בס"ד פרשת ויחי, טבת ה'תשמ"ט, גיליון מס' 161
"ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע ויאסף אל עמיו"
"א"ר יוחנן: יעקב אבינו לא מת" (תענית ה:). ומסביר הרמב"ן: "כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום..." (בראשית מט, לג). שני מצבים לצדיקים. בד"כ לאחר המיתה, נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים. למעלה מכך מדריגת יעקב - נפשו תחופף עליו כל היום, גם לאחר המיתה.
הדברים מתבררים מהסבר הרמב"ן לדביקות: "וייתכן שתכלול הדביקה לומר, שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד, לא תיפרד מחשבתך ממנו... עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, וליבו איננו עימהם אבל הוא לפני ה'. וייתכן באנשי המעלה הזאת, שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה" (דברים יא, כב). גם בעת החיים שתי מדרגות. בד"כ הנפשות בתוך הגוף הן, אך אנשי המעלה, נפשם צרורה בצרור החיים גם בחייהם.
השלמת הרעיון בדבריו במקום אחר: "והעוזבים כל ענייני העוה"ז ואינם משגיחים עליו, כאילו אינם בעלי גוף וכל מחשבתם וכונתם בבוראם בלבד... בהידבק נפשם בשם הנכבד, יחיו לעד בגופם ובנפשם... כידוע בבני העוה"ב העומדים בתחיית-המתים" (ויקרא יח, ד).
אנשים החיים במעלה העליונה, בדבקות, יחיו לעד בגופם ובנפשם. בהיותם בעולמנו הפיזי יחיו גם בעולם העליון - גם בחייהם תהא נפשם צרורה בצרור החיים, כי הם עצמם מעון לשכינה. מאידך, גם בעוברם לעולם העליון לא יינתקו לחלוטין מעולמנו; נפשם של יעקב והדומים לו, תחופף על גופם, ועל כן ניתן לומר כי יעקב אבינו לא מת.
העולם העליון והתחתון, הנפש והגוף, כולם יצירי הקב"ה. זוהי הסיבה שהחיים בעוה"ב הם בגוף ובנפש ולא בנפש בלבד. שאיפתנו - אחדות כל המציאות ולא בריחה מהעוה"ז. מחברי העולמות אינם בורחים מהארץ, ובאותה עת גם דבקים בעולם העליון. הנפש מתגלה לגמרי בגוף, מזככת אותו ומטהרתו. חיבור העולמות הוא תפקידו של עם ישראל, גילוי כל הרעיונות הנעלים בפרטי העולם המעשי, ע"י המצוות.
דוקא יעקב, מייסד תפילת ערבית - היורד למציאות חשוכה של גלות בחרן ובמצרים, ועל אף הקשיים והמשברים נשאר במעלתו העליונה - נמצא במעלה המאפשרת לנפשו לא להינתק לחלוטין מגופו, מעולמנו התחתון, גם לאחר המיתה.
"'ואתה אל תירא עברי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים' . מקיש הוא לזרעו, מה זרעו כחיים אף הוא בחיים"
חדשות
למה צחקה מיכל לדוד: מזל-טוב לדיוויד חמודות (ר'), לאירוסיו עם מיכי קלנר. תזכו להקים בית נאמן בישראל.
"זוסבת": ברכת מזל-טוב גם ליהודה וללואיזה זוסמר (חו"ל) , להולדת בתם בכורתם. תזכו לגדלה לתורה לחופה ולמעשים טובים.
מסייפא לספרא: "ברוכים הבאים" לספי שרמן ולאביטל גולדנר (ד'), עם שובם לחבוש את ספסלי בית המדרש.
דואר אויר: בשבוע שעבר בקרו בישיבה פרחי הטיס הצעירים אבילר בילר ואבי נאור (ב'), העושים חיל באויר.
שיר בבוקר בבוקר: המקדימים לבוא לתפילת השחרית באחד הבקרים, הופתעו בגלות אוזנם, כי מנגינת ההשכמה רודפת אותם ער לביהמ"ד. יש המסבירים זאת כרמז לתורנות לינה בביהמ"ד, העתידה להתוסף לרשימת התורנויות, עקב המחסור במקומות בחדרים...
