!!
 
EAB- blank
 

ההלכה בפרשת השבוע

מתי מותר לצאת מהארץ?

פרשתינו פותחת בתיאור מסעו של יעקב אבינו לחרן. מטרתו של יעקב בעזיבתו את הארץ היא כפולה: מחד, הוא מבצע את שליחות אמו, אשר עיקר דאגתה היא להצילו מעשיו אחיו, החפץ במותו; ובנוסף, יוצא הוא לחרן גם בשליחות אביו, החפץ שימצא שם אשה ראויה. בעקבות כך יש לשאול: מהן המטרות שמאפשרות יציאה מארץ ישראל? ברור, שהסכנה הקיומית שמרחפת מעל ראשו של יעקב מתירה את היציאה מהארץ, כשם שכל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש. מה ביחס לסיבות אפשריות אחרות?

הגמרא במועד קטן עוסקת בעניין זה, אגב דיון בהיתר הגילוח בחול המועד. המשנה (יג:) קובעת שמי שחזר ממדינת הים ולא הספיק להתגלח, יכול להתגלח בחול המועד. בגמרא שם מתבאר שהדבר נתון במחלוקת התנאים: כאשר יצא למצוא מזונות - לדעת כולם יכול להתגלח; כאשר יצא לשוט (רש"י: לטייל) - לדעת כולם אסור לו להתגלח; וכאשר יצא למסחר - ישנה מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים. הרא"ש (בפסקיו שם, סי' א) מביא בשם הראב"ד שהאיסור להתגלח נובע מכך שיציאתו של האדם לחו"ל הייתה שלא בהיתר, מכיוון שאסור לצאת מא"י שלא לצורך. אמנם, מפסק הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ז, הי"ז-י"ח) עולה שהאיסור להתגלח איננו קשור באיסור היציאה מן הארץ, אלא מבוסס על השאלה האם האדם מוגדר במקרים השונים כאנוס, בכך שלא הספיק להתגלח.

במידה שמאמצים את פירושו של הראב"ד, הרי שבגמרא זו יש מקור לאיסור היציאה מהארץ. כפי שראינו, היציאה מותרת לשם מציאת פרנסה, ובסוגיה בע"ז (יג.) מובאים גם היתרים נוספים: ללמוד תורה ולישא אשה. הרמב"ם פוסק (הל' מלכים פ"ה, ה"ט) שהיתרים אלו לא נאמרו אלא ביציאה לזמן קצוב, אך יציאה לחו"ל כדי להשתקע שם - אסורה לחלוטין, ומותרת רק כאשר קיימת סכנת רעב ממשית. האחרונים דנו בגדרי ההיתר ביחס ליציאה לזמן קצוב, ובעיקר בזמנינו שסכנת ההשתקעות פחות רלוונטית. (הרב שאול ישראלי פוסק [ארץ חמדה חלק א, סמין א, אות י] שכל צורך שהוא מתיר את היציאה מהארץ).

מהו שורש האיסור ביציאה מן הארץ? יש מן האחרונים שהבינו שמדובר באיסור דרבנן בלבד (אבני נזר). כך נראה גם מהסוגיה בכתובות (קיא.), המקשרת בין האיסור לצאת מא"י לבין האיסור לצאת מבבל לשאר ארצות. אמנם, ניתן גם להבין שמדובר באיסור הנובע מביטול מצות עשה של יישוב א"י. במידה שזהו שורש האיסור, יש לדון על שאלת תוקפו בזמן שבו קדושת הארץ היא רק מדרבנן. השאלה היא האם מצות יישוב א"י תלויה בקדושת הארץ, או מנותקת ממנה (דנו בכך רבים, ועיין בעיקר באבני נזר יו"ד, סי' תנ"ד).

ייתכן ששאלה זו קשורה גם למעשי האבות: העולה מהסוגיות הוא שארץ ישראל נתקדשה בפעם הראשונה רק בשעת כיבוש הארץ ע"י יהושע. בתקופת האבות, א"י לא הייתה עדיין קדושה, וחרף זאת אנו מוצאים שיש הקפדה על האבות שלא לצאת מן הארץ: כך בדברי הרמב"ן שמותח ביקורת על אברהם שיצא מן הארץ בשעת הרעב (י"ב, י), וכך בציווי ה' ליצחק שלא ירד מן הארץ (כ"ו, א-ה). ניתן להסיק מכך שהמצווה המוטלת עלינו לדור בארץ וליישבה איננה תלויה בשאלת קדושתה. מבחינה מחשבתית ניתן לומר שקיים בין שני הדברים קשר הפוך: דווקא ישיבתנו בארץ, התורמת לפיתוחה ושיגשוגה, הגשמי והרוחני - בכוחה לקדם את קדושתה של הארץ, ולקרב את החלתה המלאה.

ר' יצחק בן-דוד