בע"ה שבת פרשת נצבים-וילך, כ"ה באלול תשנ"ז, גליון מספר 619
"ועתה כתבו לכם את-השירה הזאת לבני ישראל שימה בפיהם למען תהיה-לי השירה הזאת לעד בבני ישראל"
בפסוק זה כלולה המצווה (התרי"ג למניין ספר החינוך) לכתוב ספר תורה. לשון הרמב"ם (הל' ס"ת פ"ז ה"א):"מצות עשה לכל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה".
אולם, לכאורה, השירה אליה מכוון הפסוק היא שירת "האזינו" שבפרשה הבאה ולא התורה?
בהמשך ההלכה נאמר: "ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו".
לא די שיהיה לאדם ספר תורה - הוא צריך לכתבו בעצמו.
כאן ניתן לחזור ולקשור את פשט הפסוק המתייחס לשירה. השירה נובעת מתוך נפשו של אדם. היא ביטוי
להלוך רוחו ולאמת שבליבו. משמעות המצווה היא הכתיבה האישית של כל איש ואיש. מציאת הביטוי
הייחודי, העצמי - של כל אחד בתורה - שתהיה לו כשירה.
"ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני" (שם).
עידו גוטהולד ואסף בנמלך
מזל טוב
ליוסי ושרונה צדוק לנישואיהם
יה"ר שתזכו להקים בית נאמן בישראל
חדשות
אתם ניצבים: הודעות נזעמות הגיעו למערכת "דף-קשר" ממנויים (בעיקר חיילים) שלא מקבלים את הדף.הפרשה טופלה. נ.ב: לתוהים - אין קשר בין הידיעה לכותרת.
"לית אתר דפנוי מיניה": הגליון שבידיכם הוא הגליון האינטראקטיבי הראשון של "דף-קשר", והוא מתפרסם
לנסיון באתר הישיבה באינטרנט. תוצאות הניסוי יפורסמו בגליון הבא.
סתם יום של חול: בוגרי גולני משנה ה' יצאו ליום מילואים בגדוד המילואים החדש שלהם. למעשה מדובר
בגדוד מילואים ותיק, על סף הבלאי, ושליחת הבני"שים אליו נועדה להחזיר לו את עלומיו.
מהנעשה בדרום: השריונרים (ב') סיימו/יסיימו (תלוי מתי יגיע הדף, אם בכלל) את הטירונות בלטרון ביום ד'.
המצטיין המחלקתי הוא - רמון וידמונט. GOEDG GEDOEN! (חוטחודן, קריאת מלחמה דרום אפריקאית).
ולסיום, חידה: רטטשיוניש (ה') - הוא אחראי המקומות החדש. מיהו? בין הפותרים תוגרל מגבת אופנתית
ל"כורעים ומשתחוים".
דו"ח מצב
בצהרי יום ב' דיבר הרב עמיטל אודות חדש אלול והחזרה לישיבה. שני מאפיינים נשתמרו עוד מסיני בחודשזה:
א. הכנה לקראת מתן תורה - נתינת הלוחות השניים ביום כיפור.
ב. תודעת תסכול שנבעה מהכשלון הגדול של חטא העגל, וקבלה מחודשת לקראת העתיד.
כל מי שבו תחושת כשלון זקוק לקבלה מחודשת, לאו דווקא כשלון בפרט מסויים, אלא בעיקר תודעת
ההחמצה, האדם חש שיכול היה להגיע להרבה יותר.
עומק בתפילה, זיקה לתורה, מחוייבות לכלל ישראל - כל אלה אינם עמוקים דיים ויש לקוממם ע"י קבלה
לעתיד.
עבורנו אלול קשור גם לכניסה לבית המדרש. בגמרא מצויין שלבית מדרש צריכים להיות שני פתחים. המהר"ל
מסביר שמטרת הפתח האחד - הנתקות מן החוץ, ותפקיד השני - כניסה פנימה. מה פירוש להנתק מן החוץ?
