בע"ה שבת פרשת כי תבא, י"ח באלול תשנ"ז, גליון מספר 618
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך"
(דברים כ"ו, יא)
הנלווים אליהם, שהרי אין הוא יכול להעיד על עצמו: "ארמי אובד אבי... באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתנו
ולנו".
בתלמוד הירושלמי (ביכורים פ"א) נפסק להיפך:
"תני בשם ר' יהודה - גר עצמו מביא וקורא, מאי טעמא? דאמר קרא (בראשית י"ז) 'כי אב המון גוים נתתיך',
לשעבר היה (אברהם) אב לארם, מכאן ואילך לכל גוים".
לומר "שהנחלת לאבותינו ארץ טובה". את דברי הירושלמי פותרים התוס' בכך שכוונו אל קבוצת גרים
מצומצמת - בני קיני חותן משה - שזכו בדושנה של יריחו.
הרמב"ם (ביכורים ד/ג) פסק כירושלמי ולפיו הגר מביא וקורא. פסיקה זו טומנת בחובה כשל לוגי, אף שהגר
הוא מבני אברהם, כיצד יוכל להעיד על שהיית אבותיו במצרים, וזכייתם בארץ, אם אלה לא היו יהודים?
המשנה למלך מתרץ (בשם המהר"ם חביב), שהגרים אומרים את הפסוקים משום שעל פי נבואת יחזקאל
לעתיד לבוא הם יטלו נחלה בתוך ישראל - וע"כ הם כלולים בתוך ההבטחה.
אך ניתן להציע דרך נוספת: התוס' שם מסביר כי מצוות הביכורים אינה נחשבת למצווה התלויה בארץ - שהרי
לשאר המצוות ישנן הגדרות אובייקטיביות: בתרומות ומעשרות הפירות עצמם הם גורם החיוב, ותבואה טרם
שהופרשה ממנה התרומה נחשבת טבל ואסורה, הקריטריונים של מצוות הביכורים שונים בתכלית - פירות
שמהם לא הופרשו הביכורים מותרים, כיוון שהמצווה נעשית ע"י בחירתו הסובייקטיבית של האדם: "יורד
אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, קושרו בגמי ואומר 'הרי אלו ביכורים' " (ביכורים פ"ג
מ"א).
הבחירה נעשית על ידי האדם, אין הוא מחכה לחנטת הפרי, אף אינו מחוייב במכסה מדויקת. פרטי המצווה
נובעים אך ורק מתוך בחירתו.
אף הגר בחר את בחירתו והצטרף לעם היהודי, וברגע הבאת הביכורים, תוך כדי הבעת רחשי תודתו בפני
הקב"ה לא נדקדק עימו ונדרוש דיוק מוחלט בדבריו, שהרי אין זה משנה אם הארץ הובטחה לאבותיו אם לאו.
הקריטריון הקובע במצוות הביכורים הוא בחירת האדם ורחשי ליבו.
בתוקף בחירה זו עומד הגר בפני אלקיו כבן נאמן ושורשי לעם ישראל, וככזה אף אנו רואים אותו.
אסף בנמלך ועדו גוטהולד
מזל טוב
יה"ר שתזכו להקים בית נאמן בישראל
לאיגור אומנסקי ולשולמית פסינה לאירוסיהם
לאמיר לאופר ולמיכל שטרן לאירוסיהם
בורא עולם בקניין השלם זה הבניין
חדשות
"נס לא קרה לנו": מכונת הקפה והסוכר שניצבה בגאון בחדר האוכל, נעלמה ואיננה.קול ברמ(פ)ה נשמע: מיקרופון זעיר (כמו זה שב"דן שילון") מאפשר לשמוע את השיעור הכללי של ראשי הישיבה מהרמפה. יום
יבוא ונשמע אותם מהחדרים.
"כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד"[1] / תומר אברהם ונונו [*]
א. פתיחה
הרמב"ם בהלכות תשובה כותב:"... עבירות שהתודה עליהם ביום הכיפורים זה, חוזר ומתודה עליהן ביום הכיפורים אחר אע"פ שהוא עומד
בתשובתו, שנאמר: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד"
(פ"ב ה"ח). לכאורה, לא מובן מדוע עבירות שכבר התוודה עליהם האדם "ביום כיפורים זה" וחזר בתשובה
וכבר שב מהם, עדיין צריך לחזור ולהתוודות עליהן "ביום הכיפורים אחר" למרות שהינו עומד בתשובתו, וכי
מה טעם יש בכך? ועוד, למה התכוון הרמב"ם באומרו "ביום הכיפורים אחר"?
ב. "וחטאתי נגדי תמיד"
נראה לבאר את דברי הרמב"ם הנ"ל, על פי דברי הר"ן בדרשותיו[2], שאומר כי "התחלת התשובה הוא שישיםאדם עוונו לנגד עיניו, כמו שאמר הכתוב: 'וחטאתי נגדי תמיד' ", כלומר: שגילוי העוון אשר חלק ממנו הוא על
ידי הוידוי (כמו שיתבאר בהמשך על ידי הזכרת החטאים בפה, הרי מגלה אותם ומתחרט על שעשאם), הרי
הוא התחלת התשובה, "שכל עוד שלא נגלה עוונם להם, לא תעלה ארוכתם"[3]. כדברי הכתוב: "כרפאי לישראל
ונגלה עוון אפרים ורעות שומרון... " (הושע ז', א). אך דברי כתוב זה תמוהים, שכן הדעת נותנת שראוי שיהיה
ההפך, שבעת מתן ה' הרפואה לישראל שעוונם לא ימצא, כדברי הכתוב בירמיה (נ', כ) "בימים ההם ובעת
ההיא נאם ה' יבקש את עוון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה... ", ואם כן, כיצד יובנו דברי
הפסוק הראשון האומר שכאשר ירפא ישראל יגלה עוון אפרים?
אלא ביאור הכתובים כך הוא: "שהנביא המשיל את סליחת העוון ברופא אחד שבא לרפאות מכה אנושה, קרם
עליה עור ובשר מלמעלה ותחתיה תעמוד הבהרת. והרופא הזה אי אפשר שירפא המחלה ההיא בשום פנים אם
החולה לא ירצה שיפתחוה וירחיב שפתותיה ויגלה רעתה. כן אמר הש"י, כי בעת ההיא שירפא ישראל יתחייב
שיגלה עוונם, כי בזולת זה לא תעלה ארוכתם. אמנם כמו שאחר שהרופא המלאכותי יפתח הנגע ההוא וירחיב
שפתותיה ויעלה ארוכתה, יבוקש הנגע ההוא ואיננו, כן אחר שישובו ישראל בתשובה שלימה ותעלה ארוכתם,
יבוקש עוון ישראל ואיננו, אבל בעת קבלתם הרפואה יחוייב שיגלה עוונם ואי אפשר בזולת זה בשום פנים"2.
ואם כן, על פי זה מיושבים הכתובים, שהכתוב הראשון: "כרפאי לישראל ונגלה עוון... ", מדבר בעת קבלת
ישראל הרפואה מאת הש"י, שאז יחוייב שיגלה עוונם. ואילו הכתוב האחר: "... יבוקש את עוון ישראל ואיננו...
", מדבר לאחר קבלת ישראל הרפואה, לאחר שכבר שבו ישראל בתשובה שלימה לפני אביהם שבשמים וכבר
העלה ארוכתם, ועל כן לא תימצא חטאתם לפי שכבר כופרה.
לאור דבריו של הר"ן, כי התחלת התשובה הוא שישים האדם עוונותיו לנגד עיניו, כמאמר דוד בתהילים: "כי
פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד", מובן גם מה שכותב הרמב"ם בה"ב באותו הפרק: "ומה היא התשובה, הוא
שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: 'יעזוב רשע דרכו...', וכן יתנחם
על שעבר... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם... וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות
אלו שגמר בליבו" (שם, ה"ב). הרי שהיוצא מזה הוא, שהוידוי שעליו מדבר הרמב"ם בהלכה זו הינו כעין סיום
והשלמה של אותה הזכרת החטא ששמה האדם לנגד עיניו לפני חזרתו בתשובה ואשר ממנה החל בתהליך
התשובה, וכעת משחזר בו מחטאיו, מגלם שוב אך הפעם על ידי הוידוי, על ידי הזכרת חטאיו בפיו (בניגוד
לבתחילת תהליך התשובה בו היתה ההזכרה במחשבה), והרי זוכרם והינם לנגד עיניו, ונמצא כי הוידוי אף
הוא בכלל "... וחטאתי נגדי תמיד".
