| אלא לראותם בלבד |  |
|||||||
|
||||||||
אלא לראותם בלבד
א. פתיחתא
הגמרא בתחילת במה מדליקין, נגררת לדיון במספר הלכות של חנוכה. בתחילת הדיון מוזכרת מחלוקתהאמוראים ביחס לשימוש באורם של נרות חנוכה, ומובאות שתי דעות. לדעת רב הונא ורב חסדא - מותר
להשתמש לאורה. אך לדעת רב, אסור להשתמש לאורה. הגמרא מסיימת את הדיון בנושא זה, באופן הבא:
"א"ר ירמיה - מאי טעמא דרב? קסבר - כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה. אמרוה רבנן קמיה דאביי
משמיה דר' ירמיה ולא קיבלה. כי אתא רבין, אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' יוחנן, וקיבלה...". (שבת
כא:)
הגמרא לדינים אחרים לחלוטין הקשורים להלכות חנוכה. אך למרבה ההפתעה, חוזר הנושא של שימוש בנר
חנוכה גם בהמשך הסוגייה. בדף כב., לאחר רצף הלכות שלא קשורות לנושא הקודם, מובאת המימרא הבאה:
"אמר רב יהודה אמר רב אסי אמר רב - אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה...". (שבת כב.)
מבנה זה של סוגיית הגמרא תמוה, ויש להבינו. יתירה מזו - לפי חלק מהראשונים מתעוררת בעקבותיו מבוכההלכתית, עליה נעמוד להלן.
ב. בלי בעל המאור - היה לי יום שחור
לפי בעה"מ, שתי המימרות (בדף כא: ובדף כב.) עוסקות באותו נושא, אך יש ביניהן מחלוקת לגביו. המימראשל רב בדף כא: קובעת באופן מוחלט, שאסור להשתמש בנר חנוכה בכל שימוש שהוא. לעומתה, המימרא של
רב אסי[1] בדף כב., מסוייגת יותר. רב אסי טוען שאסור להשתמש בנר ובאורו לתשמיש רשות וחול, כמו
הרצאת מעות. אך לתשמיש של קדושה ומצווה - מותר.
להבנה זו, יש משמעות הלכתית:
"... ומסקנא דשמעתא - דחיישינן בנ"ח (=בנר חנוכה) לבזויי מצוה, אפילו להשתמש לאורה לדבר הרשות, כגון
הרצאת מעות. אבל קדושה אין בה, ומותר להשתמש לאורה תשמיש של מצוה...". (בעה"מ שבת, ט. באלפס)
בנר חנוכה. לכן - כל שימוש בו ובאורו, נאסר. אך לפי רב אסי בדף כב. - אין קדושה בנר חנוכה. אמנם, עדיין
יש לחשוש לביזוי מצווה, ולכן - אוסרים תשמיש של חול ורשות. אבל תשמיש של קדושה ומצווה, שאין עימו פן
של ביזוי - מותר.
שותף לדעתו של בעה"מ הוא העיטור, שמובא בטור או"ח סימן תרע"ג. הב"י שם מציין שגם שיבולי הלקט
מחזיק בדעה דומה, בבחינת שלושה בסירה אחת. אך רוב הראשונים דחו את העמדה הזו.
ג. חתרן בלתי נלאה
הרבה ראשונים תקפו את עמדת בעה"מ. הם אמנם מסכימים לנקודת המוצא, על פיה שתי המימרות עוסקותבאותו נושא. אף על פי כן, לדעתם - לא בא רב אסי לחלוק, אלא להוסיף. רב קובע בדף כא: קביעה עקרונית, על
פיה - אסור להשתמש באורו של נר חנוכה. רב אסי מוסיף שאפילו תשמיש קל וצדדי כמו הרצאת מעות לאור
הנר - נאסר.
וכך, למשל, ניתן לראות בדברי הפוסקים שקושרים - להלכה - את שתי המימרות הללו. ומכאן - שמימרות אלו
משלימות זו את זו, ולא חלוקות אהדדי כפי שטוען בעה"מ.
לדוגמה - הרמב"ם בהלכות חנוכה:
"...לפי שאסור להשתמש לנר חנוכה, בין בשבת בין בחול, ואפילו לבדוק מעות או למנותן לאורה - אסור".
