בע"ה שבת פרשת וישב - חנוכה, כ"ו בכסלו תשס"א, גליון מספר 788
שנינו במגילת תענית:
"ומה ראו לגמור בהם את ההלל? אלא שכל תשועה ותשועה שהקב"ה עושה להם לישראל היו מקדימין לפניו
בהלל, בשירה ובהודאה כעניין שנאמר 'ויענו בהלל ובהודו טוב'" (מגילת תענית פ"ט)
לשון התשובה, מקטינה, כביכול, את הנס ועושה אותו ל'כל תשועה ותשועה' - כאילו אחת מיני רבות. כמו-כן
נראה כי ישראל 'מקדימין' את ההלל לנס - והלא הנס קדם לקביעת ההלל!
כדי להבין טוב יותר את הפסקה הזו, יש להעיף מבט בזו שלפניה:
"ומה ראו להדליק את הנרות? אלא בימי מלכות יון שנכנסו בית חשמונאי להיכל, שבעה שפודין של ברזל בידם
וחפום בעץ והדליקו בהם את המנורה" (שם)
הדרה. אדם מן השורה היה בוודאי דוחה את "חנוכת הבית" לימים טובים יותר. אך החשמונאים הבינו
ששבעת שיפודי הברזל חשובים יותר מכל מנורת-זהב, שכן הם הראשית, והם הנס האמיתי. החשמונאים
הקדימו את החנוכה לרגע כניסתם למקדש ובכך "הקדימו לפניו בהלל".
הוכחה לדברינו ניתן להביא מן הפסוק שמגילת תענית בוחרת לצטט:
"וענו בהלל והודת לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל, וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית
ה'. ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות והזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם
בכים בקול גדול" (עזרא ג', יא-יב)
כי הבית השני עלוב לעומת הראשון, כך גם תחילת ימי החשמונאים היו בדוחק ובעוני. חכמתם של
החשמונאים היתה להבין שמה שהם עשו הוא הנס האמיתי, ומי שיכניס את מנורת הזהב - רק ימשיך את
דרכם.
כמותם גם אנו עומדים מול "ראשית צמיחת גאולתנו" בלבד. סמל מדינתנו הוא מנורת זהב טהור, אך במקום
מקדשנו אין אנו יכולים להכניס אף שבעה שיפודין של ברזל. אך בכל-זאת עלינו לבחור להיות בין ה'עונים
בהלל ובהודות לה' ', ולא בין ה'בוכים בקול גדול', ולשאת עינינו בציפייה לישועה.
שבת שלום וחג אורים שמח
רפאל ויונטי ודניאל סרי-לוי
לחזי וחגית מרגלית לנישואיהם
לדניאל ומרים-רחל שנשינסקי לנישואיהם
יהי רצון שתזכו לבנות בית נאמן בישראל
לדוד דניאל לאירוסיו עם תמר שרייבר
ברכות גם לדב דניאל,
לאריה שרייבר ולמשפחת סנובל
בורא העולם בקניין השלם זה הבניין
משמעות נס חנוכה במנורה / אוהד לזר
