ובחלומי, אני מחליט לעשות מעשה, ולאט לאט אני פורם את החבלים את חלקם אני פשוט חותך, אפילו שזה עוד יותר קשה כי הם עדיין שם ואפשר להיתפס בהם שוב ואת מה שנשאר אני בינתיים מושך איתי וסוף סוף אני יכול ללכת, כי פתאום יש רצפה ואני הולך ישר קדימה אני מתקדם בחפצא, בגברא, בלי שיש כל בסיס "אובייקטיבי" לייחוס ולעולם לא מסתכל לאחור ובחלומי - אני מתעורר ומגלה שהכל אמת ושיש גם זמנים שמותר לשבת ולנוח, גם כשאפשר ללכת גם כשאין כבר חבלים, לא חייבים לרוץ קדימה כאילו שחבל על כל דקה כי באמת, חבל על כל דקה אבל הדקה היא כאן, ולא חייבים לחפש אותה שם ומותר לפעמים לחפש מתחת לפנס אפילו שהדליקו אותו אחרי שהלכת לאיבוד כי מה שאיבדנו זה, בעצם, את האור והטעות שלנו היא שאנחנו תמיד מחפשים על הרצפה וראשינו הרכון לעולם אינו מעז להרים את מבטו אל עבר מקור האור כמו אנשים זקנים, אנחנו סנילים וכבר לא זוכרים אפילו את מה ולמה התחלנו לחפש.

בחלומי/ אלי קרוג ... ובחלומי אני לבדי ביקום ואינספור חבלים ורצועות מושכים אותי לכל כיוון ואני תקוע, במצב שהוא תוצאה של חישוב וקטורי שכל תלמיד פיזיקלית יכול לחשב תיאור פשוט של מצב כ"כ מסובך החבלים שקשורים ללב שלי מושכים אותי קדימה ואילו הידיים והרגליים משוכות לאחור ומסביב למותניים שלי יש חבלים שמושכים למעלה ולמטה בו-זמנית [כאן בא השלב שהתלמיד בפיזיקה מתייאש והולך לשחק בחוץ] ורק הראש שלי לא קשור, לא נמשך לשום כיוון ואני, עצום עיניים, מניע אותו מצד לצד ואם הגפיים שלי היו חופשיות, הייתי מתכרבל ככדור ואוטם את עצמי לכל מה שקורה בחוץ אפילו שאין כלום בחוץ, אין בעצם "בחוץ" רק חבלים זה מה שהייתי עושה, ובעצם מה שאני עושה כבר הרבה זמן בדמיוני וזה מפחיד אותי, זה שאני יכול לרצות לעשות דברים שכאלו (איי, איי, איי, כמה שזה כואב) עדיף כבר שלא לראות את החבלים ולחשוב שאתה מחליט להישאר תקוע