ההלכה בפרשת השבוע

פרשת חוקת - פרה אדומה וטומאת מת

"זאת חֻקת התורה אשר צִוה ה' לאמֹר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדֻמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עֹל". (י"ט, ב)

פרשת חוקת פותחת בציווי על עשיית אפר פרה אדומה שנועד לטהר טמאי מתים. הרמב"ם בספר המצוות פיצל את תכני הפרשיה הזו לשתי מצוות נפרדות:

"והמצוה הק"ח היא התורה שהורנו במשפטי מי נדה שיטהרו בענין אחד ויטמאו בענין אחר... והמצוה הקי"ג היא שצונו לעשות פרה אדומה כדי שיהיה אפרה מזומן למה שיצטרך אליו לטהרת טומאת מת, כמו שזכר יתעלה: 'והיתה לעדת בני ישראל למשמרת'. וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת המחוברת לה והיא מסכת פרה".

שתי מצוות אם כך לפנינו: מצווה אחת היא הכנת האפר, והמצווה השניה היא שימוש בו כדי לטהר טמאים במידה שמתעורר בכך צורך. על הסיווג הכפול של הרמב"ם קמו עוררין משני הכיוונים. הרמב"ן תקף את מניינה של המצוה הראשונה, ואילו היראים חלק דווקא על השניה.

השגת הרמב"ן היא חלק ממחלוקת כללית יותר ששוררת בין הרמב"ם לרמב"ן ביחס למניין המצוות. הרמב"ם סבור (עשה צ"ו) שיש למנות בכלל המצוות גם קביעוֹת של התורה, שאינן דורשות מהאדם לעשות מעשה מסויים או להימנע ממעשה אחר, אלא רק מחילות דינים מסויימים על האדם או על חפצים. לדוגמא: התורה איננה קובעת שאסור להיטמא, אך הרמב"ם סבור שעצם הקביעה שנגיעה בשרץ גורמת לטומאה - היא כשלעצמה נחשבת למצווה, גם אם לא גלום בה ציווי ממשי על האדם. הרמב"ן, כאמור, חלוק בכך על הרמב"ם:

"כתב הרב והמצוה תשעים ושש היא שנצטוינו לטמא את הנבלה... ואני עם כל אריכות דברי הרב וההקדמה שהקדים לכל מיני הטומאות, לא ראיתי להביא דין הטומאות בחשבון המצות, לפי שהן רשות גמורה מכל צד, אין בהם עניין מצוה שתמנה... ". (השגות הרמב"ן, עשה צ"ו)

ניתן לראות במחלוקת זו ביטוי להבדל עמוק בתפיסתם את התורה ומצוותיה: לפי הרמב"ם כל קביעה או הגדרה שמחילה התורה על המציאות נחשבת למצוה (ובלבד שלקביעה זו יש השלכות הלכתיות); ואילו הרמב"ן סבור כי רק הנחיות נורמטיביות המופנות לאדם ראויים להיכלל בכלל המצוות.

כאמור, גם מניית המצווה להכין אפר פרה אדומה איננה מוסכמת על הכל. היראים (סי' תנ"ט) לא מנה את המצווה הזאת, והסתפק במניית המצווה להזות מאפר הפרה על הטמאים. לדעתו, המצווה להכין אפר פרה אדומה אינה אלא הכשר מצווה, ולא מצווה עצמאית: הכנת האפר איננה מטרה לעצמה, אלא כל כולה לא נועדה אלא לאפשר את טהרת הטמאים, שהיא המצווה העיקרית, ורק אותה ראוי למנות.

הרמב"ם כנראה הבין שלקיומו של האפר יש מטרה מצד עצמו. לדעתו, עצם העובדה שיש בנמצא אפר שבאמצעותו ניתן לטהר טמאים מהווה מטרה עצמאית, וזאת עוד לפני שנעשה באפר הזה שימוש מעשי. טעם הדבר הוא שקיומו של אפר הפרה הופך את הטומאה למצב שניתן להיחלץ ממנו. עצם האפשרות להיטהר משנה את מצבו של הטמא - גם אם הוא עדיין לא ניצל את האפשרות הזו.

ר' יצחק בן-דוד