| "האי גלא דמטבע לספינה..." / נדב וילנר |  |
|||||||
|
||||||||
"האי גלא דמטבע לספינה..." / נדב וילנר
הקדמה
אגדות רבה בר בר חנה ידועות בהיותן מופרכות לחלוטין מבחינה מציאותית[1]. אין הם מה שעשוי להיותמוגדר כ"סיפורי חז"ל" משום שהן לא מספרות סיפור מוגדר ומסודר, אלא סיפור הזוי ומוזר, שהיום לא היה
מבייש אף יצירה פוסט-מודרנית סוראליסטית במיוחד. אמנם, כיושבי בית המדרש, אנו אמונים על התפיסה
לפיה, כמו במדרשים וסיפורים "רגילים" שאנו מוצאים בחז"ל, אנו צריכים לחפש את המסר שניסו חז"ל
להעביר לנו, וחובה זו קיימת באופן מיוחד באגדות התמוהות שלפנינו[2]. נראה שרמת המוזרות הגבוהה של
האגדות הללו קסמה למפרשים ולהוגים רבים, ורבו בהן הפירושים; היו שהלכו ברמת האלגוריה הבסיסית,
והיו שפנו בכיוונים קבלים-מיסטיים שחורגים מגבולות הדימויים והמשלים הסטנדרטיים. לא לחינם הקדים
הרשב"ם לכל האגדות הללו את הדברים הבאים:
"כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה', ויש מהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או
לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים, שכל שיחת תלמידי
חכמים צריכה תלמוד". (ב"ב עג. ד"ה אמר רבה)
למצוא את ה"תלמוד" שבאגדות. לשם מציאת "תלמוד" זה, אנו נתמקד במספר מצומצם של ביאורים לאגדה
הספציפית הזו, כאשר מטרתנו היא לבחון את השווה והשונה שבביאורים.
נצטט את האגדתא עצמה:
"אמר רבה: אשתעו לי נחותי ימא: האי גלא דמטבע לספינה מיתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא, ומחינן
ליה באלוותא דחקיק עליה א-היה אשר א-היה, י-ה, ה' צבאו-ת, אמן אמן סלה, ונייח". (ב"ב ע"ג.)
"אמר רבה: סיפרו לי יורדי הים: הגל הזה שמטבע לספינה, נראה כמו זוהר של אש לבנה בראשו, וכדי להנצל
ממנו מכים אנו אותו באלות שחקוק עליהן שמות קדושים: 'א-היה אשר א-היה וכו', ואז נח הגל".
[3]
ביאורו של ר' נחמן
לשם הבנת ביאורו לאגדתא בצורה מסודרת, נקדים הקדמה קצרצרה שתסכם את דברי ר' נחמן שלפני הביאורהנקודתי שלו לאגדה הזו. בתחילת תורה א' מגדיר ר' נחמן את המושג "חן": מי שמוצא חן בעיני מישהו אחר,
כביכול מסתכל בעיניו ומוצא שם את החיבה כלפיו, שממנה נובעת גם נכונות מיוחדת לספק את הצרכים של
בעל החן. ר' נחמן מדבר אף במישור הלאומי:
"דע כי על ידי התורה נתקבלים כל התפילות וכל הבקשות שאנו מבקשים ומתפללים, והחן והחשיבות של
ישראל נתעלה ונתרומם בפני כל מי שצריכין, הן ברוחני והן בגשמי...".
מקביעה מציאותית מדהימה של ר' נחמן בקטע הזה: "כי עכשיו בעוונותינו הרבים חן וחשיבות האמיתי של
ישראל נפל, כי עכשיו עקר החשיבות והחן הוא אצלם...". אם "אצלם" מתייחס לגויים, כפי שנראה בפשטות
מדבריו, הרי שיש פה קביעה המקשרת בין לימוד התורה של ישראל בתקופתו של ר' נחמן ובין המצב הלאומי
השפל והירוד של ישראל דאז, וזוהי מעין דוגמא מעשית בעזרתה הוא ממחיש את דבריו. דברים דומים כותב
המהרש"א:
"...וע"ז אמר אישתעו לי נחותי ימא שהם יורדי הים הגלות כמ"ש שהדמיון בגלות כספינה המטורפת בים
והגלים עבר עליו. והיינו 'האי גלא' - הרשע שבכל דור שבא להטביע לספינה דהיינו ישראל המטורפים בגלות
כספינה המטורפת בים...".