ג. שלבים בתשובה
וכעת יבוארו היטב דברי הרמב"ם בפ"ב ה"ח, כי למעשה מדובר בשני שלבים בתהליך התשובה, המלוויםבוידוי: השלב הראשון מתקיים 'ביום כיפורים זה', בו חוזר האדם בתשובה שלימה על חטאיו שעשה, על ענייני
העבר ומתוודה וניחם עליהם, והרי זהו כל עניין המשל שהביא הר"ן, ההתייחסות למכה האנושה, לנגע, שכבר
קיים, לעבירות בהם חטא האדם ואשר כבר נכשל בהם, ועל כן בהתחלת התשובה על חטאים אלה, יחוייב גילוי
העוונות, אשר מעצם גילויים תצמח ארוכתם. ובאמת, לאחר חזרת החוטא בתשובה ווידוי בשפתיו עניינות אלו
שגמר בליבו, יבוקש הנגע ואיננו, '... יבוקש את עוון ישראל ואיננו... ', אך זהו בהתייחסות לעבר, למה שנכשל
בו האדם ונרפא ממנו על ידי התשובה.
אך כאמור, שלב נוסף בתהליך התשובה, המתקיים 'ביום הכיפורים אחר', שלב המשקיף אל העתיד, אשר בו
לא מדובר בנגע שכבר קיים, במכה אנושה שצריך כעת לרפאות, אלא כל מהותו של שלב זה הינו הקדמת
רפואה למכה ובכך למעשה המשך ריפויה של המכה שהייתה כבר קיימת וזאת על ידי וידוא של אי חזרתו של
אותו הנגע, של אותה המכה. שכן אף אם כעת נרפאה המכה, אם תשנה היא בעתיד, הרי מה הועילה רפואתה
בעבר, ולכן נמצאת אף הקדמת הרפואה למכה בבחינת המשך ריפויה ממש של המכה שהייתה. כך גם בנמשל,
אף לאחר שכבר שב החוטא מחטאיו ועזבם והתוודה וניחם עליהם, הרי רובצת הסכנה וקיים החשש כי ישוב
החוטא לחטאיו בעתיד, ואז מה הועילה תשובתו? ועוד, קשה יותר יהא לו לחזור בתשובה מחטאו ששנה בו,
שהרי נעשה לו כהיתר!
ועל כן בא השלב הנוסף המתקיים בוידוי גם מכאן ולהבא, 'ביום הכיפורים אחר', על חטאיו אשר כבר שב
מהם, 'אע"פ שהוא עומד בתשובתו' וזאת על מנת להבטיח אשר גם לא ישוב עליהם לעולם ויעמוד בתשובתו
עליהם כל ימיו, וכנזכר בדברי הרמב"ם בפ"א ה"א בעניין הוידוי: "... כיצד מתודין? אומר אנא השם חטאתי
עויתי פשעתי... והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי...". הרי שבעת
שובו מחטאיו שעשה, שזהו עניינו של השלב הראשון, קיבל עליו האדם 'ולעולם איני חוזר לדבר זה', ובעצם,
יישומה של קבלה זו מצד האדם, הינה בשלב הנוסף אשר זהו כל מהותו - שלא ישוב החוטא לחטאיו לעולם,
וזאת על ידי "חוזר ומתודה עליהן ביום הכיפורים אחר", כלומר: על ידי וידוי חוזר ונשנה מכאן ולהבא (פרט
לוידוי שכבר התוודה 'ביום כיפורים זה') על חטאיו שעשה ושכבר שב מהם, זוכרם תמיד והרי הם אצלו
בבחינת "... וחטאתי נגדי תמיד" ומשום כך גם ניתן להבין מדוע נקט הרמב"ם לשון 'ביום הכיפורים אחר' ולא
אמר: ביום הכיפורים הבא, שכן, אין מדובר ביום הכיפורים הבא דווקא, אלא 'ולעולם איני חוזר לדבר זה',
ובכדי גם ליישם קבלה זו, צריך האדם גם לזכור חטאיו אלו שעשה לעולם, בכל יום כיפורים אחר שיבוא עליו,
יתוודה על חטאיו ויזכרם תמיד לנגד עיניו, כמאמר דוד המלך ע"ה: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד",
ואם ינהג כך האדם, מובטח לו שירחק מחטאיו ולא ישוב אליהם אלא יעמוד בתשובתו עליהם כל ימיו לעולם.
