!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת נשֹא הרב יאיר קאהן

גשר בין חזון ומציאות


כפי שראינו בשיעור שעבר, ספר במדבר נפתח בתיאור הקמת מחנה ישראל במדבר סיני כהכנה לקראת המסע לארץ ישראל. התיעוד הוא מקיף ביותר, ומתאר בפרוטרוט את ההיבטים השונים של הקמת המחנה: הקבוצות ותת-הקבוצות שמהן הורכבה האומה, ההנהגה הדתית וההנהגה הפוליטית. לאחר דין וחשבון זה מתוארות פעולות והכנות נוספות, המגיעות לשיאן ביציאה למסע במדבר (י', יא).

על רקע זה תמוה מיקומן של שלוש הפרשיות ההלכתיות שבפרשתנו, העוסקות בכופר בפיקדון, בסוטה ובנזיר. מה עניינן של הלכות אלו באמצע פרשת נשֹא? מדוע הן קוטעות את הרצף הנושאי של תחילת ספר במדבר?

הבעיה מתחזקת לאור העובדה שספר במדבר הוא בעיקרו ספר נרטיבי, סיפורי, ויש בו רק פרשיות הלכתיות מועטות, כפי שמעיר הרמב"ן בפתיחתו לספר:

ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצוות ובעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם, והשלימן בספר הזה.

גם אם נאמץ את הסברו של הרמב"ן לקיומן של פרשות הלכתיות לא-אופייניות בספר במדבר, עדיין עלינו להסביר את מיקומן בספר. בעיה זו קשה במיוחד בפרשת נשֹא, שבה נראה כאילו המצוות 'נתחבו' באופן אקראי באמצע תיאור ההכנות למסע.

מיקומן של פרשיות הלכתיות אחרות בספר במדבר נראה מובן: לאחר תיאור העונש החמור שהוטל על העם בפרשת המרגלים מובאת פרשה הלכתית הרומזת כי בני ישראל יזכו בסופו של דבר להיכנס לארץ המובטחת (עיין ברש"י על ט"ו, ב); לאחר אירועי מחלוקת קורח ועדתו, שקראו תיגר על מוסדות הכהונה והלווייה, מציגה התורה את דיני התרומה והמעשר, ככל הנראה כדי לבסס את מעמדם של מוסדות אלה. בפרשתנו קשה לכאורה לראות זיקה שכזו, אף על פי כן ננסה לאמץ גם כאן אותה שיטה: לשזור את הפרשיות ההלכתיות של פרשת נשֹא (כופר בפיקדון, סוטה ונזיר) לתוך רצף האירועים של ספר במדבר ולחשוף את הנושא המשותף לכולם.

א. כופר בפיקדון

בפרשת כופר בפיקדון אנו נתקלים בקושי נוסף: דינים אלו כבר הופיעו בפרשת ויקרא (ויקרא ה', כ-כו). השוואה מדוקדקת בין שתי הפרשות מגלה שבפרשת נשֹא יש היבט חדש, שלא נידון בחומש ויקרא: המקרה הספציפי של "גזל הגר" – מקרה שבו בעל החוב מת בלא יורש, ועל כן אין מי שיתבע את החפץ הגנוב. התורה קובעת כי במקרה כזה יינתן החפץ הגנוב לכוהנים, ובהמשך הפרשייה (ה', ט-י) מתברר כי עיקר עניינה בתשלום לכוהן, ולא בהכחשת החיוב שקדמה לו. לשון אחר: התרחיש של כופר בפיקדון במקום שאין יורש מוזכר בפרשה רק כמקרה פרטי של נתינת כסף לכוהן.

תפיסת גזל הגר כאחת ממתנות הכהונה נראית תמוהה. רוב מתנות הכהונה ניתנות לכוהן בגלל מעמדן המיוחד או בגלל קדושתן (למשל: תרומה, ביכורים, בכור בהמה, בשר הקרבנות וכו'). בנידון דידן, לעומת זאת, מדובר ברכוש גנוב, הניתן לכוהן מפני שאין לו תובעים. על מה מבוססת הלכה ייחודית זו?

לדעתי, פרשה זו מבטאת את המעורבות הנתבעת מן הכוהן בסכסוכים אזרחיים. אַל לכוהן, השרוי במחנה שכינה, להגביל את עיסוקו לתחומי המשכן בלבד. אף שהמשכן נמצא באחריותו, תפקיד הכוהן מתרחב גם אל מעבר לגבולותיו. כמייצג מצב אידאלי של קדושה וטהרה חייב הכוהן להיות מעורב בעיסוקיו הרגילים של האדם מן השורה ולהשפיע עליהם. ביהדות אין חלוקה דיכוטומית בין נושאים אזרחיים ובין דברים שבקדושה. לפיכך צריך הכוהן, נוסף על מעורבותו בענייני הקודש, לתת דעתו גם על עניינים אנושיים יומיומיים.