בהמשך מאריך ר' נחמן להסביר את משמעותו הקבלית העמוקה של המושג "חן", כאשר נוכל לסכם בקצרה
ולומר שמשמעות מושג זה היא חיבור בין החכמה ובין המלכות, כאשר החכמה מעניקה לאדם השפעה אלוקית
מלמעלה, המלכות מאפשרת לו לזכות בחכמה זו חרף היותו אדם קרוץ חומר[4], וכאשר הוא זוכה להשפעה זו
- הרי שזכה ל"חן". לרעיון זה יש משמעות מעשית בחייו של היחיד ושל העם: היחיד צריך ללמוד תורה כדי
לתת כח ל"מלכות דקדושה" להתגבר על מלכות הסטרא-אחרא (יצה"ר), ואם כל יחיד ילמד תורה ויזכה לחן,
ממילא הכלל כולו יזכה לחן "וכשזה קם זה נופל, ואזי נופל ומתבטל מלכות הרשעה". במילים פשוטות, לימוד
התורה של היחיד מגביר בו את כח הקדושה והטוב על היצר הרע שבו, מזכה אותו ואת הכלל כולו בחן לפני
הקב"ה, וממילא הקב"ה מקבל את תפילותיו ובקשותיו.
כעת נוכל לעבור לביאורו של ר' נחמן לאגדתא עצמה:
"גלא הוא היצר הרע. דמטבע לספינתא הוא החן והחשיבות, לשון ספון וחשוב, כי היצר הרע רוצה להטביע
ולהשפיל, חס ושלום, בחינת החן והחשיבות של ישראל, בחינת מלכות דקדושה. ומתחזי כי צוציתא דנורא
חורתא ברישא, כי מתחילה היצה"ר מתלבש עצמו במצוות ומטעה את האדם כאילו מסיתו לעשות מצוה. וזהו
בחינת צוציתא דנורא חורתא, אש לבנה; אף על פי כן מלאך מזיק הוא. ומחינן ליה באלותא דחקיק עליה אהיה
וכו', הינו שעקר הכנעתו של היצר הרע הוא על ידי התורה, שהיא כלה שמותיו של הקדוש ברוך הוא".
המאבק בין השנים הוא המציאות. המציאות מוגדרת כזירת הקרב בין יצה"ר ובין התורה. לפי ר' נחמן, יצה"ר
לא ניגש למאבק ישיר, אלא הוא בעל טקטיקת מלחמה מוגדרת: הוא מתחזה למצווה, ומסית ומדיח את האדם.
בנקודה זו הלכו אף מפרשים אחרים בכוון דומה, כאשר ניואנסים קלים מבחינים בין הפרשנויות. למשל,
פירוש ה"עץ יוסף", על העין יעקב:
"והיצה"ר בתחילה כשמסית אומר לו בשרירות לבך תלך כי שלום יהיה לך ומראה לו חמשים סימני טהרה
שמותר... גם אומר לו מה לך עסק בנסתרות לעולם הבא, כי מי יודע מה עתיד להיות ומכחיש לו עוה"ב".
ברובד המילולי ומסביר ששמותיו של הקב"ה מרמזים על מציאותו של עוה"ב, וממילא ילמד מהם האדם לענות
לטענות היצר שמושך אותו אל הכפירה והרוע. לעומתו, ר' נחמן מדגיש את חשיבות לימוד התורה, שהיא
שמותיו של הקב"ה, כדבר שמרומם את האדם מעל ליצרו, ובכך התורה היא ה"תבלין" שמרחיק את יצה"ר,
ומשפר את האדם. שונה משניהם הוא המהרש"א שלדעתו הפתרון הוא "להשען על אבינו שבשמים... כי זאת
ההבטחה הכתובה בספר תורת משה בגל הראשון שעבר עלינו שהוא פרעה שיאמר הש"י א-היה אשר א-היה
שהבטיח לנו אהיה עמכם בצרה זו, ואשר אהיה עמכם בכל צרה...". ראייתו של ר' נחמן את לימוד התורה ככלי
הנשק במאבק התמידי עם היצר מקבלת מימד נוסף בהמשך:
"כמו כן ממש התורה שעוסקין הוא בחינת מקלות ושמות, שבזה מכין ומכניעין את היצר הרע, ומגרשין מן
האדם את השגעון והרוח שטות שנכנס בו, בחינת ומחינן ליה באלותא דחקיק עליה שמות וכו' כנזכר למעלה".