(רמב"ם הלכות חנוכה ד', ו)
מן הרי"ף[2] (למרות שהרי"ף מרפרף על נקודה זו ואינו מפרש אותה, וצריך לדייקה מתוך דבריו). וכך כותב
הרמב"ן:
"אמר הכותב - זה הפי' בא במחתרת על דברי רבינו הגדול ז"ל, ולפיכך - ניתן להצילו. שהוא פסק כדברי
שניהם... דכי אמר רב אסי 'אסור להרצות מעות' - רבותא קמ"ל, שאפילו הרצאת מעות, שאינו אלא עיון הקל -
אסור, כל שכן תשמיש אחר בין של מצוה בין של קדושה...".
(רמב"ן במלחמות שבת ט. באלפס)
הירושלמי בשבת פ"ב ה"א, שבו נאמר האיסור לראות מטבע לאור נר חנוכה. ולחומת הראשונים הזו יש ביטוי
גם להלכה: השו"ע באו"ח תרעג/א, מכריע שאסור להשתמש בנר חנוכה, ואפילו לא לשם בדיקת מעות או
מנייתן.
ד. הרצאת מעות והדלקת הנר
דיברנו, בפתח המאמר, על הבעיה המבנית שבסוגיית הגמרא. גם לגישת בעה"מ וגם לגישת הרמב"ן, ישלהקשות - מה ראתה הגמרא להפריד בין שני הדיונים הללו, שעוסקים באותו נושא? גם אם נאמר שרב אסי
מוסיף, וגם אם נאמר שרב אסי חולק - מדוע לא מובאת דעתו בדף כא:, ומעבר לכך - מדוע אין איזכור לדעתו
בדף כא: ומדוע אין איזכור לדעת רב בדף כב. - גם אם מחליטים להפריד את הסוגיות מסיבה כלשהי?
לקושייה מבנית זו ניתן להוסיף גם קושייה גמרתית. נעיין לרגע בסוגייה עצמה:
"אמר רב יהודה אמר רב אסי אמר רב - אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר
לי - וכי נר, קדושה יש בה?...". (שבת כב.)
בדף כא:? וכי לא ידע שמואל שאסור להשתמש לאורה, כפי שנפסק בעמוד הקודם?
הראשונים הרגישו בקושי הזה, והם הציעו לו פתרונות שונים. לא נפרוט אותם, אך נראה שבכולם יש קשיים
מסויימים. יתירה מזו - נראה שאפשר להאיר את כל הסוגייה באור שונה, בצורה שתפרק את התמיהות דלעיל
וגם תבהיר קישורים נוספים באותה סוגייה.
נחזור לנקודת המוצא, שכל הראשונים אחזו בה. הם הניחו שהמימרות שבדף כא: ובדף כב., עסוקות באותו
עניין. ומכאן שורש הבעיה בהפרדת הסוגיות וביחס שביניהן. אך לאיברא דמילתא, נראה ששתי הסוגיות
עוסקות בדינים שונים לחלוטין.
לשם הבהרת הדבר, נדון לרגע במשמעותן של שתי מילים מרכזיות בדבריו של רב אסי - הרצאה ונר. רש"י בדף
כב. מבאר שלהרצות=למנות, ורב אסי אוסר למנות מעות כנגד נר חנוכה. מהרמב"ן במלחמות משמע שהרצאת
מעות היא עיון קל בהם, והסברים דומים מופיעים גם בשאר ראשונים. ברמב"ם ובשו"ע נבללו דבריהם לכלל
האיסור שיש בבדיקת מעות או במנייתן לאור נר חנוכה.
אבל ניתן להציע הסבר שונה, ויסודו בדברים הבאים:
"תנו רבנן - המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו... לא ינקה מדינה של גיהנם..." (עירובין יח:)
גם כאן אפשר להסביר שהמרצה=המונה, וכך מבאר שם רש"י. אך לפי הסבר זה יש אריכות לשון מסויימתבברייתא. היה ראוי לדבר על המרצה מעות לאשה, ומאי מידו לידה או מידה לידו?
אנו נרצה לטעון שהמרצה מעות פירושו "השוקל מעות", והאיסור הנאמר בברייתא בעירובין הוא דין בדיני
הרחקה. הברייתא אוסרת לשקול מעות בפועל, מיד ליד - הן מידו של האיש לידה של האישה, והן בכיוון
ההפוך.
נדון כעת במילה "נר". בפשטות - נר הוא כינוי לחפצא. לא מדובר בשלהבת או באור, אלא בחפץ שבו מצויה
הפתילה. בימינו - החפץ הוא השעווה או הפרפין, ובסופו של דבר חלק זה בוער ומאיר. בימי חז"ל - ההפרדה
שבין האור לבין ה"נר" עוד יותר גדולה - הנר הוא כלי החרס שבו שמים שמן ופתילה, ומדליקים. הנר עצמו
אפילו אינו נשרף כמו בימינו.
