שנים רבות עוברות על צאצאי יעקב בחשכת הגלות. זרעו של ישראל, שהתרבה והתגבש לכלל עם, מאבד את הקשרים שיצרו אבותיו עם משפחת המלוכה המצרית, ובאופן צפוי ניגש העם השולט ליגוש ולהתעמר בו. מתוך כך, מתעצם הצורך לגבש לעם הצעיר והסובל מנהיגות, שתדריכו בשעת משבר, ובסופו של דבר תשחררו מעבדותו ותצעידו הלאה.

בלב ארמון המלוכה המצרי משתעשע תינוק בהנחת כתרו של סבו המאמץ על ראשו שלו.

הפעוט, שנמשה ממי היאור, מגלה שאיפות שלטון, ורק בנס ניצל מדרישות המתה, הנשמעות מפי בעלי עיניים חדות. זאת, לא לפני שמוטל בו מום, שעלול לכאורה לגדוע את רצונות ההנהגה בעודם באיבם.

במשך הזמן, מתוודע הנער הגדל לשורשיו. הוא מניח מאחריו את העושר והגדולה שבמלכות, ויוצא לראות בסבלות אחיו. תוך סיכון חייו ומעמדו, מציל הוא אחד מאחיו מיד מכהו הזר, ומבטא בכך בצורה מעשית את לאומיותו המתגלה אליו. מכאן, פונה הוא לעשיית צדק בתוך עמו, בהדגשת מידת מוסריותו הגדולה. בעוזרו לבנות כהן מדיין מתבטאת גם האנושיות האוניברסלית של המעותד לשלטון.

לאחר שהראה גם את רגשות רחמיו על צאנו, מגיעה העת לכוון את הרועה הצעיר לייעודו

- רעיית עם והצלתו. משה מגיע אל הר הא-להים, שם מוטלת עליו המשימה הגורלית. אך כאן, מתוך הכרה בעול הכבד ובמהלך יוצא דופן של ענוה, מבקש משה שחרור מתפקידו. לבקשה נימוקים מספר: אי היכולת לייצג את עם-ישראל בפני פרעה ולגרום להצלתו משעבוד; הפחד מכשלון בהעברת מסריו של שוכן שחקים, מסרים המגלים את שמו של הקב"ה גם בארץ; מתוך כך, הידיעה כי מסרים אלו יתקבלו בחוסר אמון בקרב הממוענים, בספקנות שתגרום לסרבנות. נוספת לכך הבעיה הלשונית הפיזית, ומתוך כל אלה מובנת בקשת משה להטיל את המשימה הקשה על אחרים.

אף-על-פי-כן, ובעצם כיון שכך, דווקא משה הוא הראוי להושיע את עמו. אדם המגלה במעשיו, במישורים שונים, ניצני מנהיגות אמת, ובגישתו הרעיונית מבין כי שלטון אידיאלי עבדות הוא ולא שררה, הוא הנבחר להוביל עם, שיגלה לעולם את אל-היו. מנצח, שבידו שרביט של ענוה, וברעיונו המוסריות והאנושיות בחוברת עם הייעוד הלאומי, הוא המסוגל להשלמת עולם, בנתינת תורת הא-להים על-ידו לעמו הנגאל.

שבת שלום !

אוריאל ציפסר             ירוחם פיירברגר

חדשות

וירם קרן לעמו: ביום ג' שעבר התקיים בישיבה טקס חלוקת מילגות מטעם "קרן סנהדראי - דיאמנד", ע"ש הרב ישראל צבי סנהדראי ז"ל, לתלמידים במכון להכשרת מורים. במסגרת הטקס העביר הרב יעקב מדן שיעור בפרשת השבוע.

יד ליד: כמה מתלמידי הישיבה סייעו ביום ו' שעבר לעבודה השוטפת בסניף הירושלמי של "יד-שרה', הארגון המספק ציוד עזר רפואי לחולים. יישר כוח! 

רב-טוראי: איחולי הצלחה לרב דני וולף, שהחל בשבוע שעבר את תקופת הטירונות בצה"ל.

מהירות  האור: במוצאי שבת פר' ויגש נוסף מימד חדש לתלונות בדבר מיעוט האור בביהמ"ד: מנורת שולחן גדולה, שחוברה לאחד השקעים, הפיצה אור גדול לשני בני חברותא, שחשקה נפשם בתורה ובעיניים בריאות... לא חלפו 48 שעות עד שזכו בני הישיבה כולם בשתי מנורות גדולות (פרוז'קטורים בלע"ז), שהותקנו בשני צידי ביהמ"ד. ללמדכם כוחה של מחאה מהו...