או לשפר את היצר ולהופכו לטוב. להיפך, זהו מאבק במשוגע, ולמשוגע אין כל אפשרות להסביר או להשפיע -
צריך להכותו, כלומר, צריך לערב גורם חיצוני משמעותי שיגרום לו להכנע בכח.
ביאורו של הראי"ה קוק
פרשנותו של הרב קוק ייחודית ומרתקת, ומרתק עוד יותר הוא הנסיון להתחקות אחר המהלך האסוציאטיבישהביאו לפרשנות זו. הדבר הראשון שמייחד את ביאורו משאר הביאורים הוא בהבנתו את המושג "יורדי הים"
שמהם שמע רבב"ח את כל האגדות שסיפר:
"הולכי ים החכמה הא-להית המה נחותי ימא, והעיקר נראה לענ"ד שהמה הנשמות שהיו מתגלים לו ללמדו
חידושין ורזין דאוריתא בהנהגה הא-להית, או מלאכי השרת, שהם נחותי הים הנודע". (מאמרי ראי"ה ח"ב,
עמ' 421)
רבב"ח. בכך מחייב, למעשה, הרב קוק את ניתוחן של האגדות הללו כמייצגות רעיונות עליונים ודרכים בהנהגת
העולם, וממילא כל פרשנות פשטנית ממעיטה בערכן. ואכן, הרב קוק "לשיטתו":
"והם הודיעו לו מהות כח הטומאה שמטבע לספינתא, שרוצה להטביע ח"ו את כנסת עם ד', והוא מכוון לענין
כח הטומאה של אותו האיש יש"ו, שעיקר הכפירה היה כי אף שהתחיל השי"ת לגדל את ישראל מאסם אח"כ
ח"ו...". (שם)
בשביל הבחירה המחודשת בהם. הספינה היא כנסת ישראל, וזו נקודת דמיון למפרשים אחרים, אך אופן
הלחימה ב"גל" הזה שונה אצל הראי"ה. בהמשך כותב הראי"ה, כי המלחמה בתפיסת הנצרות, שהיא המחייה
בעזרת האלות שעליהן כתוב שם ה', נעשית ע"י הפנמת הבנת-יסוד שעם ישראל בגולה חייב להפנים. הבנת-יסוד
זו היא שעם ישראל מושפל ומפוזר בין העמים משתי סיבות מהותיות: האחת - בכדי שילמד ויבין כי הקב"ה
משגיח עלינו גם בגולה, והשניה - בכדי שנקדש את חיינו בעוה"ז ע"י קיום המצוות (שהן עיקר עיסוקנו בגולה,
כידוע ומפורסם בתורת הרב קוק). במילים אחרות, על עם ישראל להפנים את הקביעות הללו בכדי להאבק
בתפיסתה המעוותת של הנצרות.
בהמשך הרב קוק מבאר את דבריו באופן ממוקד יותר: הגל - הנצרות - רצה להטביע את הספינה, כלומר, לבטל
את המצוות המעשיות, שהן הכלים שלנו "לעשות מלאכה במים רבים". יש לשים לב: במשלו של הרב קוק,
הספינה השטה בים החכמה היא כנסת ישראל, ואותו ים חכמה עצמו מתקומם עליה ומתנגד לכך שהיא שולטת
בו, ומצליחה לכוון בו את דרכה. הספינה, מסמלת את השתלטות האדם על הים, ובנמשל: הדרך לשלוט בחכמה
ולרוות ממנה בצורה אמיתית ונכונה היא לשלוט עליה ולבקר את השימוש בה, ודבר זה נעשה ע"י המצוות
המעשיות. משאת נפשה של הנצרות היא ביטולן של המצוות המעשיות, ועל ידי כך היא תטביע את ישראל.
