פרשת חֻקת הרב יאיר קאהן

עליית הדור השני

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן [בשנת הארבעים, י"ק] (כ', א).
'כל העדה' – עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר [יוצאי מצרים], ואלו פרשו לחיים (רש"י שם).

כאן מוצגים בפנינו סוף סוף בני הדור השני, העתידים להצליח במקום שבו נכשלו קודמיהם. באחד השיעורים הקודמים הבאנו את המדרש האומר כי ספר במדבר מבדיל בין האור ובין החושך: בין הדור הראשון, שנכשל במשימתו, ובין הדור השני, שהצליח בה. לאור מדרש זה, היה מקום לצפות כי ההבדל בין שני הדורות יהיה חד כהבדל שבין היום ובין הלילה.

מבט חטוף בפרשתנו יביא למסקנה המטרידה שלכאורה דבר לא השתנה. בני הדור השני חוזרים על אותן טעויות שטעו בהן בני הדור הראשון. תלונותיהם על מזון ומים מעוררות תחושה משונה של דה-ז'ה-וו. התלונה החוזרת של בני הדור הראשון, "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם", נשמעת שוב מפי בניהם (ראה כ', ה; כ"א, ה). האומנם אין שום הבדל משמעותי בין שני הדורות? האם ההבדל היחיד הוא באירוע מבודד אחד, שלא חזר אצל בני הדור השני? על מנת לפתור את הבעיה עלינו להתבונן במבט בוחן באותם אירועים הנראים כחזרה על מעשי הדור הקודם.

נתחיל בתלונה על המן:

וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא‑לֹהִים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר? כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל (כ"א, ד-ה).

התלונה המקבילה של בני הדור הראשון נמצאת בפרשת בהעלתך:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר! זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים, וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ (י"א, ד-ו).

בתלונה הראשונה על המן מעלים בני ישראל זיכרונות מן התפריט הנפלא שממנו נהנו תחת יד מצרים. זוהי בוודאי תגובה מוזרה וכפוית-טובה, והתמיהה שבה מתחזקת למקרא המונח המפתיע "חִנם": גם אם נקבל את הטענה שהמשעבדים המצרים פינקו את עבדיהם במיטב המעדנים, קשה להתרשם מנדיבותם; בני ישראל שילמו על סעודותיהם ביוקר רב – במטבע של דם, יזע ודמעות. איזה מחיר, לעומת זאת, ביקש הקב"ה בתמורה למן שירד מדי יום מן השמים?

חז"ל נתנו כמובן את דעתם לאבסורדיות שבטענה הזאת. רש"י מביא את ביאורו מאיר העיניים של הספרי (בהעלֹתך כט):

וכי יש בענין שהיו המצריים נותנים להם דגים בחנם, והלא כבר נאמר 'ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם' (שמות ה', יח), אם תבן לא היו נותנין להם בחנם, ודגים היו נותנים להם בחנם?! ומה אני אומר 'חנם' – חנם מן המצות (ספרי במדבר פיסקא פז).

לפי הפירוש הזה, תלונתם של בני ישראל סבה על הדרישה לציית למצוות שניתנו להם מהר סיני. הם נזכרו בחיים המשוחררים שהיו להם במצרים, קודם שהוגבלו על ידי צו ה'. האוכל שקיבלו במצרים לא הותנה בקיום תורה ומצוות. המן, לעומת זאת, חייב איפוק וקבלת נורמה הלכתית: מותר היה ליטול ממנו רק כמות מוגבלת ורק בימים מסוימים, וכל מה שנלקח חייב היה להיאכל בתוך זמן קצוב.

מה טמון בתשתית התלונה הזאת? בני ישראל שבפרשת בהעלֹתך השתחררו זה עתה מן השעבוד. אלא שהמעבר המורכב מעבדות לחירות מצריך יותר מאשר ביטול בעלות המשעבד. ההבדל בין בן חורין לעבד אינו רק הבדל כלכלי אלא גם הבדל קיומי. על כתפיו של האדם החופשי מוטלת אחריות רבה, בעוד שהעבד תלוי לגמרי באחרים: כל ענייניו מנוהלים בידי אדוניו; אין לו בחירה לעצמו, והוא זקוק לאחרים שיתמכו בו; החלטותיו אינן מייסרות אותו, מפני שהוא לעולם אינו מחליט. חרף היותו משועבד, העבד משוחרר מן הדאגות שהן חלק בלתי-נפרד מן המחויבויות הנלוות לעצמאות אישית.