עציצי עציון: חידוש מרענן נוסף לישיבה, בדמות שישה עציצים שהוצבו ליד המדרגות המובילות מהמבואה למנהרת  חדר-האוכל, למען הרבות נוף וירק.

פינת הגסטרונומיה: והפעם נבשר כי חד-גווניותו של התפריט בסעודת ליל שבת הופרה, ובמקום ה'געפילטע פיש" המסורתי, זכינו בשבת שעברה לדג "סול" מוכן כדבעי וטעים כהלכה...

קידושא רבה למי שאינו סועד (ב' ) / הרב ברוך גיגי*

ב. האם אפשר לקיים מצות קידושא רבה כלא שיסעד: לכאורה בזה נצטרך לדון בקידוש הלילה, ונדון מינה ונוקי באתרין.

קי"ל כשמואל (פסחים קא.) שאין קידוש אלא במקום סעודה. וברש"י שם, ד"ה קידוש:

"ואם קידש ולא סעד, לא יצא ידי קידוש".

ולכאורה צ"ע בטעם הדבר, שהרי דבר פשוט הוא לכאורה ששני דינים הם: א. דין קידוש היום כפעולה של "זכור את יום השבת לקדשו", קדשהו בכניסתו. ב. קידוש במקום סעודה כדין נוסף (וכפי שעוד נבאר בס"ד). ולכאורה מבואר כן ברבנו יונה (מובא ברא"ש שם), שאף עתה, שאין אורחים בבית הכנסת, אין זו ברכה לבטלה כשמקדשים בלילי שבת בביהכ"נ, כיון שמועיל להוציא ידי חובת קידוש מן התורה לאותם שאינם מקדשים בביתם, וברור שהבין שדין קידוש היום לחוד ודין קידוש במקום סעודה לחוד, ולשיטתו דין זה הוא מדרבנן. הרא"ש שם חולק עליו, והבינו האחרונים (עיין הגהות רעק"א לריש סי' רע"א, "יחווה דעת" להגרע"י סי' לד) שחולק משום שסובר שזהו דין מדאורייתא, אך לענ"ד דבר זה קשה להולמו, שהרי מאין נלמד שקידוש במקום סעודה הוא מדאורייתא, כשכל עיקר חיוב הסעודה הוא מדברי קבלה מן הפסוק "וקראת לשבת עונג"?! אפילו אם נאמר שעונג הוא מן התורה, בוודאי שאינו דין בסעודה דווקא, אלא בכל דבר שעונג הוא לו. ובאמת, הרא"ש לא ציין שזהו דין תורה, אלא שדייק מלשון הש"ס: "אין קידוש אלא במקום סעודה", משמע שבלא סעודה איך קידוש כלל. ונראה בטעמו שסבר שאף שדין קידוש במקום סעודה הוא מדרבנן, מ"מ זו היתה תקנת חז"ל לקובעו במקום סעודה, וכשאינו במקום סעודה אין זה קידוש כלל, אף מן התורה (ועיין כיו"ב בתוס' סוכה ג ע"א וברכות יא ע"א ובתר"י שם, לעניין ק"ש של ערבית בהטיה, וכן טעם זה בנדון דידן ב"פרי מגדים" ב"במשבצות זהב" סי' רפ"ח סק"ב). ולפי זה מובנת שיטת רש"י שאם קידש ולא סעד, לא יצא ידי חובת קידוש.

אולם הרשב"ם שם כתב: "ואם קידש ולא סעד באותו מקום לא יצא ידי קידוש", וקצת משמע שרק כשסעד במקום אחר ולא באותו מקום שקידש, לא יצא ידי קידוש, אך כשלא סעד כלל אפשר שיצא. אלא שלכאורה יש לדחות, שהרי אפשר לדייק את ההיפך, שלא רק כשלא סעד כלל לא יצא, אלא אף כשסעד במקום אחר לא יצא. אולם, לענ"ד מסתברת ההבנה הראשונה, וזאת ע"פ המשך הסוגייה, ממעשה אביי ורבה: "דאמר אביי: כי הוינא בי מר, כי הוה מקדש אמר לן: 'טעימו מידי, דילמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו בבית אכילה, ובקידושא דהכא לא נפקיתו, דאין קידוש אלא במקום סעודה", וביארו רש"י ורשב"ם: "ולא תאכלו, ואפילו אתם הולכים לישון בלא אכילה, בקידושא דהכא לא נפקיתו". ולכאורה מאי "ואפילו" שייך כאן?! אלא, על כרחך יכולנו לחשוב שעדיף כשאינו סועד כלל מאשר כשסועד במקום אחר, שכשסועד - שאז חל עליו חיוב קידוש במקום סעודה - נאמר שאף הקידוש של "זכור את יום השבת לקדשו" הוצמד ע"י חז"ל למקום סעודה ואינו יוצא כלל בלא זה, אך כשאינו סועד, וממילא לא שייך לגביו דין קידוש במקום סעודה, נשאר רק החיוב של קידוש היום, ואפשר שיוצא ידי חובת קידוש, ועל זה אמרו רש"י ורשב"ם שאפילו אם אינו סועד כלל אינו יוצא ידי חובה. אולם, לענ"ד יש הבדל בין רש"י לרשב"ם, כיון שמהמקרה של אביי ניתן להביא ראיה רק למקרה שהיה בדעתו לסעוד בשעת הקידוש, ואף אם לא סעד לבסוף, מ"מ כיון שזו היתה דעתו, לא יצא ידי חובה בקידוש זה. למרות זאת, באדם שמראש לא מתכוון לסעוד, אפשר שיצא ידי חובת קידוש היום אף לרשב"ם, אך ברש"י, שסתם וכלל: "אם קידש ולא סעד, לא יצא ידי קידוש", אי אפשר לומר זאת. וכהסברנו ברשב"ם מובא במפורש במאירי, וכן כתב הפמ"ג (סי' רפ"ח) להסביר בשיטת המהר"ם, לגבי אדם שהתענה וקידש קידושא רבה והטעימו לאחר, שכאשר א"א וזו שעת הרחק, יוצא ידי קידוש אף בלא סעודה.