ד. תשובה תמידית
נראה כי קצת סמך לדברינו בדבר השלב הנוסף, המתקיים 'ביום הכיפורים אחר', ניתן למצוא בדברי הרמב"םעצמו, בריש פ"ב, אשר שם, כאשר מדבר הוא על תשובה גמורה, הוא אינו מתייחס לעבר, לכך שהחוזר
בתשובה ניחם על מעשיו ושב מהם, והרי זה תשובה גמורה, אלא, שכאשר הרמב"ם מדבר על תשובה גמורה,
הוא מתייחס לעתיד, ואומר: "אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש
ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח... " - והרי, אם לא יתוודה על חטאיו, שעבר ונכשל בהם,
גם ביום הכיפורים אחר, ועל ידי כך יגלם ויזכירם לעצמו תמיד, כיצד שיבוא לידיו עוון זה יפרוש ממנו מפני
התשובה לבד, לא מיראה ולא מכשלון כח? וזהו שאמרנו.
הבנה זו בדבר מהותו של השלב הנוסף 'חוזר ומתוודה עליהן ביום הכיפורים אחר', עולה בקנה אחד עם פסיקת
הרמב"ם בפ"ב ה"ג: "... וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: 'אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי
זהב', שכן, כיוון שכל מהות הוידוי החוזר ונשנה מכאן ולהבא 'ביום הכיפורים אחר' הוא בכדי להימנע מחזרה
לעבירות שחטא בהם, הרי מן המתחייב הוא פירוט של אותם החטאים ואותן העוונות שעשה, ולשון כללית
בוידוי אינה מספקת, אלא רק על ידי פירוט העבירות יקוים '... וחטאתי נגדי תמיד'.
אם כן, נמצא כי שני פנים לוידוי, מחד, הפן הפשוט של וידוי וחרטה על העבר, על העבירות שעשה ועל עניינות
אלו שגמר בליבו. ומאידך, הפן המשקיף אל העתיד, אשר נועד להזכיר לאדם חטאיו תמיד ובכך למונעו מלשוב
עליהם, בבחינת הקדמת רפואה למכה.
מתוך כך גם מובנים דברי הרמב"ם בריש הלכות תשובה: "... כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות
לפני האל ברוך הוא שנאמר: 'איש או אשה כי יעשו... והתודו את חטאתם אשר עשו' זה וידוי דברים. וידוי זה
מצוות עשה... "
(פ"א ה"א). שכן, לולא הוידוי אין התשובה שלימה, וזאת משני פנים: האחד, כי אף על פי שניחם על מעשיו ושב
מהם, עדיין חסר הוידוי בשפתיו על העבר, המשלים והמבטא עניינות שגמר בליבו. והשני, כי לולא הוידוי 'ביום
הכיפורים אחר', קיים החשש שבעתיד יחזור וישנה בחטאיו, ואם כן, נמצאת תשובתו כעת עבודת רמיה ח"ו.
דבר פשוט הוא כי: "כל המתוודה בדברים ולא גמר בליבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה
מועלת לו עד שישליך השרץ... " (הרמב"ם בפ"ב ה"ג), לכן יה"ר שנשוב מחטאתינו לפני ה' יתברך, ביחוד
בעשרת הימים שבין ר"ה ליום הכיפורים המיוחדים לתשובה.