מדוע הנצרות מתגלה אלינו כ"אש חיוורת" דווקא? הרב קוק מסביר:
"לומר שרק ברישא היה חיוורתא, הנהגה הנוטה ללובן החסד, אבל באמת היה אש שורף כיון שלא היתה
שלמות וקדושה נצחית, כיון שנפלנו לבירא עמיקתא ונתפזרנו באומות להנתן תחת ידם". (שם)
ושלמות נצחית" - כמו התורה אצל עם ישראל - החסד המדומה התגלה כאש שורפת. ההיסטוריה הוכיחה את
הטענה הזו: בשם אותה נצרות שעל דגלה חרוט "חסד ושלום", יצאו מאות ואלפי בני-אדם למסעות רצח והרג,
ושפכו כמים את דמם של אלו שלא הלכו עמם. בעם ישראל, לעומת זאת, אף שהחסד בהחלט מהווה אחד
מעמודי התווך של תפיסתו, חסד זה לא הפך אף פעם לאש שורף כי מקורו הוא על טהרת הקודש.
מתוארת פה הסתכלות מרתקת של הרב קוק על ההיסטוריה דרך האגדתא הזו. אותו האיש, כראשיתה של
הנצרות, וכסמל לתפיסתם של הגוים בכלל, רואה לעיניים, אבל ה' רואה ללבב. הגויים מסיקים מסקנות
מרחיקות לכת ממצבם השפל והירוד של ישראל, וסוברים בשל כך כי כעת הם בחירתו החדשה של הא-ל.
אמנם, ה' שרואה ללבב, מצפה גם מעמו שלו לראות את התהליך העמוק וארוך הטווח שהגלות היא רק חלק
ממנו, ולנצל את הגלות בכדי להפנים את המסר שהוא "איך שעיקר הקדושה הא-לקית מתגלה מהשגחת השי"ת
עלינו בגלויות"(שם).
בניגוד לר' נחמן שהכיר בכך ש"החן והחשיבות הוא אצלם", הרב קוק לא מתמקד במציאות הגלותית, שבה עם
ישראל והגויים חיים במאזן כוחות שבו כאשר האחד למעלה השני למטה. לדעתו, הדגש העיקרי הוא על
המאבק הרוחני התמידי, ששורשו בהסתכלות ריגעית על המציאות אל מול התבוננות מעמיקה בתהליכי
ההיסטוריה. הסתכלות זו תואמת את גישתו הכללית של הרב קוק בענין זה, לפיה הכרחי לראות את המציאות
ב"מבט-על" בכדי לנתח נכונה אירועים נקודתיים, שבמבט עכשווי מקבלים פרשנות לא נכונה[5].
בנימה אישית
אני אישית נוטה לאמץ את פרשנותו של ר' נחמן, אולם הייתי רוצה להרחיבה מעט, ולשוות לה אופי אישיוקיומי יותר.
האדם משול לספינה טרופה בים יצריו, "מושם בתוך המלחמה החזקה" (הקדמה למסילת ישרים), מיטלטל
אנה ואנה ולא יכול להנהיג את דרכו בעצמו דרכו בעולם מוכתבת לו על ידי יצרו. במצב כזה, עשוי האדם
להגיע ליאוש, והיאוש גורם לראייה לא נכונה של המציאות; האדם מורה לעצמו היתר ברגעים של יאוש. זהו
הרעיון שמאחורי "צוציתא דנורא חורתא" - פתאום הגל הגדול של היצר המתנשא מעל האדם ומאיים להטביעו,
קורץ לו ומושך אותו, נראה לו זוהר ומבריק. לא את הגל הוא רואה אלא את האש החיוורת, וכאשר הגל יהיה
קרוב והטביעה תהיה בלתי נמנעת - רק אז הוא יכיר בטעותו.
כיצד נחלצים מהיאוש ונאבקים ביצר? מוחים אותו באלות שעליהם כתובים שמות ה'. מהן האלות הללו?