אמנם מדברי רש"י במעילה לא משמע כך. הגמרא במעילה כא. דנה בהלכה מסויימת הקשורה לנרות, ורש"י על
אתר מבאר:
"כלי חרס, שמדליקין בו את הנרות...". (מעילה כא. רש"י ד"ה נתן)
מרש"י משמע שהנרות הם משהו ששמים בכלי חרס. אך בפשטות - מדובר בנר של שמן, והנר הוא כלי החרסעצמו.
כעת נוכל לשוב לסוגייתנו. רב אסי קובע שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. לפי הפרשנות שלנו, שיעור
הדברים כך הוא: אסור להשתמש בנר חנוכה - בכלי החרס הזה - כדי לשקול כנגדו מעות. דין זה לא קשור כלל
וכלל לדיון בדף כא:, בדבר השימוש באור של נר חנוכה. הדיון ב'אורה' כבר נסגר, ולא שבים אליו. רב אסי
מחדש הלכה בתחום שונה לחלוטין - התחום של ביזוי מצווה.
הדיון בדף כא: נוגע למידת ההשוואה שבין אור הנר ובין אור המנורה, כפי שמציינים ראשונים. הדין של רב
אסי נוגע לתחום שונה לגמרי - לתחום של ביזוי מצווה (ואולי גם ליסוד של מראית עין, כפי שמפרטים חלק
מהראשונים).
בכך מבואר הן מבנה הסוגייה, והן יחס המימרות שהטריד את כל הראשונים ולדברינו הוא לא קיים. יתירה
מזו: עכשיו מתבהרת קושייתו של שמואל - וכי נר קדושה יש בה? כלומר - מצוות חנוכה היא באור היוצא מן
הנר, אבל הנר עצמו - כלי החרס הזה - מה אתה רוצה ממנו? וכי בגלל שהשתמשנו בו לנתינת הפתילה של
חנוכה, נוצקה בו קדושה?
הסבר זה מאיר גם את כל המשך הסוגייה. לא נלאה בכך את הקוראים, אך כל הדוגמאות שבהמשך קשורות
לאותו יסוד - שימוש בחפצים של "משמשי מצווה", למרות שאין בהם קדושה כלל. והקשר הדיון הוא ביזוי
מצווה, כפי שבואר לעיל.
[1] לשיטת בעה"מ יש משמעות קריטית לשמות האמוראים שבגמרא. שהרי לפי חלק מהגירסאות, מובאת
המימרא של רב אסי בדף כב., בשם רב. בעה"מ יהיה מוכרח לדחות את הגירסה הזו. שהרי לטעמו - רב (בדף
כא:) חולק על המימרא שמביא רב אסי.
[2] מחלוקת נטושה בין החוקרים, בדבר אופי ספרו של בעה"מ. לפי נתח נכבד מהם, כתוב ספר המאור כספר
השגות לרי"ף, והוא מהווה חלק מהז'אנר של ספרות ההשגות - ז'אנר שפרח בפרובאנס במאה השתים עשרה.
בתקופה זו חדרו לפרובאנס פירושים צפוניים של חכמי צרפת ואשכנז מחד, ופירושים וספרי פסקים דרומיים
של חכמי ספרד מאידך. לתופעה זו קמו בפרובאנס חסידים ומתנגדים. שהרי לאנשי המקום היה מטען עשיר
של מנהגים, שלא תמיד תאמו את הדברים שהגיעו מארצות הנכר. וכך, לצד תופעות של הערצה לספרים כמו
אלו של הרי"ף והרמב"ם (ויעיד על כך רבינו יהונתן מלוניל), קמו מתנגדים (כמו בעה"מ והראב"ד) שנלחמו
בהתפשטות זו.
אך יש חוקרים הסבורים שבעה"מ נכתב - ביסודו - כספר חידושים לגמרא. הם מצביעים על דיבורים רבים
שבהם בעה"מ אינו מתייחס לרי"ף, ובתוכם ניתן לכלול אף את דברי בעה"מ שלפנינו. כך, למשל, סבור פרופ'
תא שמע, בספרו על בעה"מ ובני חוגו. האמת היא מן הסתם איפשהו באמצע. מכל מקום - מהרמב"ן במלחמות
נראה שהוא מצדד בדעת החוקרים הראשונה שהזכרנו.
[3] ראה למשל את דברי הר"ן, הרשב"א והריטב"א באותה סוגייה. כך הוא גם במאירי, וכן משמע מסוף דברי
התוס' בשבת כא.-כא: ד"ה ומותר. כאמור - זוהי גם עמדת הרי"ף והרמב"ם.