מדור בני"ש / הרב י.צ. רימון
שאלה:
ממתי ניתן לומר סליחות, ועל אילו קטעים ניתן לדלג כאשר אין מספיק זמן?תשובה:
כתבו הגאונים שבעשי"ת נהגו להשכים קום ולבקש רחמים. וכן כתב הרמב"ם (הלכות תשובה, פ"ג ה"ד):"ומפני עניין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום
הכיפורים יתר מכל ימות השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו להתפלל בבתי כנסיות בדברי
תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום".
זמן אמירתם: תקנת הגאונים היא לומר סליחות באשמורת הבוקר (בשליש האחרון של הלילה), מפני שב-ג'
שעות אחרונות של הלילה, שט הקב"ה בעולם הזה (ע"ז ג:; מג"א תקפ"א, ס"ק א). אמנם, ניתן לומר סליחות
כבר מחצות הלילה, וכן ניתן לאחר את אמירתם לאחר עלות השחר (עד צאת הכוכבים).
האם ניתן לומר סליחות קודם חצות הלילה? בשו"ת אגרות משה (או"ח, ח"ב, סימן ק"ה) כתב שניתן בשעת
הדחק לומר סליחות שעתיים לפני חצות (וכ"כ במשמרת שלום, סימן מ"א, ד). אמנם, בשו"ת יחוה דעת (ח"א,
סימן מ"ו) חולק עליו [ע"פ המקובלים], וסובר שאסור לומר סליחות לפני חצות (בשו"ת מהר"ם זכותא, סימן ל',
כתב שהבעיה היא באמירת י"ג מידות [וכנראה תחנון]. אמנם בשער הכוונות [דרוש א' של ערבית, דף נב] משמע
שלדעת האר"י אין לומר גם סליחות. ומעין זה כתב בכף החיים, מהטעם שאין לומר את פסוקי תורה בלילה).
למעשה: רצוי לומר סליחות לאחר חצות, או בבוקר. כשאין הדבר מתאפשר ניתן לומר את הסליחות במשך כל
היום. ואם חוששים שלא יתאפשר הדבר, ניתן לדעת האגרות משה, לומר כשעתיים קודם חצות (אך לא יאמרו
תחנון במקרה זה).
עיקר הסליחות: בסדר רב עמרם גאון מצאנו שסדר הסליחות הוא: "מתחיל ש"ץ אשרי וקדיש, ומתחיל תחנונים
ומסיים ואנחנו לא נדע וקדיש". מהם התחנונים? מבואר שם: לך ה' הצדקה וכו', א-ל מלך יושב על כסא
רחמים, י"ג מידות, ועוד שלוש פעמים פסוקים מלוקטים וביניהם י"ג מידות, וידוי, אשמנו מכל עם, לענינו
עשקו עמלינו, א-ל חנון שמך, עננו אבינו עננו, מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה... נפילת אפיים. שאר
הפיוטים הנאמרים בסליחות, הם מאוחרים יותר. לכן, כשאין זמן, ידלגו על שאר הפיוטים, ואם הזמן מצומצם
יותר, יאמרו אשרי, קצת תחנונים (מסתבר שיש עדיפות ל"לך ה' הצדקה", וגם ל"מי שענה" - שמוזכר בגמ'
בתענית טז:), י"ג מידות, וידוי, ואנחנו לא נדע.
יחיד האומר סליחות: רשאי לומר את הסליחות, אך לא יאמר י"ג מידות. ואם רוצה יכול לאומרים בטעמים
(מ"ב, תקס"ה, ס"ק יג). כמו כן, לא יאמר את הקטעים הכתובים בארמית.
נסיים במה שכתב ב'סדר היום', בחשיבות הסליחות (בעיקר לבני ישיבות):
"אל יאמר החכם או הדיין: למה אבטל לימודי כדי להשתתף עם הציבור בסליחות ובתחנונים? יתפללו המה,
ואני על משמרתי אעמודה עוסק בלימודי, כי תלמוד תורה כנגד כולם!