האם זה כלל יתכן? להתנתק מן המתרחש בשוק מחנה יהודה? במדרחוב בן-יהודה?? אם ישנם 140,000
חסרי פרנסה - אנו מתנתקים?!
הפירוש הוא שקיימות נורמות חוץ ונורמות פנים. בחוץ הנורמות שונות - תרבות החפיף שולטת, הכל רדוד,
הכל שטחי, והדבר קיים גם מבחינה יהודית, כלפי חוץ האדם ירא שמיים וישר, אך הדגש עדיין הוא ברובד
החיצוני, הטפל לעיתים הופך לעיקר.
להכנס פנימה, אל תוך בית המדרש, זה בראש ובראשונה לתת משמעות למושגים, להכריז מלחמה על
הבינוניות, לגלות את התורה, אותה גמרא בה מדברים סרה לאחרונה עשויה להפוך לחבר קרוב, ניתן להשיג
בה הבנות ועומקים אקטואליים מאד גם לימינו - אך כל זאת בתנאי שנכנסים פנימה.
הרב קרא לתלמידי הישיבה לנצל היטב את הזמן, כי אלו שנים שאין להם תחליף. בשנות הלימוד בישיבה ניתן
ללמוד ללא טרדות פרנסה או משפחה, אפשר להתכונן לחיים - השאיפה היא להיות תלמיד חכם, פחות חשוב
במה יעסוק האדם 8 שעות ביום. חשוב כיצד ינהג בשארית הזמן.
כל אחד מתלמידי הישיבה, יכול להגיע לפסגות - לכל אחד אות מיוחדת בתורה, לכל אחד ההבנה שלו, בכל
אחד חבוייה יצירתיות.
את תחושת ההחמצה של אלול ניתן לתעל להתחברות לתורה ממנה תואר השנה כולה.
הנה אנוכי כורת ברית / הרב יאיר קאהן
הספרדים נוהגים לומר סליחות החל מראש חודש אלול. החלק העיקרי שבסליחות הוא הקריאה הציבורית שלי"ג מידות הרחמים. אמירת הסליחות מגיעה לשיאה ביום הכיפורים, כאשר היא הופכת לחלק מהותי של
התפילה. על ידי עיון במקור אמירת י"ג המידות ודיון במשמעותן, נוכל להגיע להבנה עמוקה יותר של תקופת
אלול בכלל, ויום הכיפורים בפרט.
ברית כרותה לי"ג מידות
מקור לקריאה הציבורית של י"ג המידות נמצא בסוגיא סתומה במסכת ראש השנה: "אמר רב יוחנן אלמלאמקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל
זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר
שיחטא האדם ויעשה תשובה ... אמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי
כורת ברית" (דף יז:). איזו סוג תפילה היא אמירת י"ג המדות? איך היא גורמת למחילה אוטומטית? האם זאת
סתם לחישה מיסטית? על איזה ברית מדובר? ולבסוף, מה המשמעות של הגילוי המרעיש של רב יוחנן
שהקב"ה בכבודו בעצמו קרא כביכול את המידות למשה רבינו? על מנת להבין את י"ג המידות בתפיסת חז"ל,
עלינו לחזור למקורן במתן הלוחות השניים.
ויתיצב עמו שם
בתום ארבעים יום של תפילות ותחנונים, משה רבינו מבקש בקשה נועזת: "הראיני נא את כבודך" (שמותל"ג,יח). הקב"ה משיב: "אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנתי את אשר אחן ורחמתי את
אשר ארחם ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת על הצור
והיה בעבר כבדי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי והסרתי את כפי וראית את אחרי ופני לא
יראו" (שם, שם, יט-כז).
בעקבות דו שיח זה, משה רבינו עולה שוב להר סיני לקבל את הלוחות השניים: "ויפסל שני לחת אבנים
כראשונים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה אתו ויקח בידו שני לוחות אבנים וירד ה' בענן
ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה' ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' וגו'" (שם, ל"ד, ד-ח).