מתוך הבנתם המעמיקה את האופי האנושי קבעו חז"ל בנחרצות "עבדא בהפקרא ניחא ליה" (גטין יג ע"א): העבד, מנקודת ראותו המוגבלת, מעדיף את העדר המחויבות המאפיין את השעבוד. אמנם התורה קבעה שבנסיבות מסוימות אדם רשאי להעדיף חיי עבדות על פני חירות:

וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי; לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי (שמות כ"א, ה).

ואולם, במקרה כזה חייבים לרצוע את אוזנו של העבד. לפי חז"ל, פעולה זו מעידה כי הבחירה להישאר בעבדות מנוגדת לתפיסת המחויבות לקב"ה, כפי שהובהרה הן במצרים הן בהר סיני:

וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו... אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם (שמות כ"א, ו).

ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף?
אמר רבי יוחנן בן זכאי... אזן ששמעה על הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כ"ה, נה) והלך וקנה אדון לעצמו – תֵרצע.
רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר: מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם', ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – יֵרצע בפניהם (רש"י שם, על פי קידושין כב ע"ב).

על פי היהדות, למחויבות דתית נחוצה חירות קיומית. אף שאדם חייב להכניע את רצונו לקב"ה ללא תנאי ולקבל ללא עוררין את צו ה', הקב"ה אינו חפץ בציות המשעבד את האדם באופן קיומי, כי אם במחויבות המרוממת את רוחו של האדם:

'וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ‑לֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ‑לֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת' (שמות ל"ב, טז) – אל תקרא חָרוּת אלא חֵרוּת, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה (אבות פ"ו מ"ב).

אדם צריך להיות מסוגל לקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצוות כאדם חופשי. מוטל עליו להיות מסוגל לממש את הבחירה החופשית – את היכולת לבחור בין טוב ורע, בין חיים ומוות. חייב הוא לקבל עליו את האחריות לבחירותיו. אדם בן חורין גואל את עצמו על ידי בחירתו בחיים. בניגוד חד לכך, העבד מעדיף לשחרר את עצמו מן האחריות, אבל בכך הוא משעבד את עצמו קיומית; הוא מקבל פקודות ומבצען על מנת שלא להיות כבול באחריות ומיוסר בהחלטות.

אף שבני ישראל יצאו משעבוד מצרים, הם טרם נגמלו מצורת החשיבה של העבד. אף שקיבלו את התורה והצהירו באומץ "נעשה ונשמע", יציאתם מעבדות לחירות טרם נשלמה. משום כך מתלוננים הם על המן, שתבע מהם אחריות ומחויבות רוחנית, ונזכרים בגעגועים בחיים נטולי-המחויבות של שעבוד מצרים.

כשעסקנו בפרשת המרגלים הערנו שגזר הדין נבע בחלקו מחוסר הבגרות של העם. לעם ישראל חסרו הביטחון וקור הרוח שהיו נחוצים לכיבוש ארץ כנען. התלונות שיקפו פגם אופי של עם שאיננו מעוניין לקבל עליו את האחריות הדרושה למימוש הייעוד היהודי. מניתוח התלונות על המן עולה כי ליקוי זה צף על פני השטח כבר בתחילת המסע מהר סיני.

לאור זאת נוכל להסביר את הדעה שפרשת "ויהי בנסֹע" (י', לה) באה להפריד בין האירועים השליליים שלפניה (הבריחה הילדותית מהר סיני) ובין אלה המתוארים אחריה (התלונות שבתחילת המסע, ובראשן התלונה על המן):

רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה, ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא – 'ויהי העם כמתאֹננים' (במדבר י"א, א); פורענות ראשונה – 'ויסעו מהר ה' ' (שם י', לג)
(שבת קטז ע"א).

כפי שראינו, מפרשת "ויהי בנסֹע" ואילך יש שקיעה מתמדת של מחנה ישראל, הנמשכת עד פרשת קורח. התורה אינה מנסה להמעיט בערכה של ההידרדרות. מדוע, אם כך, צריכה פרשת "ויהי בנסֹע" לחצוץ דווקא בין שתי הפורענויות האלה? מסתבר שהיא הוצבה כאן על מנת להפריד בין שני חטאים שונים לחלוטין. תחושת ההקלה של בני ישראל בעזבם את הר סיני, אין לה דבר עם תהליך ההידרדרות שהביא לחטא המרגלים; מדובר בתגובה אנושית לעצמה הרבה ולמתח הרוחני הגדול של מתן תורה. לעומת זאת, הגזרה שנגזרה על בני הדור הראשון – מותם במדבר סיני – קשורה קשר חזק לתלונות שבתחילת המסע. יש קו מקשר בין התלונות על המן ובין חטא המרגלים; שניהם משקפים פגם בסיסי באופייה של אומה שגדלה תחת שעבוד.