אמנם מדברי התוס' שם נראה לענ"ד שניתן לומר שאף כשמתכוון לסעוד במקום אחר, יוצא ידי חובת קידוש היום (וכרבנו יונה הנ"ל), ומה שאמר שאינו יוצא ידי חובת קידוש, היינו קידוש במקום סעודה דווקא. שהרי הם הקשו על מעשה אביי, מדוע דאג רבה רק לקידוש, שלא יקדשו בלא נר (עיין רא"ש ומרדכי שם, ולענ"ד נראה ששיטת התוס' כמרדכי שאין קידוש בלא נר, ולא כמהרש"א), ולא דאג לסעודה שלא תהיה בלא נר (עיין רש"י ותוס' שבת כה ע"ב, שהדלקת נר בשבת חובה, שגם סעודת שבת צריכה נר, וכן היא ב"תרומת הדשן" סי' צ"ג). מסתבר, שהתוס' הבינו בהו"א שכשיגיעו לביתם ולא ימצאו נר, אף שלא יקדשו, מ"מ אם יצאו בקידוש שכאן, יוכלו לסעוד בלא נר, ולכן הקשו התוס': "אמאי לא קפיד שלא יאכלו בלא נר" (ועיי"ש מה שתירצו). עכ"פ, מדברי התוס' נראה שאין ראיה כלל שאם אינם סועדים אינם יוצאים ידי קידוש, שהרי שם מדובר במקרה שהם אוכלים ולכן היו צריכים לקידוש במקום סעודה, אף שאפשר שכבר יצאו ידי קידוש היום במה ששמעו בבית רבה. והר"ן שם כתב לכאורה כשיטת רש"י והרשב"ם, וז"ל: "ושמעינן תו מעובדא דאביי ורבא, דלא תימא דכי אמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, ה"מ דוקא כשסועד במקום אחר, אבל כשאינו סועד כלל ידי קידוש יצא, דליתא, אלא כל שלא אכל לא יצא ידי קידוש כלל".

נמצאו בזה לכאורה ג' שיטות עיקריות: א. רבינו יונה (ואפשר שגם התוס'): ידי חובת קידוש יצא, ידי חובת קידוש במקום סעודה לא יצא, ויצטרך לקדש שוב במקום אכילה. ב. מאירי (ואפשר שגם רשב"ם): כשאינו מתכוון לסעוד יצא ידי חובת קידוש היום: כשמתכוון לסעוד - לא יצא כלל. ג. רש"י ורא"ש: בלא אכילה אינו יוצא ידי חובת קידוש כלל. בדעת הר"ן יש ספק האם כוונתו דווקא כגון במעשה אביי ורבא וכשיטת המאירי, או שכלל הוא, שאין קידוש כשאינו אוכל, וכרש"י. לענ"ד כך מסתבר יותר, וכן נראית הבנת מרן השו"ע בדבריו (המובאים בב"י סי' רע"ג והנפסקים בשו"ע): "אם קידש ולא סעד, אף ידי קידוש לא יצא". וא"כ, סתם הדין ולא חילק בין נתכוון לסעוד לבין לא נתכוון לסעוד, ובכל מקרה לא יצא, וכן הדין במשנ"ב (ואף שבביאור הלכה כתב פשט אחר בשיטת השו"ע, שאינו מכריח שיסעד כדי שיצא ידי חובת קידוש, לענ"ד פשוט שכוונת השו"ע כדברי המשנ"ב).

