עלון לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצבא
בדין תפילה בציבור תוך זמן קריאת שמע - חלק ב' / הרב שלמה לוי
כלל העולה מדברנו
הקרח הזה / הרב יהודה שביב

בס"ד פרשת תזריע-מצורע, אייר התש"ן, גיליון מס' 230

"'וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם' - מה הוא לאחוזה? ...חייכם - ברשותכם היא, אתם אוחזים ותופסים אותה, הזהרו בה פן תחרב ממעשיכם הרעים" (מדרש תדשא י"ז).


מיוחדת במינה היא ארצנו הקדושה, כדברי הראיה זצ"ל:

"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשרי-חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה" (אורות א"י, א').

קשר פנימי אדוק קיים בין עם ישראל לארצו - הארץ איננה קולטת אלא אותנו:

"'ושממו עליה אויבכם' - לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה - לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה, ואין לאל ידם..." (רמב"ן לויקרא כ"ו, ט"ז).

ברור אפוא, מדוע בשעה שהארץ מניבה פירותיה, הרי זה קץ מגולה - עם ישראל שב לארצו.
ברם, סכנה גדולה אורבת בפתח - "פן תחרב הארץ ממעשיכם הרעים". עם ישראל איננו מחזיק מעמד בארצו בכל מצב שהוא:

"ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה..." (ויקרא כ', כ"ב).

לא ככל הגויים בית ישראל - אל לנו להסתפק בבניין הארץ הפיזי; בעבודת-אדמה ובפיתוח טכנולוגי, שמניבים פירות המורים על קץ מגולה. אחיזתינו בארץ מתממשת על ידי שמירת החוקים והמשפטים. לופתים אנו את רגבי האדמה הקדושה בזרועות איתנות של לימוד תורה וקיום מצוות.
בה בשעה, שעם ישראל מפולג ומבולבל - חלקו טועה אחר הזוהר הנוצץ של תרבות המערב הריקה מתוכן, וחלקו האחר טומן ראשו במחשכי הגלות, ומסרב להתבונן באור המפציע אט אט, נקום אנו - המשלבים תורה ומעשה; המאפשרים את קיום עם ישראל על אדמתו, ונביע רגשותינו לא-ל עליון ביום הקמת המדינה - יום העצמאות. לא על ידי מסיבות הוללות והשתוללות ריקנית מחד, ולא על ידי הפלת תחנונים וצום מאידך - נשמח ונגל בהודאה עמוקה לקב"ה המקיים דברו:

"ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה... והביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשת, והרבך מאבותיך..." (דברים ל, ג'-ה').

נצרף לקריאות ההלל וההודאה תפילה לגאולה שלמה, שתופיע במהרה בימינו - אמן!