למרות שהבנה מדוייקת של פרשה זו רחוקה ממני, ואין בכחי לעמוד על משמעות המונחים הנשגבים "לפני"
ו"אחרי", או לפענח משמעות "נקרת הצור" ו"כפי", ניתן בכל אופן לעמוד על נקודה אחת. משה רבינו מבקש
גילוי א-להי- הקב"ה נענה לבקשה זו, אבל רק בצורה חלקית. משה יזכה למפגש א-להי נשגב ועמוק. הוא יביא
את היכולת האנושית לגבולה הסופי. משה יצליח להציץ מתוך נקרת הצור אל עבר כבודו האין סופי של קוב"ה.
הקב"ה הבטיח למשה רבינו: "אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך ... הנה מקום אתי ונצבת על
הצור". בעת קריאת י"ג המידות ה' קיים את הבטחתו: "וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה' ויעבור ה'
על פניו ויקרא ה' ה'...". פתאום מתברר פירושם ומשמעותם של המידות. י"ג מידות אלו, שהם ביטוי למהותו
כביכול של השי"ת, הן הקיום של המפגש הא-להי בו זכה בחיר המין האנושי. במעמד זה הציץ משה רבינו
מתוך נקרת הצור וראה כביכול את כבוד ה'. רב יוחנן היה נפעם מעומק חוויה נשגבה זו. "אלמלא מקרא כתוב
אי אפשר לאומרו". משה רבינו היה שם, יחד עם הקב"ה כביכול, כאשר הוא בכבודו בעצמו גילה את מידותיו.
הקב"ה התייצב עם משה שם, אף שהיה מוסתר כביכול בתוך טליתו.
נגד כל עמך אעשה נפלאות
אבל למה בחר רבי יוחנן דוקא ב"שליח ציבור"? האם חסר משל שיכול לבטא את המורכבות של המפגשהא-להי כאשר הקב"ה גם נוכח וגם נסתר? נראה שחז"ל מנסים להביע מסר נוסף: י"ג המידות אינן רק החוויה
הדתית הפרטית של משה רבינו, אלא מהוות ברית נצחית שנכרתה בין הקב"ה לכנסת ישראל. "הנה אנוכי כורת
ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות." הלוחות הראשונים נשתברו בעקבות חטא העגל. הלוחות השניים נחרטו
במסגרת מידות הרחמים. תוכן הברית היא השראת השכינה בתוך עם ישראל גם אחרי החטא. "ה' ה', אני
קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה". גם אחרי ההתרחקות וההתנכרות כאשר
נפסקה חומת ברזל בין בני ישראל לאביהם שבשמים ר"ל, כאשר ישובו, ה' שם - אתם. חזרת השכינה לכנסת
ישראל היא היא המחילה המובטחת על ידי ברית המידות.
קריאת י"ג המידות דורשת מנין המסמל את כנסת ישראל. כאשר שליח ציבור מעוטף בטלית מונה את מידותיו
ומהותו של ה', הקב"ה כביכול נמצא. גילוי זה הוא המחילה. זאת הברית שנכרתה, וזאת משמעות המשל של
רבי יוחנן. אין בקריאת המידות לחש, או תפילה רגילה. קריאתה מהווה חוויה דתית ומפגש א-להי עם ציבור
החוזר בתשובה.
בימים ההם בזמן הזה
להבנה זו במשמעות אמירת הסליחות ענין מיוחד בתקופת אלול. ביהדות, אירועים מן העבר, אינם רק ציוניםהיסטוריים של מועדים ותקופות. מאורעות העבר אינם קבורים בחולות הזמן. הם חלק מהוויתינו, חיים
ונושמים בתודעתינו, ומעניקים תוכן ומשמעות למועדים. לפיכך, כאשר אנחנו באים להבין ולחוות מועדים
וזמנים, מוטל עלינו לחזור בזמן, לנקודת המוצא של אותם תקופות, בכדי לשחזר בזמן הזה את המשמעות
והייחודיות של הימים ההם. אם כן, בבואנו לדון בתקופת אלול, עלינו לחזור לאותם ארבעים יום בשנה
הראשונה במדבר.
