"אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" / הרב משה טרגין
בנוסף למדרש רבה על חמישה חומשי תורה, סידרו חז"ל מדרשים על כל חמש המגילות. המכנה המשותף ביןמגילת איכה לבין מגילת רות ומגילת אסתר הוא בכך, של"מדרש רבה" שלה נלווה חלק הקדמה שנקרא
'פתיחתא'. ההקדמות הללו מביאות דברים שדרשו חז"ל כפתיחה לדרשותיהם על המגילה עצמה. הפתיחתות
משלימות את התמונה, תוך כדי נתינת רקע לאירועים המצוטטים במגילות עצמן. שונה מגילת איכה, בכך
שפתיחתה ארוכה בהרבה מהפתיחות האחרות (ל"ד פרקים). כנראה שחורבן כה טרגי וקריסה לאומית כה
מוחלטת דורשים יותר עיון ויותר ניתוח. השאלה 'למה קרה מה שקרה' בקשר למגילת איכה, היא יותר
מסובכת ודורשת הרחבה יתרה.
מבין כל הסיפורים על חורבן המקדש המובאים בפתיחתא לאיכה רבתי, סיפור אחד בלבד מופיע פעמיים. זהו
סיפור רציחת זכריה הנביא במקדש ה', ונקמת נבוזראדן ע"י הריגת המוני וטובי עם ישראל (סנהדרין, בחורים,
פרחי כהנים ועוד). הסיפור הכואב הזה הפך לאחד הסיפורים המרכזיים של תשעה באב וגם הוקדשה לו קינה
מיוחדת המתארת את האירוע - "ביום אכפי הכבדתי". אולם, יש לשאול: מה כל כך מיוחד בסיפור זה, ולמה
הוא כל כך דומיננטי במדרשי חז"ל ובתפילות תשעה באב עצמן; הלא זכריה ניבא בעיקר על הגאולה והחזרה
לירושלים ולא דיבר מאומה אודות החורבן והגלות! הקשר בינו לבין הטרגדיה של תשעה באב מאד עקיף, ולמה
דווקא רציחתו מוצגת כאירוע כל כך יסודי?
במידה מסוימת, אין ספק שנכונותם של בני בליעל מאנשי דורו לרוצחו במקדש ה', מראה על קריסה מוחלטת
של החברה ושל ההיררכיה הרוחנית והלאומית. רואים בפשע הנורא הזה התמוטטות טוטאלית של סמכות
הנביאים והכהנים. אם חז"ל מתרים "אוי לדור ששופט את שופטיו" מה יגידו על דור שרוצח את מנהיגיו ושופך
דמיהם לפני ה'? בנוסף לזה, העובדה שהרגוהו בחצר בית המקדש, משקפת העדר רגישות רוחנית ברמה הכי
בסיסית. חז"ל מביעים חוסר רגישות זה בהמשך המדרש: "רבי יודן שאל לרבי אחא: היכן הרגו ישראל את
זכריה - בעזרת נשים או בעזרת ישראל? אמר ליה: לא בעזרת נשים ולא בעזרת ישראל אלא בעזרת כהנים"
(פתיחתא לאיכה רבתי פרק ה').
הסיפור הזוועתי הזה מבליט, אם כן, מצב רוחני ולאומי רדוד ביותר. אלא שכנראה יש מסרים אחרים בתוך
הסיפור, המצדיקים את הדגש החזק ששמו עליו חז"ל. בפרק כ"ג של הפתיחתא מובא גם המשך הסיפור -
רציחת סנהדרין, בחורים, בתולות ושמונים אלף פרחי כהונה, עד ששכך דמו של זכריה. אין ספק שטמון בתוך
הסיפור מסר יסודי ביחס לחורבן המקדש.
איתא בריש פ"א דאיכה רבה: "ר' יהודה אומר: אין לשון איכה אלא לשון תוכחה, הדא מה דאת אמר איכה
תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו...". הרי שלפי ר' יהודה כוונת ירמיהו במלת 'איכה' היא לא רק לקונן
ולבכות על המצב (איכה מלשון קינה וכדברי ר' נחמיה) אלא גם להמשיך בתפקיד שלו כמוכיח לעם ישראל.
