים הרגילים. בפרט, כללים אלו נוגעים להגדרת "פיקוח נפש", הדוחה איסורי תורה: גם מעשים שאינם
נחשבים לפיקוח נפש לפי הכללים הרגילים, יכולים לדחות איסורי תורה כאשר הם חיוניים לקיום המדינה.
כדוגמאות לכך, הבאנו את שאלת נתיחת המתים - האם מותר לנתח גוויות לצורך לימוד רפואה, למרות
האיסורים הרבים הכרוכים בכך; וכן את שאלת פעילות המשטרה בשבת, שבד"כ אינה כרוכה בפיקוח-נפש
מיידי.
ראינו שישנן שלוש גישות המאפשרות לצרכי המדינה הדחופים לדחות איסורי תורה: הגישה הראשונה
מסתמכת על ההבחנה בין פיקוח נפש ציבורי לפיקוח נפש של הפרט; הגישה השנייה - גישתו של הרב ישראלי
זצ"ל - מבחינה בין פסיקה "פרטית", המגדירה "פיקוח נפש" רק סכנות שכיחות כאשר החולה נמצא בפנינו,
לבין פסיקה הקובעת מדיניות ציבורית ומדינית, הנדרשת להתחשב גם בסכנות רחוקות ועתידיות; והגישה
השלישית - היא גישתו של הרב גורן זצ"ל - מתבססת על אחריות המדינה לגורל תושביה, הקודמת לדיני התורה
הרגילים. גישה זו היא מרחיקת הלכת מכולם, שכן היא אינה רק מרחיבה את גדרי פיקוח הנפש, אלא קובעת
עקרון חדש לחלוטין, שאולי יש בכוחו לדחות איסורים לשם פעילויות חיוניות שאינן כרוכות בסכנת נפשות.
ויהי רצון שנזכה לראות, במהרה בימינו, בכינונה מחדש של מלכות דוד הנופלת, אכי"ר.
[*] לע"נ סבי, ר' ישראל רוט ז"ל, שנפטר בט"ו במרחשון התשנ"ו, ולע"נ הרב שלמה גורן זצ"ל, שנפטר בעש"ק פר' "נשיא א-להים אתה בתוכנו", כ"ד במרחשון תשנ"ה
[1] מאמר בשם דומה ("ממלכתיות ישראלית -
משמעויות הלכתיות"), שחובר ע"י הרב זלמן קורן, פורסם בקובץ "ממלכת כהנים וגוי קדוש" החל מעמ' 181.
המעיין יראה שהרב קורן עסק במאמרו במשמעויותיה ההלכתיות של מדינת ישראל כשלב בדרך לגאולה, ואילו
אנו עוסקים במשמעות ההלכתית של המדינה כגוף אזרחי, ואכמ"ל.
2 כמובן שהצורך בפתרון בעיות אלו חריף יותר בציבור הציוני-דתי, מסיבות ברורות.
[3] במקורו, פורסם המאמר בגיליון קכ"ח של כתב העת "בטרם". הוא שב ונדפס בספר "יהדות, עם יהודי
ומדינת ישראל", החל מעמ' 108.
[4] קונטרס זה נדפס בספר "צניף מלוכה", החל מעמ' 299.
[5] "השימוש בנכרים כדי לפתור בעיות הלכתיות", הגר"ש גורן זצ"ל, בתוך "תורת המדינה" החל מעמ' 328.
[6] הרב משה-דב וולנר אף מביא ראיה לכך שההלכה עשויה לעכב את ההתפתחות המדעית-הרפואית: "ייתכן
שבעיני אי אלה מהקוראים תראה מסקנה זאת מוזרה מבחינת החשיבות של התפתחות המדע הרפואי במדינה.
אולם עי' פסחים נו ע"א, שחזקיה גנז ספר הרפואות והודו לו, ועי' פירש"י ופירה"מ לרמב"ם, שכתב בזה"ל:
"ספר הרפואות - היה ספר שהיה עניינו להתרפאות בדברים שלא התירה התורה להתרפא בהם". הרי שאף
בדברים שיש בהם משום רפואה ונוגע לבריאות העם - מכל מקום, אם זה נגד התורה - מן הראוי לבטלם"
("ניתוח מתים לצורך לימוד ושימוש בחלקי גופות", בתוך קובץ "בצומת התורה והמדינה" ח"ג, החל מעמ'
419).
[7] "נתיחת מתים לפי ההלכה", הגר"ש גורן זצ"ל, בתוך "תורת הרפואה" החל מעמ' 209.