ואפשר שמחלוקת זו, האם מקום סעודה מעכב בעצם הקידוש, תלויה בהבנת יסוד דין קידוש במקום סעודה, האם זה דין שנקבע בקידוש שצריך שיהיה במקום סעודה, כדי לתת לו חשיבות רבה יותר כשהוא חלק ממצות עונג שבת, או שמא להיפך, שתקנו שסעודת שבת תהיה בקידוש. אם נאמר כדרך הראשונה, אפשר שאינו יוצא ידי קידוש כלל, ואכן כך משמע יותר מלשון הש"ס: "אין קידוש אלא במקום סעודה", כלומר, זהו דין בקידוש, וכמו שמשמע גם מהרא"ש. אולם, בראשונים מבואר המקור לדין זה מהפסוק: "וקראת לשבת עונג", במקום קריאה שם תהא עונג, וע"פ פשוטו משמע ההיפך, שעיקר הדין הוא בסעודה שתהיה במקום קריאת קידוש (אך עיין במנהיג, שכתב: "במקום עונג שם תהיה הקריאה"; מ"מ, זוהי דעת יחיד). ייתכן שמדובר בדין כפול, הצמדת הקריאה לעונג גם כדין בקידוש וגם כדין בסעודה, על אף ניסוח הראשונים בלשון דלעיל. ועיין ברשב"ם (קא.), שכתב טעם שני לדין קידוש במקום סעודה, שהוא משום שכיון שנקבע על היין, נקבע על היין של סעודה שחשוב יותר, ופשוט א"כ שהוא דין בקידוש.

עכ"פ נראה שלהלכה נפסק כנראה בשו"ע, שאינו יוצא ידי חובת קידוש בלא סעודה, וכשיטות רש"י, הרא"ש והר"ן. וא"כ כיצד יוכל אדם לקיים את מצות קידוש הלילה, שהיא מן התורה?! ולכאורה פשוט שאותם שפוסקים שיוצא ידי חובת קידוש דאורייתא בתפילה, ושחובת קידוש על היין היא מדרבנן, כיון שהתפלל יצא מדאורייתא, ונשאר החיוב על היין שהוא מדרבנן, ואת זאת אינו יכול לקיים; אך למ"ד שאינו יוצא בתפילה, ודווקא בקידוש על היין יוצא מדאורייתא, נוצר מצב שאינו יכול לקיים את המצווה מן התורה. במקרה כזה דן הפמ"ג במש"ז שם, במי שישן בליל שבת קודם סעודה וחלם, וצריך להתענות תענית חלום, שתמה כיצד יבטל מצות קידוש שהיא מן התורה, ומכריע שם שחייב לאכול בלילה כדי שיוכל לקדש, שאין עונג שבת בתענית חלום דוחה את מצות קידוש שהיא מן התורה.

ולפי זה משמע שבליל שבת, שהוא דין תורה, צריך ארם להשתדל לאכול כדי שיקדש, ואף אם עונג לו שלא יאכל, אך מי שחולה ואסור לו לאכול, אנוס הוא ורחמנא פטריה. ומסתבר שאעפ"כ רצוי שאף הוא יקדש לאחרים או ישמע מאחרים, ויתכוון לצאת (לדעות הפוסקים שהדבר אפשרי (רבינו יונה, מאירי ורשב"ם)). ובקידושא רבה, שהסקנו שלכאורה חייב בקידוש גם כשאינו סועד, מ"מ זה רק מדרבנן, ופשוט שמי שעונג הוא לו שלא יאכל, עדיף שיקיים מצות עונג שבת שהיא מדברי קבלה, גם אם לא יוכל לקיים את הדרבנן של קידוש (שמשמע גם בפמ"ג שם). ק"ו בחולה, שרשאי לא לאכול אף אם לא יוכל לקדש, ומ"מ נראה שאף בזה ישתדל לשמוע מאחר, כיון שיש ראשונים שסוברים שבלילה יוצא ידי קידוש אף בלא סעודה, ואפשר שהוא הדין אף ביום, לראשונים הסוברים שקידושא רבה הוא קידוש, והסעודה אינה מהוה לגביו מרכיב מרכזי בקידוש שבו, אלא חלק מן הדין הכללי של קידוש במקום סעודה (הר"ן, והרמב"ם להבנה אחת), וכמו שנהג מהר"ם (מג"א סי' תקצ"ז סע' ג'). אמנם לעניין רדיפה אחר זה כשאינו מזדמן, מסתבר שאינו צריך לטרוח כ"כ, כיון שע"פ מה שנפסק בשו"ע נראה שלא מועיל כלל כשאינו סועד.