שבת שלום
וחג עצמאות שמח.
דוד טי יוסף צבי רמון

בדין תפילה בציבור תוך זמן קריאת שמע - חלק ב' / הרב שלמה לוי

בחלק א' של המאמר, הראנו כי להלכה יש לסמוך על שיטת הרשב"א, שברכות קריאת שמע ניתנות להיאמר שוב בתפילה לאחר שכבר יצא ידי חובת קריאת-שמע מדאורייתא. כמו-כן מצאנו, שנחלקו רש"י ותוס' בעניין קריאת שמע בערבית קודם הלילה. רש"י - הסובר שקראה מוקדם לא יצא וצריך לקראה שוב על מיטתו, מבין כי ניתן לוותר על ברכת המצוות לצורך התפילה. תוס' - הסובר שיוצא ידי חובת קריאת שמע כשקורא מפלג המנחה, מבין כי ברכת המצוות חשובת יותר.
אם כנים הדברים נותר לנו לברר מה ההלכה במחלוקת זו בין רש"י לר"ת.
בשולחן ערוך בסימן רל"ה פסק מרן: "ואם הציבור מקדימים לקרוא קריאת שמע מבעוד יום, יקרא עמהם קריאת שמע וברכותיה ויתפלל עמהם, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא קריאת שמע בלא ברכות". נחלקו האחרונים בהבנת פסק זה: הט"ז מבין, שבעצם סומכים על דברי ר"ת שיוצאים כבר אז ידי חובת קריאת שמע דאורייתא, וזה בעקבות המרדכי - שמי שלא סומך על ר"ת מחזי כיוהרה, ולכן קריאת שמע שקורא פעם נוספת זה לחומרא בעלמא ולא מעיקר הדין, שהרי כבר יצא. אם כדברי הט"ז הרי שאין להוכיח מכאן לגבי השאלה דלעיל, שהרי השאלה כלל לא מתעוררת, כיון שיוכל לצאת ידי חובת קריאת שמע עם הציבור. אולם הפרי מגדים (משבצות זהב אות ב'), חלק על דברי הט"ז: "ומה שהקשה על דברי המחבר, הנה דעת המחבר משמע שעיקר זמנה מצאת הכוכבים דוקא וקורא בבית הכנסת עם הברכות, ולא יתכוון לצאת בה, ובצאת הכוכבים מתכוון לצאת. וכן משמע בלבוש, וברכות עיקרן לאו לקריאת שמע נתקנו". ובהמשך דבריו מציע הפרי מגדים שיעשה תנאי. ובמשנה ברורה (אוט ט') כתב: "ולא יכוון אז לצאת ידי חובת קריאת שמע", ובשער הציון (אות ט') הרחיק לכת עוד יותר, וכתב שאפילו לא יעשה תנאי כעצת הפרי מגדים, אלא יסמוך רק על קריאת שמע שקורא אחר צאת הכוכבים: "משום דמבאור הגר"א וכן מכמה אחרונים משמע, דאין כאן ספק כלל - דדעת ר"ת יחידה היא". וכן משמע בערוך השולחן ועוד, שהלכה כרש"י; ודעת המחבר כרש"י. ולפי המשנה ברורה - במקרה זה שבפירוש לא נתכוון לצאת, אפילו לפי שיטת ר"ת עדיף שיתפלל בציבור ויקראנה שוב מאוחר יותר בלא ברכותיה, מאשר שיתפלל כעת ביחידות.

הן אמנם מובא במעשה רב, שהגר"א נהג להעדיף תפילה ביחידות, וכנראה שסמך על הגאונים שלא קבלו את רש"י ואת ר"ת, אלא שגם הפתרונות שלהם לומר ברכה מיוחדת או שלא לסמוך גאולה לתפילה לא התקבלו על ידו (ובזה כרש"י ור"ת שלא הציעו לעשות כגאונים), ולכן נהג להתפלל ביחידות. יתכן שגם הגר"א היה מודה, שלו היה מצב קבוע, כמו שהיה בזמן הראשונים: "שמתוך הדחק נהגו כן, ואילו לא היו קורין את שמע ומתפללין תפילת הערב עד צאת הכוכבים היה כל אחד הולך לביתו ולא היו מתפללין בציבור" - היה מורה להלכה כדברי הראשונים, ורק במצב שבדרך כלל היה מניין בזמן, העדיף תפילה ביחידות על פני ציבור שמתפללין קודם זמנה. בכל אופן, דברי הגר"א שיטת יחיד הן. המחבר והמשנה ברורה פסקו לא כך, אלא שיתפלל בציבור, וכן הסכימו האחרונים. ואף על פי שתר"י והגאונים הציעו דרכים, כדי לברך קודם קריאת שמע דאורייתא ברכה כל שהיא, להלכה לא נפסק כך, וכבר תמהו בזה הפוסקים (עיין בשו"ת הרשב"א סימן ס"ט ובשו"ת הרשב"ש סימן רל"ח ועוד). הסיכום בעניין זה כפי שכותב בשו"ת זרע אמת: "אך מנהג העולם ופסק מרן שקורין אותה בלי ברכה" - וכנראה משום שלא רצו לברך ברכה שלא ניתקנה על ידי חז"ל ולא מובאת בגמרא. ובאמת חז"ל לא תיקנו ברכה מיוחדת לזה, כיון שבמצב רגיל הרי ברכות קריאת שמע מקיימות תפקיד זה, ומצינו כמה ברכות שהגאונים תיקנו מעצמם, ואילו הפוסקים שאחריהם פסקו שאין לאמרם כיון שלא נתקנו על ידי חז"ל, ואכמ"ל.
העולה מדברינו, שיש להוכיח מכאן שעדיף להתפלל בציבור אף-על-פי שקורא קריאת שמע של חובה ללא ברכה לפניה, וגם הפוסקים שסוברים כר"ת - אין הכרח לומר שהיו מעדיפים ברכת המצוות על תפילה בציבור, אלא שלדעתם במקרה כזה אין בעיה כזו. יתכן שהפרי-יצחק הבין במחבר כט"ז, אולם ראינו שלא כך להלכה. מסקנת הדברים לנדון דידן - ניתן להתגבר על שתי הבעיות שהוזכרו בתחילה, ולכן יש לקיים את המניין לאחר זמן קריאת שמע.
אמנם יש בזה עוד שתי בעיות שלא אדון בהם עתה:
א. עניין עשיית מלאכה טרם תפילה, שהרי אם ידחו את זמן התפילה ברור שיצטרכו לעשות מלאכה, וכבר דן במעין זה הרב עמיטל בעלון שבות מס' 75, והעלה שניתן להמתין לצורך תפילה בציבור, אפילו ששם מדובר היה רק על מנת לאפשר לאחרים להצטרף למניין ולא היה מדובר בתפילה ביחידות.
ב. בעיה שניה מצד דברי עולא בברכות י"ד: "אמר עולא - כל הקורא קריאת שמע ללא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו", ואם כן, כיצד יקרא קריאת שמע לפני התפילה ללא תפילין, וכבר דן בזה הגאון הרב עובדיה יוסף ביביע אומר ח"א ס"ד והסיק שהעושה כן אינו עובר על דברי עולא ע"ש.