מבחינה היסטורית, המפגש של י"ג המידות בין משה רבינו לאין סוף, אירע בתחילת אלול, כאשר משה עלה
להר סיני לקבלת הלוחות השניים. המסר נמסר, וברית המידות נכרתה עם כנסת ישראל רק ביום הכיפורים.
באותו יום קיבל העם את הלוחות השניים, ובני ישראל זכו לכפרה. באותו יום עם ישראל ראה ביראה
ובהתפעלות את קרנות אור המפגש הא-להי על פני משה רבינו. על ידי האור הזה, זכה העם כולו בחווית
ההתגלות של הלוחות השניים בזעיר אנפין.
לפני מי אתם מטהרים
בכל שנה ושנה ביום כיפורים, הקב"ה מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל. לפי חז"ל עיצומו שליום מכפר לשבים (עיין רמב"ם תשובה א', ג). יום כיפור הוא יום מפגש א-להי בין כנסת ישראל לאביהם
שבשמים, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה מהותית. בזמן הבית, מפגש זה עמד בלב עבודת יום הכיפורים,
כאשר הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים. מפגש זה, הבא לידי ביטוי על ידי י"ג המידות, מהווה מקור לסליחה
ולטהרה של עם ישראל גם בימינו. "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם לפני ה' תטהרו".
"אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים".
מכתבים למערכת
מכתבי תגובה למכתבו של יאיר פורסטנברג (פורסם בדף קשר מספר 618):
במכתב למערכת בדף קשר כי-תבא, מתאר מחבר המכתב את התהליך הסובייקטיבי של הגעת האדם לאמונהבמציאות ה'. במכתבו אין המחבר מסיק מתוך התהליך הנ"ל מסקנות באשר לעובדות האובייקטיביות, אך
הכיוון העולה מתיאורו, אחר מחילת כבודו, מוביל באופן ישיר לכפירה במציאות ה', ח"ו, וברצוני להצביע על
השקריות ועל הסכנה שבדבריו.
אסכם תחילה את עיקרי דבריו: האדם מגיע להכרה בה', מתוך התבוננות בעצמו. הוא רואה בעצמו אי אלו
תופעות סובייקטיביות שהן יסודיות במציאותו הקיומית, ומתוך הצורך לראות תופעות אלו לא כתופעות
סובייקטיביות, ארעיות וחסרות משמעות, אלא כתופעות נצחיות ומשמעותיות, הוא מכיר בבורא עולם. המחבר
מדבר בעיקר על שני תחומים: התחום המוסרי, המצריך את האדם להתלות באל המגדיר ערכים
אובייקטיביים, והרצון, שהאדם חש בו כבחירי, המצריך אותו להכיר בבורא בעל רצון אינדטרמיניסטי. עד
כאן עיקרי דבריו.
מבין הוגי היהדות היו שטענו ליכולת האדם להכרה אישית בלתי-אמצעית בה', מבלי צורך בבסוס לוגי, מעין
התגלות אישית. מדובר בוודאות אשר לעובדה אובייקטיבית, שאופן השגתה הוא סובייקטיבי. חוויה זו מכונה
לעיתים 'אמונה תמימה'. היו כנגדם שטענו שתחושות אלו (מלבד נבואה ממש) אין לסמוך עליהם; או שאף אם
הן באמת כורכות אתן וודאות הכרתית לגיטימית, מכל מקום הן אינן ניתנות לקומוניקציה למי שאינו חש
בוודאות ישירה זו. על הנמנים במחנה זה לחפש את הבסיס להכרה בה' בהסקה הלוגית. עמדת מחבר המכתב
אינה מכירה באמיתות האפיק הראשון, אפיק הוודאות הישירה. לעניות דעתי, גם מי שאינו חש חוויה זו אינו
יכול לשלול אותה מהטוענים לה. מכל מקום שלילה זו מכריחה אפשרות של ביסוס לוגי לאמונה. רק כל עוד
הטענה היא שאכן ניתן לספק ביסוס לוגי למציאות בורא עולם, לגיטימי הוא לשלול את ה'אמונה תמימה'.
