בע"ה שבת פרשת פנחס, י"ט בתמוז תש"ס, גליון מספר 766
פרשת התמיד, עליה אנו קוראים בפרשתנו, מופיעה פעם נוספת בתורה - בפרשת תצוה.
בכפילות זו עסקו רבים: הרמב"ן מסביר שלרגל הכניסה לארץ השלימה התורה את תורת
הקרבנות שלא הוקרבו במדבר, ומהרב ליכטנשטיין שמענו שהדבר רומז לאופיו הכפול של קרבן
התמיד, כעולה יומית במערכת המוספים וכרכיב בסדר היום של המקדש. נראה שניתן לתת
תשובה נוספת לשאלה זו, בהסתמך על סמיכות פרשתנו לפרשת בלק.
מה היה חטאו של בלעם? מדוע אסור לו להתפלל לקב"ה שיקלל את ישראל? בהפטרה
שקראנו לפני שבוע מזכיר הנביא מיכה לישראל את מעשה בלק, ועונה על שאלה זו בצורה
מפתיעה:
"עמי, זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור... למען
דעת צדקות ה'. במה אקדם ה', אכף לא-להי מרום? האקדמנו בעולות,
בעגלים בני שנה?
הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן? האתן בכורי פשעי, פרי בטני
חטאת נפשי? הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט
ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך". (מיכה ו', ה-ח; וראה גם תנחומא בחוקותי ו')
בלעם חשב שיש בידו להטות דעת עליון בפרים ואילים. התורה מדגישה את נסיונותיו של
בלעם להקריב לפני ה' פר ואיל במזבח כדי שיסכים לקלל את בני ישראל. תשובת הקב"ה היא
חדה ונוקבת: ה' אינו רוצה באלפי אילים וברבבות נחלי שמן, ולא יתן תמורתם למשיסה את בנו
בכורו ישראל. ה' אינו דורש אלא משפט, חסד והצנע לכת - וזוהי כל התורה כולה: "בא מיכה
והעמידן על שלש" (מכות כד.).
דווקא בפרשתנו, לאחר פרשת בלק, חוזרת התורה ומזכירה את שני הכבשים העולים לה'
בכל יום, אך המסר העולה מכבשים אלו הוא הפוך מהמסר העולה מפריו של בלעם: הקב"ה לא
יקח מביתנו פר, ממכלאותינו עתודים, וגם אם ירעב - לא יאמר לנו, כי לו תבל ומלואה.
הקרבנות אינם צורך גבוה, אלא צורך ישראל: "זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך, וקראני
ביום צרה, אחלצך ותכבדני" (תהילים נ', יד-טו).
"את קרבני לחמי לאשי" - אמר לו הקב"ה למשה, אמור להם לישראל: לא
שאני צריך לקרבנות - כל העולם כולו שלי הוא. הבהמה שאתם מקריבים -
אני בראתי אותה. וכן הכתוב אומר 'אם ארעב לא אומר לך' - אין לפני
אכילה ושתיה". (פנחס רבה כ"א, טז)
"קולי אל ה' אזעק, קולי אל ה' אתחנן" / הרב ליכטנשטיין שליט"א
על קיתון של מים - בין מחלוקת תנאים למחלוקת בין-דתית / הרב יעקב מדן