[8] "השתלת עור בנפגעי כוויות וקיום בנק עור בבתי חולים", הגר"ש גורן זצ"ל, בתוך "תורת הרפואה" החל
מעמ' 150. מכל מקום, הבד"ץ החרדי לא קיבל את פסיקתו של הרב גורן ואסר להקים בנקי עור בבתי החולים,
ובית החולים "הדסה" שבירושלים קיבל על עצמו את פסיקת הבד"ץ. כתוצאה ישירה מכך, במלחמת
שלום-הגליל, כאשר חיילים נהרגו ונפצעו בפיגוע במכונית ספארי, נאלצה מדינת ישראל לייבא עורות אדם
מהולנד ולהשתיל אותם בגופם של החיילים הפצועים.
[9] מו"ר הרב עמיטל שליט"א פרסם מאמר שדן בהיקפו של היתר "עד רדתה": האם אכן יש בכוחו של היתר זה
להתיר איסורי שבת אפילו אם פיקוח נפש רק דוחה אותם ("גדרי מלחמה בשבת", בתוך "המעלות לשלמה -
ספר הזיכרון לגר"ש גורן זצ"ל", החל מעמ' 338). בדומה לכך, נחלקו האחרונים על אופיו וגדרו של היתר זה:
לדעת הרב גורן והרב רבינוביץ' זוהי קטגוריה מלחמתית נפרדת, מעבר לגדרי פיקוח נפש; הרב נריה סבור שזהו
פיקוח נפש ציבורי; ואילו הרב אבידן כתב שזוהי הרחבה לדיני פיקוח נפש הרגילים (עיין מאמרו, "מלחמה
בשבת וביום הכיפורים", בתוך "שבת ומועד בצה"ל", החל מעמ' א').
[10] עיין במאמר "פינוי חללי צה"ל משדות הקרב בשבת", בתוך ספר "משיב מלחמה" ח"ב, החל מעמ' ריז; וכן
במאמר "מלחמה בשבת וביום הכיפורים", הנזכר בהערה הקודמת.
[11] "משפט המלחמה ושיתוף האישה במלחמה", הרב אריה בינה זצ"ל, בתוך "בצומת התורה והמדינה" ח"ג
החל מעמ' 221.
[12] החזו"א מגביל את דבריו: "לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידיים, שבהווה אין להם כל זכר". ברור
שגם לדעתו, כאשר יש חולה בפנינו במחלה שאינה שכיחה - מותר לחלל שבת כדי להצילו, שכן אין זה "ספק
פיקוח נפש" אלא "ודאי פיקוח נפש".
[13] הרב עטלינגר, בשו"ת "בניין ציון" (סי' ק"ע), אוסר באופן כולל לנתח מתים, שכן לדעתו פיקוח נפש כלל
אינו דוחה את איסור ביזיון הגופה. הוא מסתמך על הגמרא בב"ק (ב:), הכותבת שאסור לאדם להציל עצמו
בממון חבירו, ומכאן שאסור לאדם להציל את נפשו ע"י השתלת עור מאדם אחר.
[14] במאמר "גדרי ספק פיקוח נפש", בתוך כתב העת "אסיא" גיליון נ"ג-נ"ד, החל מעמ' 87.
[15] תוצאה אבסורדית מעט של הגדרה זו, היא האפשרות שמעשה מסויים יחשב כפיקוח נפש, בעוד מעשה
אחר - אשר מתייחסים אליו בפחות חומרה, למרות שאין בו פחות סכנה - לא ייחשב לפיקוח נפש. הרב
פרבשטיין נותן לכך דוגמא: "כגון נשיכת כלב שלא ידוע אם הוא שוטה - ייתכן שסבירות היותו נגוע בכלבת
תהיה נמוכה בהרבה מאשר חציית כביש סואן או הליכה במקום מסויים, ובכ"ז - כיוון שאנשים פוחדים
מנשיכת כלב ומייחסים לכך סכנה, הרי כל פעולה שנעשית להצלת הנשוך... נחשבת לפעולת הצלה ומוגדרת
"וחי בהם" ומותרת בשבת. לאור האמור, גם בזמן מלחמת המפרץ - לא היה עלינו לאמוד את רמת הסיכון שטיל
יפול ח"ו על הבית כדי להחשיב את המצב לספק פיקוח נפש, אלא מכיוון שהציבור בכללו חשש מנפילת הטיל -
אף ההצלה מספק רחוק יותר נחשבה להצלה מספק פיקוח נפש".
[16] שיטות הגאונים מובאות ברשב"א (שבת מב. ד"ה "גחלת"), וכן ברמב"ן ובר"ן על הרי"ף. המגיד-משנה (הל'
שבת י', יז) מעלה אפשרות שכך סובר אף הרמב"ם.