חיפוש בסיס לוגי לתופעה כלשהי מוכרחת להתחיל מנקודה וודאית כלשהי. בנדון דידן, מדובר או בהתבוננות
האדם בו עצמו; או בהתבוננות בעולם שמחוצה לו (בכלל זה עולם הטבע, החברה וההסטוריה). המשותף
לשניהם הוא, שמדובר לא בנסיון לענות על צרכים פסיכולוגיים, אלא באקסטרפולציה לוגית. התופעה שמחבר
המכתב מדבר עליה איננה שייכת לתחום פעילות זה; המחבר מדבר על תהליך פסיכולוגי שאיננו כורך עמו
בסיס לוגי.
יש להבדיל בין המניעים לחיפוש ההכרה במציאות ה', לבין הבסיס להכרה זו. הראשונה היא שאלה
פסיכולוגית סובייקטיבית, השניה לוגית אובייקטיבית. בהערכת ערכה של אמונה, מה שרלוונטי הוא רק התוכן
האובייקטיבי, לא המניעים. יהיו מניעי החיפוש אשר יהיו, אם התוצאה היא הכרה מבוססת, הרי שהאמונה
מוצדקת.
אם מחבר המכתב היה מגדיר את התהליך שמתאר, כנחלת חלק מהציבור, הרי שלא היה הוא הראשון למתוח
בקורת על הציבור מתוך דרישה לשיפור איכות האמונה. אבל טענה כוללת שאין בסיס אמיתי לאמונה, אלא
היא צורך פסיכולוגי בעלמא, כמוה כקריאה לכפירה בעיקר, וראוי היה לה שלא היתה נשמעת.
בשיחה עם המחבר נתחוור לי, שדעתו היא שהאמונה איננה הכרה במציאות ה' כעובדה, אלא היא מצומצמת
למישור החווייתי-נורמטיבי. לדבריו, אדם שחי את חייו מתוך מחוייבות לערכים אבסולוטיים הנובעים
ממציאות ה', חי לפי רצון ה', ללא וודאות שה' קיים - הרי הוא מאמין שלם. השקפה זו היא שהובילה אותו
לסבור שגם כאשר האדם בוחן את עצמו כביכול מבחוץ, ורואה שאמונתו אין לה יסוד אובייקטיבי, הוא יכול
להמשיך להיות מאמין שלם.
על אף שברור שמציאות קיומית כעין זו עדיפה לעין ערוך על מציאות שבה אין לאדם אפילו רובד זה, מכל
מקום ברור שלא זו היא אמונה. מלבד השקריות הגלויה שבחיים מסוג זה, גם במישור תוכן הדת, הרי שיסוד
היסודות, נקודת ההתחלה של הדת, היא 'אנכי ה' אלקיך' - עובדה מציאותית, שממנה נובע כל השאר. דבר זה
זורם בכל מקורותינו, כתוב בתורה, שנוי בדברי חכמים ומשולש בהוגים ראשונים ואחרונים. מושג הצווי
מחייב את היסוד העובדתי של מציאות המצווה, ואף תוכן הצווי הוא בהכרה העובדתית - מצוות קריאת שמע,
הדבר הראשון שאדם מלמד את בנו, קובעת את מציאות ה' כעובדת יסוד שאנו מצווים להכיר בו.
