ההלכה בפרשת השבוע

פרשת תזריע - טומאת היולדת

פרשתנו פותחת בעניין טומאתה של היולדת. טומאה זו היא חריגה למדי בעולם המסועף של טומאה וטהרה שמתווה לנו התורה. ככלל - ועמדו על כך רבים - ניתן להבחין בכך שעולם הטומאה כרוך באופן כזה או אחר עם תופעת המוות. בראש ובראשונה, קביעה זו באה לידי ביטוי בכך שהמת הוא אבי אבות הטומאה - כלומר, בעל רמת הטומאה הגבוהה ביותר. גם טומאות אחרות קשורות באופן ישיר למוות: שרצים ונבלות מטמאים רק לאחר מיתתם, ולא בעודם בחיים. ישנן טומאות שלא נובעות באופן ממשי ממוות, אך קשורות ליסוד המוות באופן מובהק: טומאתו של המצורע קשורה ככל הנראה בכך שהמצורע חשוב כמת, וכדברי אהרן אל משה אודות אחותו המצורעת - "אל נא תהי כמת, אשר בצאתו מרחם אמו וַיֵאכל חצי בשרו". גם טומאת שכבת זרע (וטומאת הזב) קשורים בפוטנציאל הולדה שלא מומש, וגם בכך ניתן לראות מקבילה מסויימת למוות. קביעתה של התורה כי כל מגע או קירבה למוות יוצרת טומאה מבטאת, אם כך, את סלידתה של התורה מהמוות, ואת רצונה להרחיקנו מגילוייו.

על רקע כל אלו, מה גדולה תמיהתנו בהגיענו לפרשת טומאתה של האישה היולדת. עומדים אנו ותמהים: מה ראתה התורה לטמא את האישה לאחר לידתה, מיד לאחר חוויה שהיא ההיפך הגמור מעולמו של המוות - חוויית יצירתם של חיים חדשים?!

ניתן לענות על תמיהה זו באופן פשוט בכך שאמנם נוצרו כעת חיים חדשים בעולם, אך בגופה של האישה - שהיא זו שנטמאת - מתחולל בעצם תהליך של 'מוות': עד רגע הלידה גופה הכיל וכלכל את מערכות החיים של שני אנשים, ולאחר הלידה - חייו של התינוק התנתקו ממנה. על 'ניתוק' זה מ'החיים' אנו מטמאים את האישה.

אמנם, ייתכן שניתן להסביר את טומאתה של האישה גם באופן אחר. מה עומד בבסיס סלידתה של התורה מעולם המוות? על כך משיב הרש"ר הירש:

"כאשר המת מונח לפנינו, הרי האדם כרע-נפל תחת לחץ הכפיה הגופנית... המוות מזכיר את תמוטת האדם ואת כניעתו לכוחות הטבע; ואילו האדם חייב לזקוף את קומתו - בעיצומו של העולם הגופני; עליו להתגאות בחירותו החיה" (ויקרא י"א, מז).

דרך יחסה העוין למוות, מעבירה לנו התורה את המסר של עליונות הרוח בחייו של האדם: אל לאדם להתפתות לקיום גופני נעדר תוכן ומשמעות רוחנית; על האדם מוטלת המשימה לנסוך בחייו גם מימד רוחני, שיעניק להם כיוון ועומק.

אם זהו אכן המסר שאותו מעבירה התורה באמצעות התייחסותה השלילית למוות, אזי מסר זה משמעותי לא פחות גם ביחס לנקודת הפתיחה של החיים: הרך הנולד מייצג בשלב זה של חייו את עולם הטבע הגולמי, נעדר הכיוון והמטרה. בכך שהתורה מייחסת טומאה לרגע הלידה, באה היא לומר כי רגע זה אינו אלא נקודת פתיחה לתהליך מתמשך של עיצוב והתווית דרך רוחנית. רק באמצעות תהליך שכזה יזכה התינוק לממש את מלוא הפוטנציאל שגלום בהיותו בן אנוש.

ר' יצחק בן-דוד