באופן כללי, תפקידו של הנביא הוא להוכיח את עמו, לגלות את חסרונותיהם ולעזור להם לשפר את מעשיהם.
וכלשון הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ד הלכה ב): "וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה".
מעבר לתפקידו של הנביא במצב רגיל, יש חשיבות מיוחדת לתוכחת ירמיהו דווקא במסגרת חורבן הבית. חז"ל
איתרו כמה וכמה חטאים שבעקבותם ובגללם נחרב המקדש (גילוי עריות, שפיכות דמים, ע"ז, ביטול תורה
וכיוצא בזה). אלא שמעבר לעוונות ספציפיים חז"ל ראו בסירובו של העם לקבל תוכחה מן הנביאים בכלל,
ולהישמע להתראת ירמיהו בפרט, גורם יסודי לטרגדיה הנוראה.
בפתיחתא (פרק יב) ר' חגי בשם ר' יצחק דורש את הפסוקים: "ויהיו מלעבים במלאכי הא-להים", "ושר בשרים
על לב רע" כמתייחסים לצחוק החוטאים בפני תוכחת מלאכי האלקים - הנביאים. "ר' חגי בשם ר' יצחק אמר:
לפי שהיו ליצני הדור ממללים בפיהם ומרמזין בעיניהן ומורין באצבעותיהן ואומרים: 'החזון אשר הוא חזה -
לאחרית הימים, ולעתים רחוקות הוא נבא'. אמר להם הקב"ה: 'חייכם, כי בימיכם בית המרי'".
הרי שהלעיבו בנביאי ה' וביטלו את אזהרותיהם מתוך שרירות לב ושאננות אשלייתית. השלו את עצמם
שהקב"ה לא יחריב ולא ישמיד את ביתו, וכל נבואות החורבן הן רק חזונות על אחרית הימים. רצו להמשיך
לזמר את שירת החיים, תוך דחיית מועד הפורענות ושלילת המושג של שכר ועונש.
מצאנו בדרשה אחרת (פתיחתא דאיכה פרק כד) בסיס נוסף לדחיית התוכחה: "ר' יוחנן פתח: 'משא גיא חזיון'
(ישעיהו כב)... שהשליכו דברי חוזים לארץ, מה לך אפוא כי עלית כלך לגגות ולאיגרא סלקין לון, א"ר לוי אלו
גסי הרוח". בניגוד לליצני הדור שבשעת התוכחה "שרו בשירים על לב רע", היו גסי רוח שלא רצו ולא יכלו
להביט על הפגמים שלהם ולקבל עזרה מן הנביא. אנשים שהצליחו בחיים ובנו בתים מלאים כל טוב, לא היו
מסוגלים לאמץ עצות ממטיפים נודדים ומאובקים. הם עלו לגגותיהם, התבצרו בהצלחה האישית שלהם,
והשליכו לארץ את דברי החוזים. לצערינו, יש שדוחים תוכחה בגלל שהם נלהבים מאקסטזת החיים, ואינם
מוכנים להטות אוזן למי שידבר על אחריות, אידיאליזם והתמסרות. ומאידך, יש כאלה שכל כך בטוחים
בעצמם ובהישגיהם, עד שהם מזלזלים באנשי רוח, ומתעלמים מאתגרים רוחניים שאנשים כאלה מציבים
בפניהם.
לכן ירמיהו מתחיל את קינותיו עם מלת 'איכה', להתאונן על החורבן, שנבע בעיקר מחוסר יכולתו של העם
להאזין לדברי הנביאים, ולמוסר שהם הטיפו. לכל יחיד יש תמיד את היכולת והאפשרות לחזור בתשובה
ולמנוע עונש וחורבן. אמנם, ברגע שהוא מסתגר ואוטם אזניו מלשמוע, הדרך לתשובה נחסמת. וכלשון הרמב"ם
(הלכות תשובה פרק ד הלכה ב):
"דברים הנועלים דרכי תשובה בפני עושיהן... והשונא את התוכחות, שהרי לא הניח לו דרך תשובה; שהתוכחה
גורמת לתשובה, שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו חוזר בתשובה... לפיכך, צריך להעמיד בכל
קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה. וזה
ששונא את התוכחות אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו לפיכך יעמוד בחטאיו שהם בעיניו טובים".