עצמם, חלילה, שותפים לדיעות המובעות בהם, אך טוענים שדיעות אלו הינן לגיטימיות - הקדמות אשר בדרך
כלל מתקבלות בחוסר אמון מן הצד התוקף; שהרי לא תתכן הגנה כזו לולא נחבא במגן כופר סמוי, המעוניין
בהפצת דיעות חתרניות.
ובכל זאת - אנסה; ואף אכתוב הקדמה כזו, שכן מאמרו-מכתבו של יאיר פורסטנברג בדף קשר האחרון, באמת
לוקה בחסר (לענ"ד) מכמה בחינות.
יאיר שרטט במכתבו קו, המוביל את האדם, דרך התבוננותו הפנימית, אל האמונה. צר לי מאד, אך קו זה אינו
משכנע כלל.
הנחתו הבסיסית היא שהאדם מונע מהערכתו העצמית; וכאשר הוא מזהה בעצמו תכונות מוסריות - החסד,
היופי והצדק - הוא משליך אותם אל העולם. אחר-כך (בתהליך לא מודע) הוא מצרף לכך את רעיון האלמוות,
ואת ההנחה שלכוח העליון (רב החסד, היפה, הצודק ובן-האלמוות) ישנה בחירה חופשית ורצון הפועל בעולם -
ומכאן הדרך להנחת תפילין כבר קצרה.
נחמד מאד; אך אם זה כך, וכל זה הוא בלתי מודע ובלתי נשלט - לא תתכן כפירה; והנחת היסוד של האמונה
היא דווקא הבחירה החופשית!
למעשה - כל המסלול בעייתי. קיום תכונות אלו בנפשו של האדם נראה מפוקפק למדי; החינוך (לחסד וכו')
והחברה חזקים מדי מכדי שנוכל להכריע בשאלה זו. את הנצחי האדם מחפש לא רק בדת, וכמובן שנמצאו
רבים שכפרו ברצון הא-לוהי.
כללית, יאיר מתעלם מתפקידה של החברה באופן מוחלט. הזולת והחברה הינם תחנות ביניים מרכזיות
בתהליך ההשלכה מהאדם אל המוחלט. בטרם האדם מקבע במוחלט את תוצאות התבוננותו הפנימית, הוא
בוחן את התאמתם לכלל החברה האנושית. ולומר שבמאת השנים האחרונות, התכונות הבולטות בחברה זו היו
החסד, היופי והצדק - נשמעת טענה מחודשת, בלשון המעטה. רבים טוענים טענה הפוכה - שדווקא העדרם
באדם מחזקת את האמונה בא-להים.
אם-כן, עומד בפנינו מכתב המציג תיזה תמימה ורומנטית עד להכאיב. האם היא ראוייה לגינוי לו זכתה?
נשמעה הטענה, שלמכתב זה התגנב יותר משמץ של כפירה. טענה זו בנוייה על שני יסודות: 1) התיאור, בו
האדם "בונה" כביכול, את א-להיו לעצמו. 2) ההנחה, שאפריורית, אין שום הכרח להאמין.
ההנחה השניה לא רק שהיא נכונה; היא גם הכרחית. כל מהלך של הוכחת קיום הא-ל, צריך להניח מראש את
האפשרות האחרת; לענ"ד, דוקא הכרחיותה של האמונה אליבא דיאיר, היא הפגם בתיאורו.
היסוד הראשון נובע מהחלקיות בתיאורו של יאיר. היעד שהוא מציב לעצמו הוא תיאור תהליך בתודעת האדם
- וכאן הוא נכנס לשדה המוקשים של "מי ברא את מי" - ללא נתיב מילוט. ישנם שלושה מסלולים מרכזיים
בדרך אל האמונה: התבוננות באדם, התבוננות בעולם, והתגלות מבחוץ. אבותינו זכו להתגלות זו במעמד הר
סיני; אנו - בדרך החלשה יותר (מבחינת החוויה והוודאות הכרוכות בה) של מסורת אבותינו. הוגי דיעות רבים
בנו את מופתיהם על ההתגלות, ושדה הקרב במסלול זה, מתפתח סביב אמינותה של המסורת. אך מותר
לחלוטין, ואף ראוי, לדון באופן בלתי תלוי במסלולים האחרים. אנו אמונים על כך, שאברהם הכיר את בוראו
עוד טרם ההתגלות אליו. כיצד?