[17] להפניות נוספות בנושא ההבדלים שבין פיקוח נפש של ציבור ושל יחיד, וכן לסיכום מצויין ומתומצת של
הדעות המרכזיות - ראה ערך "פקוח נפש" באנציקלופדיה ההלכתית-רפואית של פרופ' אברהם שטינברג.
[18] "שמירת הביטחון הפנימי במדינה בשבת וביו"ט", הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בתוך קובץ "בצומת
החברה והמדינה" ח"ג, החל מעמ' 7.
[19] מסיבה זז, הרב הרצוג מתיר לשוטרים לסייר ברחובות על אופניים.
[20] "הביטחון הפנימי במדינה בשבת - הערות למאמרו של הרב א"י הרצוג", הרב שאול ישראלי, שו"ת "עמוד
הימיני", החל מעמ' ר"ה.
[21] בשולי מחלוקתם של הרב הרצוג והרב ישראלי אודות הגדרת פיקוח נפש במדינה, עולה בחלופת
המאמרים מחלוקת נוספת, אודות היחס לחילונים כפותרי בעיות הלכתיות. כבר הרב הרצוג מצביע על כך שאם
נאסור על ניידות להסתובב בשבת - יוכלו גנבים ורוצחים לבצע ביום זה את כל זממם, ולנצל את חסרון
הניידות. לדעתו, אין בכוחו של נימוק זה להתיר לניידות להסתובב, כיוון שממילא שרי הממשלה ומפקדי
המשטרה לא יצייתו לפסקים ההלכתיים. גם אם נפסוק לחומרא - כמות הניידות המסיירות בשבת כמעט שלא
תקטן, ולכן יכולים אנו לאסור עליהן להסתובב ללא חשש. הרב ישראלי במאמרו חולק על גישה זו מכל וכל.
ראשית, הוא קובע ש"הרבה הגיעו לפריקת עול רק מתוך זה שהיה נראה להם שאין אפשרות ליישב את התורה
עם צורכי המדינה, ורק הודות לאפשרות של שימוש ביהודי "שבת גוי" יכולה היהדות הדתית להחזיק מעמד".
בעקבות גישה זו, הוא כותב "שהדיון בנקודה זו אינו צריך להביא בחשבון את מספר שומרי התורה במשטרה
כיום הזה... אלא אנו חייבים לדון כאילו כולם מוכנים לשמוע בקול התורה".
[22] כמובן, הרב ישראלי לא המציא את המינוח "מכשירי פיקוח נפש", אולם הוא היה הראשון להשתמש בו
בהקשר זה.
[23] בהמשך דבריו, הרב ישראלי מצרף סניף להתיר גם כיוון שאנו מעוניינים שירבו השוטרים הדתיים, ואם
נאסור את נסיעת הניידות - לא יוכלו אנשים דתיים להתגייס למשטרה.
[24] בתוך ספר "תורת הרפואה", החל מעמ' 79.
[25] במאמר "בעיות הלכתיות בשב"כ ובמוסד" (בתוך "משנת המדינה" החל מעמ' 140), הרב גורן כותב:
"למרות שאין פקוח נפשו של יחיד דוחה את שלוש העבירות החמורות - ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים, אבל
פיקוח נפשו של כלל ישראל ובטחונו החיוני של העם כולו דוחה גם עבירות אלו...". ברור שהרב גורן מקיש בין
"פיקוח נפש של כלל ישראל" לבין בטחון מדינת ישראל, למרות שמנקודת מבט הלכתית "קלאסית", אין כל
מניעה "לסגור את המדינה" ולתת לגויים לנהל את העניינים אם יש בכך כדי להציל את נפשו של אדם מישראל.
[26] תשובות אלו נכתבו לאחר "עסקת ג'יבריל", שבה הוחלפו שלושה שבויים ישראלים בכ1150- מחבלים
ערבים. עסקה זו עוררה ביקורת קשה, שכן הועלה חשש שהמחבלים הרבים ששוחררו יחזרו לפגע וכך תגבה
העסקה קרבנות דמים רבים (כפי שאכן קרה בהמשך). נוסף לכך, הועלה חשש שהמחבלים ידעו שמדינת
ישראל אינה יכולה להעניש אותם, שכן גם אם תכניס אותם לכלא - בסופו של דבר הם ישוחררו בעיסקה זו או
אחרת.
[27] "פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים", הרב שלמה גורן, בתוך "תורת המדינה" החל מעמ' 424.
[28] הרב ישראלי משווה את פדיית החיילים ע"י המדינה לאדם הפודה את עצמו. כיוון שהמדינה התחייבה
לפדותם - "הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם, שבזה לא קיימת שום הגבלה" ("האם יש להיענות
לסחטנות בפדיון שבויים ובני ערובה?", הרב שאול ישראלי, בתוך "חוות בנימין" סי' ט"ז).