מחשבת בישול: תלמידי כולל ההלכה קיימו מבחן חזרה על ענייני מלאכת מחשבת ובישול בשבת. הנושא הבא בו יעסקו הוא ל"ט מלאבות.
מחשבת עיכול: חידוש נוסף בתחום הגסטרונומי! כבת-זוג למכונת השתייה, הוצבה ליד המטבחון מכונת כריכים (בלע'ז - סנדביצ'ים). עקב כך צפוי מחסור כבד במטבעות מחצית-השקל. אגב, אין מה למהר, המכונה לרייך לא בשימוש.
קידושא רבה למי שאינו סועד (א') / הרב ברוך גיגי*
שאלה:
מי שעונג הוא לו שלא לאכול, או חולה שאסור לו לאכול, כיצר ינהג בעניין קידושא רבה ביום השבת?
תשובה:
הדיון בשאלה זו מתחלק לשניים. תחילה נדון האם בכלל מוטל חיוב על אדם לקדש ביום השבת כשאינו רוצה לסעור (בלילה פשיטא לכאו' שיש עליו חיוב, אבל ביום אפשר דשאני, וכפי שנבאר בס"ד), ושנית נדון במקרה של חיוב, כיצד יוכל ליישמו, אם בכלל. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
א. האם חייב בקירושא רבה כשאינו סועד גרסינן בגמ' (פסחים קו.): "'זכור את יום השבת לקדשו' - זכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום מנין? ת"ל: 'זכור את יום השבת'. ביום מאי מברך? אמר רב יהודה: 'בורא פרי הגפן'". ומבואר בראשונים שקידוש היום עיקרו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, שעיקר הקידוש בכניסתו הוא (ועיין במג"א (סי' תקצ"ז סק"ג) שהביא את המהר"מ, שסובר שהוא מדאורייתא, אך לא קי"ל הכי). והקשו בראשונים: "כי מה עניין קידוש, כיון שאינו מברך אלא ברכה של 'בורא פרי הגפן' בלבד", ובתירוציהם השונים נתגלו הבנות שונות ביסוד דין קידושא רבה:
1. רבינו דוד: "שאין ברכה זו אלא שיהא ארם קובע סעודתו על היין בשבתות וימים טובים, וקורים אותו קידוש, שסומך בה סעודתו כמו שאומרים אותה על הקידוש, ומצוה זו של קביעות היין סמכו אותה על הכתוב". אם-כן, משמע שקידוש היום אינו קידוש כלל במובנו הרגיל, אלא שם מושאל, ואינו מורה על מהות הברכה, שעיקרה דין בקביעת סעודתו על היין. ולשיטתו, זהו דין כללי בסעודות שבת, שצריך לקבען על היין, ואף בסעודה שלישית הדין כן. והוסיף, שמדין קידוש היה ראוי שלא יהא צריך לקדש אלא בלילה, וכיון שכבר נתקדש, שוב אינו צריך. כלומר, אם אדם קידש את היום בכניסתו, ובזה הבדילו מיום החול שקרם לו (וכדמשמע מלשון הרמב"ם (פרק ל' מהל' שבת הל' א', עיי"ש)), וגם פעל להחיל על עצמו ועל היום את קדושת השבת, מה משמעות יש בפעולה נוספת ביום השבת, וכי צריך להבדילו מרגע אחר שקדם לו, הרי כבר קידש את היום, וחלה כבר קדושתו?!