כמובן, שברגע שנתונה לנו המסורת, דיוקן הא-ל שאנו מציירים לעצמנו (ורובנו עושים כך, למרות דברי
הרמב"ם) נבחנת לאורה. מובן, שהטעויות, האבסורדים וההגשמות שבו הם אשמתינו אנו - שנאלצים לצייר
דיוקן שמראש, בעצם היותו דיוקן, יהא שגוי ומעוות.
במכתבו של יאיר, אין התייחסות למסלולים האחרים, קרי: ההתגלות וההתבונות בעולם החומר, ובכך חסרונו.
אף במסלול בו בחר, המודל שהוא בנה אין בו כדי לשכנע. עבור אדם תמים, רומנטי ושקוע בעצמו הוא יעבוד,
והאדם יגיע לאמונה; במקרים רבים אחרים - לא. אך גם אם את המהלך עצמו, ניתן לבקר בחריפות - ודאי
שאין לראות בו כפירה.
יש, כמובן, הרבה מקום לשיפור בניסוח. יאיר נקט לשון מאד אקדמית, טכנית כמעט. אין התייחסות, ולו
ברמז, למקורות - דבר הצורם בבטאון של הישיבה, ופותח פתח לביקורת על החוצפה והעזה שבכתיבת דבריו.
ובכל תיאוריה, המתבססת על השלכה - יש לברור את המילים בקפדנות יתירה, ולחזור ולהדגיש שהיא רק
מודל חלקי, המתאר שלב מסויים בתהליך. יאיר עושה כן בפתח דבריו; אך לא במסקנה. למעשה אין מסקנה,
והקורא מופקר בשטח, מייד לאחר השלב בו הכוח העליון הופך לא-ל (דבר המורגש גם בכתיב), לתהות האמנם
הגענו ליעד. ומי שאינו אמון על שפע המונחים הפסיכולוגיים והפילוסופיים שיאיר מרעיף עלינו, מתייחס לזה
בחשדנות שמרנית ראויה לשבח.
לא, איני רואה כאן כפירה, כשם שאיני נפעם מהאמונה העצומה המתגלה במכתב זה. יש שיחשדו ביאיר
בפרובוקציה; אך לדעתי - אין כאן אלא נסיון מעניין ושאפתני מאד לבנות מושגים רוחנים מוחלטים מעובדות
ממשיות (הניסוח של יאיר).
לאחרונה אנו עדים לרוח חדשה בישיבה. הגל של החיפוש העצמי, ששטף את העולם המערבי בעשורים
האחרונים הגיע (באיחור הרגיל) לציבור הציוני-דתי. רבים מחפשים בקיום המצוות, בתלמוד התורה, ובכל
הסובב את הישיבה את הנקודה האישית שלהם. וכבר ר' עוזי עמד על הקשר בין גל זה לבין החיפוש אחר יתר
קשר בין התלמידים לרבנים מחד, ולפריצות המסגרת ההולכות ומתרבות מאידך.
נראה לי, שאת מכתבו של יאיר יש לראות על רקע זה. מדובר בנסיון לנסח מופת חדש לאמונה בא-להים, ללא
קשר לשאלות הניתנות לתשובה בהברה אחת (כגון: האם הוא באמת קיים?) - מופת שתלותו במקום ובזמן בו
הוא נבחן מצטמצמת עד למינימום. זוהי הנקודה הפנימית שלו בעולם האמונה; והמאמץ והמחשבה הרבים
שהוא השקיע בהם, ראויים להצלחה רבה מזו לה זכה, ולדיון מעמיק וענייני גם מצד אלה, שכמוני, אינם
שוחים עם זרם זה.