ברור שאי אפשר למחות גל בעזרת אלות, וכמו כן בשמות ה' אין כל תוכן מוגדר,שכן אלו רק שמות (אם נתעלם
מרבדים של דרש וסוד, כמובן). אך שמו של דבר מסוים הוא סמל למהותו, ושמות הקב"ה מסמלים את מהותו,
מסמלים אותו. האלות שעליהם כתוב שם ה', הם בעצם סמל לחיבור מסויים וקירבה לקב"ה. עצם האחיזה
ב"מקלות", ה"אחזתיו ולא ארפנו" היא המאבק ביצה"ר. יש פה עשה טוב, ולא סור מרע כפי שהציעו שאר
הפרשנים. הדבקות בה' מעלה את האדם לרמות בהם שוב אין הגל קורץ ומושך, והוא מצליח לנווט בים היצר
בכוחות עצמו. כפי שכותב החזו"א:
"כאשר זכה האדם לראות אמתת מציאותו יתברך מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו, והדמיון
משלים עם השכל לחזות בנועם ד', וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה וכאילו
פרשה מגוף עכור ומשוטטת בשמי שמים. ובהעלות האדם בערכי קודש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר
לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקודש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד העונג של
דביקות האדם ליוצרו יתברך". (אמונה ובטחון, פ"א, ט)
[1] כאשר עיינתי בדברי המפרשים על האגדתא הזו, גיליתי שהנחה זו אינה מקובלת על כולם: ב"חדושי
גאונים" על העין יעקב "פתיחה לאגדות רבב"ח", מאריך הכותב לבאר "כי אמת ספר לנו, וכאשר מעיד גם עתה
מחקרי הטבע". בהמשך הפירוש מצויים חישובים ארוכים ומפורטים בגודלו המשוער של לוויתן בימי התלמוד
ובימינו, וטענות לזיהוי ברור של החיות עליהם דיבר רבב"ח.
[2] וידועים דברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה: "הדרש הנמצא בתלמוד, אין ראוי לחשוב שמעלתו נמוכה
ותועלתו מעטה, אלא הוא תכלית גדולה, למה שכלול בו מן החידות הנפלאות והחמודות והפלאיות. לפי שאותן
הדרשות, אם יעיין בהם עיון פנימי - יובן מהן מן הטוב הגמור מה שאין למעלה ממנו, ויגלה מהן מן העניינים
האלהיים ואמיתות העניינים כל מה שלא רצו לגלותו אנשי החכמה, וכל מה שכלו בו הפילוסופים דורות"
(הקדמה למשנה, הוצאת הרב שילת, עמ' נב-נג).
[3] ביאוריו של ר' נחמן לאגדות רבב"ח מופיעים בתחילת לקוטי מוהר"ן, ובתורה א' מבאר ר' נחמן את האגדתא
בה אנו עוסקים. ברצוני להדגיש, כי אני לא מומחה לכתבי ר' נחמן והדברים הכתובים הם בהחלט פרשנות
שלי, ואין הם מתיימרים בשום אופן להיות פרשנות יחידה או "פשט" כלשהו של הדברים.
[4] יתכן והסיבה שיש צורך בבחינת המלכות כדי לקבל את החכמה, איננה קשורה בהכרח למגבלות החומר:
"אך מחמת שאור השכל גדול מאוד, אי אפשר לזכות אליו כי אם על-ידי בחינת נון, שהיא בחינת מלכות..." -
כלומר, לא כתוב במפורש מה הבעיה שנוצרת בגלל ש"אור השכל גדול מאוד", אבל נראה שההקשר הכללי
מכוון לפרשנות שלנו.
[5] אפשר להוסיף בנקודה זו כי הסתכלותו של הרב קוק על הנצרות אינה חד-משמעית כפי שהיא מוצגת
בניתוחו את האגדתא כאן. כך למשל הוא כותב במקום אחר: "ובאופן זה נרשמו ג"כ הדרכים שנתנו מקום
לההדרכות שנתרחקו מהמקור הראשון הא-לקי ומ"מ הם מביאים אליו, כדברי הרמב"ם המפורסמים [עיין
רמב"ם פרק י"א מהלכות מלכים בהוצאת פרנקל שמביא את השמטות הצנזורה במלואן ומתייחס ליש"ו
ומוחמד במפורש - נ.ו.], ביחש להדברים שיצאו ע"פ ערכה של תורה להשפיע לעמים רבים ע"פ מדותיהם, שיש
בזה מן ההשגחה וההכנה לאורו של עולם העתיד לבא בתכלית האמת והטוב..." (עין אי"ה על שבת עמ ' 110).