יפנימו את תוכחותיו של ירמיהו ויגיעו לאמירת "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'".
מזווית זו מובן למה חז"ל התמקדו בסיפור רציחת זכריה. זכריה נהרג בגלל שניסה להוכיח עם סורר. הדרך
הכי "נקייה" והכי קלה להשתיק את קול הנביא ה'מרגיז' וה'מעצבן' היא לסלק אותו. אותו מדרש (פתיחתא פרק
ה') מספר: "ולא נהגו בדמו לא כדם איל ולא כדם צבי. שבדם צבי ובדם איל כתיב: 'ושפך את דמו וכסהו בעפר',
ברם הכא כתיב: 'כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע, שמתהו לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר'". הזלזול
הוולגרי הזה, והשארת דמו על סלעי בית המקדש הוא לא רק ביטוי לחוסר רגש הומניסטי. רצו להסתלק ממנו,
רצו להשקיט את המטרד המציק וכמה שמהר יותר - טוב יותר. בורחים מנביא ה', ומההטפה הכבדה והמעייפת
שלו, ואינם מסוגלים לטפל בגופו ובדמו - רוצים להתנתק כליל מ'כאב הראש' הזה. ועיין בלשון המדרש
(פתיחתא פרק כג) המתאר שנבוזראדן הרשע חקר אחרי הדם הזה שרתח בחצר המקדש, ואיים על האנשים
שיסרקו בשרם מעליהם אם לא יגלו לו מה טיבו של הדם התוסס. "אמרי ליה: מה נימא לך, נביא הוה דהוה
מוכח לן, קמינן עלה וקטליניה, והא כמה שנים דלא נייח דמיה". אנשי הדור הזה הרגו את מקור המוסר
שבלבל אותם וגרם להם אי-נוחיות, וקול דמי הנביא המשיך לצעוק, עד שנבוזראדן שיכך אותו בהריגת המוני
בני ישראל.
לאור ההסבר הזה מובן למה תגובתו של נבוזראדן וסוף הסיפור כה חשובים. המדרש (פתיחתא פרק כג)
ממשיך לספר על מה שאירע אחרי שהדם נח: "בההיא שעתא הרהר (נבוזראדן) לעשות תשובה בנפשיה, ואמר:
'ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גברא דקטל כל הנהו נפשתא על אחת כמה וכמה!' ערק ושדר פרדשנא לביתיה
ואגייר". בסיפור הזה אנחנו רואים ניגוד מוחלט בין נבודראדן לעם ערלי לב. שנים על שנים הם לא שמעו
לנביאיהם ולא האזינו לתוכחותיהם; והערל הזה - נבוזראדן, רואה את דם הנביא וממהר להתוודות על חטאיו
ולחזור למוטב. מה שלא השיגו כל בני האומה במשך שנים, הצליח הקצין האכזרי הזה לעשות ביום אחד.
המדרש מציג את סיפורו של נבוזראדן כדי לשדר מסר לעם ישראל על יכולתו של האדם להודות על האמת
ולשוב אל ה'.
דורש רבי שמעון בר יוחאי דורש: "'הוי מראה ונגאלה העיר היונה' (צפניה ג א)... העיר היונה - לא היה לה
ללמוד מעירו של יונה, מנינוה: נביא אחד שלחתי לנינוה והחזירה בתשובה, ואילו ישראל בירושלים כמה
נביאים שלחתי אליהם... כיון שלא שמעו גלו וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם 'איכה ישבה בדד'"
(פתיחתא פרק לא). הרי שלפי רבי שמעון בר יוחאי, הפסוק מתייחס לקשיות העורף של עם ישראל וסירובם
לקבל תוכחה, בניגוד לעיר נינוה שמהווה מודל ליכולתו של אדם להאזין ולשנות את מעשיו. זה גם המסר של
סיפור נבוזראדן, שנקם את דמי הנביא שנהרג מפני שהעיז להוכיח עם עקשן, וסוף סוף "הוכיח" את עצמו וחזר
לדרך החיים.