כלל העולה מדברנו

בשעת הצורך יש להעדיף תפילה בציבור לאחר זמן קריאת שמע על פני תפילת יחידים, וכך פירש בשו"ת בניין ציון. וכן עולה דרך אגב מדברי היביע אומר הנ"ל, אם כי לא דן בשאלה זו. וכן הוכיח לנכון בספר תפילה בציבור מדברי המשנה ברורה סי' מ"ו אות ל"ב (עיין שם בפרק ג' הגהה ע"ב), וכן נראה מדברי הרב משאש בספרו תבואת שמש (וכאגב אעיר על דבריו שם, שכתב שמי שאינו מתפלל ותיקין אין תועלת באמירת קריאת שמע דוקא לפני הנץ. ולפלא על דבריו, שהרי שיטת תר"י שעיקר התועלת בותיקין שאומרים קריאת שמע קודם הנץ, שהרי עיקר זמנה קודם הנץ ורק בדיעבד אפשר לסמוך על דברי ר"י שכן ישראל בני מלכים ואכמ"ל). אמנם למעשה יש להזהר בזה בשני דברים:
א. שאכן כולם יזכרו ויזכירו זה לזה לומר קריאת שמע ביחידות בזמנה; והעצה לזה - שיאמר ברכות השחר וקורבנות עד הודו, ושם כבר יש קריאת שמע, ויאמר אז לפחות ב' פרשיות.
ב. כל זה בתנאי שיכולים לקיים המניין לפני סוף שעה רביעית, שהוא סוף זמן תפילה. ברור שאם לא כן עדיף להתפלל ביחידות מלאבד זמן תפילה.
לסיום אומר, שדוקא במסגרת צבאית יש חשיבות לעמוד על תפילה בציבור, אם כדי לצרף אנשים שלולא זה לא מתפללים, ואם על מנת לשמור על המסגרות, והנלע"ד כתבתי.

הקרח הזה / הרב יהודה שביב[1]

כשהעריך בן עזאי עצמו אל מול חכמי ישראל קרא:

"כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה" (בכורות נ"ח.).

בכינוי "הקרח הזה" נתכוין הוא לרבי עקיבא, כך פירש רש"י. התוס' במקום תמהו - הכיצד מזכירו בלשון גנאי? כן גם לא נסתבר להם שרבי יהושע בן קרחה בנו של ר"ע הוא, על כן מסבירים הם שהכוונה לרבי אלעזר בן עזריה שהיה קרח. אלא שהשאלה הראשונה עדיין במקומה עומדת - וכי לא מוטב היה להזכיר התנא בשמו, מלהזכירו בלשון גנאי?
כי הכינוי "קרח" כינוי של גנאי הוא, ניתן ללמוד מהמסופר בספר מלכים אודות אלישע הנביא.