חלילה לבעל נפש לומר כן, כי אע"פ שתלמוד תורה אין ערוך אליו, אבל יש עתים וזמנים שצריך להתעצם מאוד
בתפילה ותחנונים, וזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. ואדרבה, מוטל על התלמידי חכמים והזקנים שבדור
להעתיר ולבקש רחמים מלפני ה' יתברך, על עם ה' ונחלתו, כי הם המגינים על הדור ותפילתם מתקבלת ברצון".
מכתבים למערכת / יאיר פורסטנבורג
כפתיחה, רציתי להדגיש בדברי כאן כי אין אני מנסה לבנות כאן תיאוריה כללית וקבועה, אלא תיאור שלחוויות אישיות והתמודדות עם שאלותי היסודיות.
מחשבה רבה הושקעה מאז העת העתיקה ועד היום לשאלה "מיהו האל". בתוך כך הדיון על תכונותיה של ישות
זו, ובאלו מושגים ניתן להשתמש כדי להגדירה. תוך כדי עיסוק בנושא זה, שהוא וודאי מן החשובים בקיומו
של האדם, יש להקדיש תשומת לב לנקודה אחת חשובה, שהבנתה תוביל וודאי לתוצאות מפתיעות.
כיצד האדם מגיע בכלל לחשוב על מושג כל כך מעורפל כמו א-ל? מהם התהליכים שעוברים בתודעתו עד שהוא
מגיע לציור דמותה של ישות אבסולוטית זו? נראה לי, כי ניתן לתאר תהליך של תודעת האל, גם אם נשמיט כל
מיני מושגים, שאמנם אנו רגילים להשתמש בהם, אך הם אינם קיימים בתוך קיומו הממשי של האדם. במילים
אחרות, כאשר מתארים תהליך שבו האדם בונה לו בתודעתו מושגים רוחניים-מוחלטים, יש להתחיל בעובדות
הממשיות ולא ברעיונות מופשטים.
כאשר בוחנים את האדם ניתן לראות כי הוא הערכתו העצמית. הוא עסוק כל הזמן בהכרת עצמו, מה טוב לו
ומה מועיל, מה אופיו ומהם המניעים שלו לפעול. כחלק מתהליך ההכרה העצמית הוא מבחין בתכונות מרכזיות
שמהוות עבורו אבני יסוד בקיומו. הוא מרגיש בעצמו תחושות של חמלה, הוא מוצא כי הוא מעדיף צדק על פני
רשע ויופי על פני כיעור. תחושות מעין אלו הופכים לערכים בתוכו כאשר הוא קובע לעצמו כיעד את החסד,
היופי, והצדק. אך גם השלב הבא בתודעת האדם הוא בלתי נמנע. מודעותו ליום המיתה זורעת בו את ההכרה
כי למרות אופיו החיובי, ולמרות כל היעדים הנעלים שהוא עיצב לעצמו, הוא עתיד לגווע כמו כל דבר אחר
בטבע. הכרה בלתי נסבלת זו מחייבת את האדם להגיב ולהתבונן, והדרך שבה האדם נוקט היא בהפיכת
הערכים והתכונות שלו למושגים מוחלטים.
אמנם, אין זה תהליך מודע, אבל האדם מניח כי לא ייתכן שמה שמניע אותו נובע אך ורק ממנו. לא ייתכן
שערכים אלה חולפים עוברים לאחר מיתתו, שהרי הם מהווים יסודות כל כך מוצקים בקיומו של האדם. את
המוסריות שבו הוא הופך למוסר מוחלט שגם מהווה את היסוד לכל המציאות כולה. את תחושות הצדק שבו
הוא מעגן בהכרה שצדק זה קיים בתוך המציאות וגם פועל בתוכו. האל של אותו אדם, הוא למעשה מושג
המורכב מאוסף התכונות הנעלות שהאדם מוצא בעצמו, כאשר הם מקבלים מעמד אבסולוטי.