2. הר"ן: "אלא קידושא דאורייתא דליליא הוא, דהוי בכניסתו, אלא משום דכבוד יום עדיף מכבוד לילה, ראו חכמים לעשות כיום זכר לקידוש, והיינו "בורא פרי הגפן" ותו לא, שהוא התחלת קידוש של לילה. ועוד, שלפי שאין אומרים שירה אלא על היין, כיון שמברכים על היין בתחילה שלא כדרך שאר הסעודות, הוי כעין שירה ושבח לקדושתו של יום". ביאור דבריו הוא, שאמנם יש קידוש ממש לפנינו, אלא שתוכן הקידוש בא לידי ביטוי באחד משני אופנים: א. עיקרו של קידוש בלילה, שאז האדם כביכול מקדש את היום, וביום תקנו קידוש כזכר לקידוש הלילה, ומסתבר שאין כאן תוספת קידוש מפני העדיפות שבכבוד היום, שא"כ היו מתקינים ברכה מיוחדת שתצביע על כך, אלא יש כאן הצהרה על קדושת היום באמצעות ה"זכר" לקידוש הלילה. ב. יש כאן קידוש שכולל בתוכו הצהרה על קדושת היום, אך בלא זיקה יתירה ללילה, ונוספה על כך הבעת שירה ושבח על קדושתו של יום. ואף שטעם זה רומז על זיקה לסעורת היום, שהרי השירה והשבח הם ע"י ברכת היין קודם סעודה זו, שלא כדרך שאר סעודות, נראה מן הר"ן עצמו שאין זה קשור בהכרח, והבעת שירה זו שייכת גם בברכת היין בפני עצמה, גם כשאינה צמודה לסעודה דוקא, שהרי כתב כהמשך: "ומ"מ, כיון דתקנוה רבנן כעין קידוש... צריך שיהיה במקום סעודה, כקידוש הלילה". ולכאורה ברור שדין קידוש במקום סעודה בלילה הוא דין נוסף על הדין היסודי של קדושת היום, וא"כ הוא הדין בקידוש היום, שיש לו משמעות גם ללא הסעודה, וכדין נוסף קיים הדין של קידוש במקום סעודה (ועיין עוד להלן).
3. המאירי: בדבריו נראית קצת מבוכה; מתחילת דבריו משמע שאף שאינו קידוש, כיון שזו ברכת חובה אף היא קרויה קידוש, ומשמע שרק שיתוף השם יש כאן, אך בהמשך כתב: "שאף היא לכך תקנוה, שיהא היום מתקדש על ידו להיות סעודתו חשובה כשהיא נקבעת על היין". אך גם בכך נראה שיש לדון, האם המגמה היא לתת חשיבות לסעודה בקביעתה על היין (כדברי רבינו דוד), או שמא להביע שבח לקדושת היום (כדברי הר"ן). מסתבר, דתרווייהו איתנהו בה להמאירי, שאמנם יש כאן ביטוי לקדושת היום, אך זה מתבצע באמצעות קביעת סעודתו על היין. ובדברי המאירי נתיישבה קושיית רבינו דוד, שמא יתחייב בקידוש גם בסעודה שלישית, כיון שלמאירי ברור שאין זה סתם דין של קביעות סעודתו על היין, אלא זהו דין של קידוש היום ע"י קביעת סעודה על היין. דעה זו מקבילה לדברי הר"ן: "שירה ושבח על קדושתו של יום", אלא שלר"ן מתבטא הדבר ביין בלבד, ואילו למאירי הסעודה כולה באה לבטא נקורה זו, והיום מתקרש ע"י הסעודה החשובה. ממילא, בודאי שלא ניתקן אלא לקדש את השבת פעם בלילה ופעם ביום, ומובן מדוע אין קידוש בסעודה שלישית (ייתכך שלפ"ז נצריך לקבוע גם סעודה שלישית על היין גם לשיטה זו, אך לא כדין קידוש אלא כדין בסעודת היום).
4. הרמב"ם (פרק כ"ט מהל' שבת הל' י'): "ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה. וזה הוא הנקרא קידושא רבה, מברך "בורא פרי הגפן" בלבד ושותה, ואח"כ יטול ידיו ויסעוד. ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקרש, וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה". מובן בדבריו בפשטות שהוא הוא דין קידוש, שהרי חלים עליו שאר דיני קידוש, כאיסור טעימה לפניו וחובת קידוש במקום סעודה.