"...והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח. ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'. ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה בהם ארבעים ושני ילדים" (מל"ב ב', כ"ג-כ"ד).

מהקללה החמורה ותוצאותיה למדים עד כמה חרה לו הכינוי "קרח". (אמנם ראה בגמ' בסוטה מ"ו: מה שדרשו חז"ל ב"קרח", וההסבר שם על הקללה החמורה. עם זאת, לא יוצא המקרא מידי פשוטו.) גם מהמובא במסכת שבת (קנ"ב.) למדו התוס' שקרח כנוי של גנאי הוא, ואותו מין המבקש לצער את רבי יהושע הוא הרי בז לקרחותו (ומדברי התשובה החריפים של רבי יהושע בן קרחה שם, ניתן ללמוד עד כמה חרה לו ביטוי של אותו מין. עיי"ש).
לביטוי של גנאי אין אנו מצפים אף בדברים של אדם רגיל לחבירו, ופה הן מדובר ברבי עקיבא - גדול התנאים; קדוש עליון. וממי באו הדברים? - מהחסיד בן עזאי (בברכות נ"ח: "הרואה בן עזאי בחלום יצפה לחסידות"). בן עזאי הוא זה שהשמיענו כי יש לנהוג כבוד בכל אדם ואדם. הוא שאמר:

"אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה" (אבות פ"ד מ"ב).

הוא הדורש שלא לבוז אף לאדם פשוט, הוא ישתמש בביטוי של גנאי כלפי רבי עקיבא?
הן רבי עקיבא רבו היה (בן עזאי תלמיד חבר היה לר"ע כאמור בבא בתרא קנ"ח:, ורשב"י שם תלמיד ודאי היה, אלא שמהמשנה שומעים שאף חבר היה). מהמסופר בכתובות (ס"ג.) נראה שגם היה חותנו, והכיצד נקט כלפיו בכינוי של גנאי? (אמת גם כנותו את חכמי ישראל ביחס אליו "קליפת השום" צריך להסבר, וכי כך יאה לו לבן עזאי לכנות חבריו התנאים? אלא שבכך כבר עסק בעל "השלה" בספרו, (חלק מסכת שבועות עניני ת"ת)).
לקושי העניין ניתן אולי לפרש, אף אם נראה הפרוש רחוק.
בנגעי הבגדים נכתב בין השאר:

"וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו ונגע לא פשה טמא הוא, באש תשרפנו, פחתת היא בקרחתו או בגבחתו" (פרשת תזריע י"ג נ"ה).

קרחת וגבחת בבגד?
וראה רש"י להסביר עפ"י התורת כהנים כך:

"ולעניין פירושו ותרגומו זהו משמעו - קרחת לשון ישנים וגבחת לשון חדשים כאילו נכתב באחריתו או בקדמותו".

לשון אחרית?
האם אין בזה ביטוי לעניינו של רבי עקיבא? הוא הצופה עד אחרית, הרואה במפולש, ולכן גם בכוחו לשחוק אף למראה שועל היוצא מבית קדש הקדשים (סוף מסכת מכות). הוא שנוהגים עמו במדת הדין כפי שעלה במחשבה לברוא העולם, וכפי שעתיד להיות העולם מונהג בימי האחרית ימי שלוט מדת הדין (ראה מנחות כ"ט:).
"קרח", הוא כינוי נסתר לאותו שנופו נטוי לימי האחרית. רק תלמיד-חבר - חתן, המציץ אף הוא בעולמות נסתרים (חגיגה י"ד:) כבן עזאי, יכל להכיר את עולמו הפנימי של רבי עקיבא, ולכנותו בשם המבטא מהות - "קרח".
[1] מתוך עלון שבות שנה ד', גליון ה'.

לעמוד הראשי ארכיון דף קשר חפש בדפי הקשר עשה מנוי לדף קשר כתוב לדף קשר