כעת נוכל לשוב לפרשתנו:

וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא‑לֹהִים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר? כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל (כ"א, ד-ה).

לכאורה מתלוננים כאן בני הדור השני, כאבותיהם, על היציאה ממצרים. אלא שבתלונתם זו יש דבר תֵמַהּ: מדוע הם אומרים כי עתידים הם "לָמוּת בַּמִּדְבָּר"? אף אם נמאסה עליהם אכילת המן ארבעים שנה, חד-גוניות איננה מסכנת חיים על פי רוב. יתר על כן, מדוע הם מתלוננים על מחסור במים? הלוא בפרק הקודם קראנו שהבאר שבה לתת מים לעם!

ניכר בבירור שהעם אינם מתגעגעים לארץ מצרים, אלא מביעים את תסכולם מכך שאינם נכנסים מיד לארץ ישראל. על מנת להימנע ממעבר בארץ אדום פנו בני ישראל אחורה, לכיוון ים סוף, במקום ללכת בדרך הישרה לארץ כנען. נפשם נקעה מן המדבר ומן המן, והם קוראים תיגר על משה: האם הוצאת אותנו ממצרים למות במדבר?! הלוא הייתה מטרת היציאה ממצרים ירושת ארץ ישראל, ארץ החיטה ונחלי המים?! בני ישראל חסרי סבלנות, לא הססנים; הם גדושי ביטחון עצמי, לא משותקים מפחד.

השוואת התלונות על המים בשני הדורות מגלה תקבולת ניגודית ביניהן. בני הדור הראשון טוענים שלא הייתה סיבה להוציאם ממצרים ולסכנם במדבר:

לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא (שמות י"ז, ג).

טענתם של בני הדור השני מופנית בכיוון ההפוך – לעבר ארץ ישראל, ולא חזרה למצרים:

וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'! וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ? וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת (כ', ג-ה).

עם מותה של מרים הפסיקה הבאר לתת מים לעם. הם מוצאים עצמם באמצע המדבר ללא מקור מים, ובצימאונם הם מתחילים להתלונן על המדבר. אלא שבאופן מפתיע, אין הם מתלוננים מיד על הצימאון; קודם לכן הם מציינים את המחסור ב"זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן", ורק אחר כך הם אומרים "וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת". הטענות המשונות הללו אינן מותירות מקום לספק באשר לכוונותיהם האמתיות: ידוע לכול כלפי מה רומזים תאנה, גפן ורימון, וברור לחלוטין מה העסיק את מחשבתם. חרף המחסור במים, תלונתם מופנית כלפי העובדה שהם נמצאים עדיין במדבר הגדול והנורא. לאחר ארבעים שנה, הגיעה השעה להיכנס לארץ ישראל.

לסיכום, הדור שנגאל מן השעבוד לא היה מסוגל לשחרר את עצמו לחלוטין מהלך המחשבה האופייני לעבדות. אחרי יציאת מצרים הם ראו את הקב"ה כמין בעלים, החייב לדאוג לכל צורכיהם. בגלל אי-נכונותם לקבל עליהם אחריות אישית, הם התלוננו בכל פעם שלא קיבלו את מבוקשם. תכונה זו באה לידי ביטוי כבר באירועים שמיד אחרי היציאה ממצרים, למשל בתלונה על המחסור במים. ואולם, גם לאחר שקיבלו את התורה והחלו במסע אל ארץ ישראל, המשיכו בני ישראל להתלונן ולהתגעגע לחיים הפשוטים וחסרי-המחויבות שהיו להם במצרים. השיא הגיע בחטא המרגלים, ואז נקבע העונש החמור; אך ניתן למצוא את שורשי העונש כבר במסה ומריבה, בתלונותיו של העם שאך יצא ממצרים על המחסור במים. הקשר הזה מתואר בפסוקים המפורסמים שאנו קוראים בליל שבת:

אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה, כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם, בְּחָנוּנִי, גַּם רָאוּ פָעֳלִי. אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר, וָאֹמַר: עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם, וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי; אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי
(תהילים צ"ה, ח-יא).

קריאה מדוקדקת בפרשת חֻקת מגלה את המהפך שעברה כנסת ישראל. עתה בני ישראל בטוחים בעצמם, לא חששנים; חסרי סבלנות – לא הססנים. הם מוצאים עצמם במצבים דומים לאלו שעמדו בהם אבותיהם, אך ההבדלים העדינים בין תגובת בני הדור הראשון לבין תגובת בני הדור השני הם כהבדל שבין היום ובין הלילה:

'ויבדל א‑להים בין האור ובין החשך' (בראשית א', ד) – כנגד ספר במדבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ (בראשית רבה ג ה).