במערכת המוסרית דבר זה בולט במיוחד. מאחר שהאדם חושב שהוא מוסרי ושכך צריך להיות, לפיכך הוא
תולה עסק זה במושגים מוחלטים ובכך הופך את המוסר להיות תשתית קיומה של המציאות. במובן זה, שישנה
הכרה במוסר מוחלט, מי שאינו דתי מאמין באל בעל אופי מסויים.
ובכן, מיהו האל של האדם הדתי? מה מבדיל בינו לבין האדם המוסרי? גם כאן בכדי לבחון זאת יש להתחיל
באדם עצמו. נראה כי ישנו מאפיין מרכזי ביותר בקיומו של האדם, שיש לתת עליו את הדעת, והוא "הרצון".
התחושה האנושית כי ישנה בחירה חופשית, וניתן לרצות מה שרוצים, היא יסודית ביותר. למעשה, גם את
ההכרעה לפעול באופן מוסרי האדם רואה כנעלה רק בגלל שהוא יכול לבחור בה באופן חפשי. וזו גם הסיבה
הראשונה מדוע האדם רואה את עצמו כנעלה על פני סביבתו. הוא פועל מתוך רצון ובעלי החיים פועלים מתוך
אינסטינקט. זו תהיה תחושה בלתי נסבלת מבחינת האדם, אם כל החלטה שהוא עושה נובעת מחוקי טבע
שמוטלים עליו. האדם דוחה את האפשרות שהוא רוצה, רק בגלל אוסף של פקודות במוח שגורמות לו לרצות.
גם את תודעת הרצון החופשי, האדם מעגן במושגים מוחלטים. לא ייתכן שהמרכיב המשמעותי ביותר בקיומנו
תלוי גם הוא בחוקי הבריאה והגוויעה של הטבע. האל של האדם הדתי אינו רק הטוב אלא הוא גם הרצון.
וכך על ידי פרספקטיבה זו על המציאות שנטוע בתוכה רצון זה, האדם מוצא את עקבותיו של הרצון בעולם
שסביבו. הוא ימצא שישנה השגחה במציאות למרות שאין זה נובע משום חוק מוסרי, מאורעות שקורים לו מדי
יום ביומו הוא יבחר להבינם כקורים על ידי רצון נסתר ולא על ידי חוקיות רדודה.
אך גם מטיבו של רצון שלא ניתן לקבוע לו כללים, והוא חפשי לחלוטין. ויש להדגיש, העובדה שזהו רצון חופשי
לחלוטין אינה הופכת אותו לשרירותי, לכל אחד ישנה וודאות שיש לרצון שלו הגיון פנימי משלו. לפיכך אין
רצון זה סותר את המוסרי, כפי שאנו מודעים לגבי עצמנו. בעולמו של האיש הדתי, מעבר למחוייבות שלו
למוסר, הוא יוסיף על כך את הכרתו ברצון הא-ל.
משדרים מהשטח
הג'ובניקים סיימו זה לא מכבר את הטירונות המפרכת, בה ניסו נואשות להשיב להם את כבודם האבודולהפכם מג'ובניקים ללוחמי מג"ל, קריא: מערכת גיבוי לחימה.
לאחר כל חששותיהם מפני השיבוצים העתידיים, סוף טוב הכל טוב. עמיחי שוורץ ואביעד ליכטנשטט שובצו
בבקו"ם בענף תגבורת מילואים (כל המעוניין לדעת את הקב"א שלו, זוהי הכתובת), נתנאל זאבי, אסף פרקש,
ליאור גרוסמן, שמוליק טיילור, יוסי שריאל, ניר ויסברט ועודד מטלמן שובצו במודיעין.
ד"ש חם היישר מהחדר הממוזג לכל אוכלי מנות הקרב, בתקוה שנפגש בין כותלי הישיבה במהלך הימים
הנוראים.
נ.ב. מזל טוב לטייס שלנו, אמיר לאופר, שהחליט ש"לא בשמיים היא" ו... התארס.
[*] לע"נ סבי, אברהם בר חנה ולע"נ בן דודי, אברהם רפאל בר סיגלית
[1] תהלים נ"א, ה.
[2] בדרוש התשיעי.
[3] דברי הר"ן שם.