עוד נראה לענ"ד ששיטת הרמב"ם כאן קרובה לשיטת המאירי, דהיינו שהסעודה מהוה חלק מהקידוש, אך זאת בהבדל מסויים. לכאורה יש לשאול מדוע כתב הרמב"ם שיברך קודם שיסעור סעודה שניה, הרי כיון שפסק שאסור לו לטעום כלום עד שיקדש, כבר ברור שהקידוש קודם לסעודה?! אלא, נראה שסובר שקידוש וברכת "בורא פרי הגפן" קודם סעודה שניה הם מעיקר דין הקידוש, ולא כרין צדדי של איסור טעימה קודם הקידוש. ע"י כך שמברך על היין קודם סעודת היום, מתקדש היום, שהרי אין אזכור של קדושה בברכה, ואפשר שהקרושה שבקידוש זה ניתנת ע"י הסעודה, שנותנת תוכן של קידוש לברכת היין. (יתרה מזו, קידוש הלילה מקביל לקידוש היום באופן זה: ברכת היין קיימת בשניהם; ברכת קדושת היום בלילה מקבילה לסעודה ביום; במובן זה, הסעודה היא ממש חלק מן הקידוש, ולא נותנת משמעות לברכת היין שקודמת לה כקידוש היום בלבד) וצ"ע בכל זה.
יוצא מכל זה לדינא לנדון בשאלתנו: ברור לכאורה לשיטת רבינו דוד והמאירי שיסוד העניין הוא בקביעת סעודתו על היין, ואף שעי"כ מתקדש היום למאירי, מ"מ כשאינו מחוייב בסעודה (כגון חולה, או מי שעונג לו שלא יאכל), אינו מחוייב כלל גם בקידוש. לעומת זאת, לר"ן (לפחות לטעמו הראשון, עיין בנאמר לעיל בשיטתו) מסתבר שהחיוב קיים, ובשיטת הרמב"ם נראה ג"כ שיש חיוב לקדש את היום (לא רק בהבנה הפשוטה בדבריו, אלא אף למה שחידשנו בשיטתו); למרות שיש כאן בעיה ביכולת היישום של חיוב זה, מפני שאינו סועד, מ"מ נראה שעיקר החיוב לא פוקע, כיון שהדין נובע בעיקר מעצם הצורך לקדש את היום. ולכאורה מסתבר שכך קי"ל להלכה, שהרי קי"ל (שו"ע או"ח סי' רע"ג ס"ר, בהג"ה) שיכול אדם להוציא אחרים בקידוש היום אף שהוא כבר יצא, ואם נאמר שזהו דין בקביעות סעודה על היין בלבד, הרי זו ברכת הנהנין, וכיצד מוציא אחרים?! כלומר, מוכח שזו ברכת המצוות. אך לענ"ד ייתכן לדחות ולומר שאין ראיה מכאן לשום צד, שייתכן שאף שזו ברכת הנהנין, יכול להוציא אחרים, שהרי בכל ברכה שבחובה אדם מוציא אחרים (כשם שיש הסוברים שבטיבול ראשון של לילי פסחים, כשמברך "בורא פרי האדמה" על הכרפס, יכול להוציא אחרים, אף ששם פשיטא דהוי ברכת הנהנין). כמו-כן, לצד השני, אף אם נאמר שאינו מוציא אחרים, אין הוכחה שאין זו מצות קידוש, שכיון שברכה זו היא ביסודה ברכת הנהנין, אין אדם מוציא את חבירו כשאינו טועם, ואכמ"ל.
אך נראה לי עדיף להוכיח מהנפסק בשו"ע (או"ח סי' רפ"ט ס"א) שגם קידושא רבה צריך לקבוע במקום סעודה, ושאין לטעום קודם הקידוש. ברור שדינים אלה שייכים רק אם נאמר שקידושא רבה הוא קידוש ולא דין של קביעות סעודה על היין בלבד. ועיין ב"מחצית השקל" (סי' תקצ"ז סק"ג), שפשוט בדבריו שם שיש חובת קידושא רבה אף כשמתענה, וזאת אף אם נאמר שזה חיוב מדרבנן בלבד (ולא כמהר"ם, שסובר שקידוש היום הוא מדאוריתא); אך מ"מ כתב שם שאינו יכול ליישם חיוב זה. בשאלת יישום החיוב נדון בחלקו השני של המאמר.
* השיעור ניתן במוצש"ק פר' תולדות. בחלקו השני יובא בגיליון הבא.