אך יש כאן גם יותר מכך: לא זו בלבד ש'נציג הקדושה' חייב לערב עצמו בעניינים האזרחיים – גם העניינים האזרחיים עצמם אינם מנותקים מן הקדושה. לפיכך חובו של הגר איננו מוגבל לתחום הממוני ואיננו בטל בהעדר תובע; במות הגר – יש לשלם את החוב לכוהן.

במונחים כלליים יותר, ההלכה יוצאת הדופן של גזל הגר מבטאת את היחס והזיקה שבין מחנה שכינה ובין מחנה ישראל. מנקודת מבט זו משתלבת הפרשייה היטב בפתיחת ספר במדבר, העוסקת כאמור בהקמת מחנה ישראל ובגיבושו סביב מחנה שכינה.

ב. סוטה

גם בפרשת סוטה יש ביטוי דומה למעורבות הכוהן בענייני מחנה ישראל. אך בעוד שגזל הגר בא מתחום הסכסוכים הממוניים, עוסקת פרשת סוטה בבעיות בתחום המשפחתי. מלבד מעורבות הכוהן ברמה האישית, יש בפרשת סוטה דבר נוסף החשוב לענייננו: הסכסוך מוכרע במשכן גופו (ה', טז), ושם ה' נמחה אל המים – כל זאת על מנת להשיג שלום בית.

שתי הפרשות, גזל הגר וסוטה, נוגעות לגישתנו לאדם. היהדות מכירה בטבע האנושי, על חולשותיו ומגבלותיו. היא מודעת היטב לקשיי הפרנסה, העלולים להביא אדם למעשים נואשים; היא מבינה את הלחצים החברתיים והנפשיים העלולים לגרום לסכסוכים ולאלימות; והיא מכירה בתשוקות וברגשות העזים העשויים להעכיר את היחסים בין איש לאשתו. הן בתחום האזרחי הן בתחום המשפחתי האדם רגיש למתחים וללחצים שהם אינהרנטיים לקיום האנושי.

החזון הנשגב של הפיכת אומה – כל אומה שהיא – ל"גוי קדוש", עשוי אפוא להיתקל בקשיים אם הוא מתמקד באדם במצבו הטבעי.[1] אף על פי כן גורסת היהדות כי חזון זה לא יושג על ידי הכחשת המצב האנושי כי אם על ידי גאולתו. היהדות דוחה את רעיון המנזר, המבוסס על הפרדת מיעוט של אנשים קדושים מן החברה כולה והוצאתם מן המצב האנושי הטבעי, הפגיע. הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג הלכות ו, יא) מונה את "הפורש מדרכי ציבור" בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא. באופן פרדוקסלי, היהדות פונה אל החזון של "גוי קדוש" מבלי לשלול את הטבע האנושי. כיצד ניתן להשיג דבר זה?

בדילמה הזו עוסקת, להבנתי, פרשת נשֹא. מחנה ישראל מוקם כהכנה למסע מהר סיני לארץ ישראל. הר סיני מסמל את האידאל של "גוי קדוש", ואילו ארץ ישראל – את יישום החזון הזה במציאות. כאמור, פתיחת ספר במדבר עוסקת בהקמת מחנה ישראל, שבמסגרתו יצאו בני ישראל למסע המונומנטלי הזה. לאחר שנקבע המבנה הבסיסי של המחנה ונידונו פרטיו המעשיים נותרה סוגיה אחת מכריעה: המחנה מורכב מבני אדם, אשר מסתכסכים, גונבים ומתאווים; כיצד יצליח מחנה כזה לממש את חזון הר סיני?

התשובה מצויה בטבעו המורכב של המחנה. למעשה, יש כאן מחנה בתוך מחנה: במרכז נמצא מחנה שכינה, ובו המשכן והכוהנים; והללו מהווים כוח של קדושה וטהרה, אשר משפיע על מחנה ישראל שמסביב. דבר זה מאפשר למחנה ישראל לשמור על אופיו האנושי – לא על ידי שלילת אופי זה, כי אם על ידי גאולתו.

פרשות גזל הגר וסוטה יתממשו; מתחים ממוניים ומשפחתיים הם חלק מהותי של כל חברה אנושית. ואולם, הכוהן והמשכן יתמודדו עם הבעיות הללו בחינוך, בהשפעה ובהדרכה. הם ינסו להשריש ערכים חדשים ולשנות את סדרי העדיפויות; הם ינסו ליצור גוי קדוש ולהדריכו.

ג. נזיר

כעת נוכל להבין את תפקידו של הנזיר. בעוד ששתי הפרשיות הקודמות דנו במחנה ישראל כמכלול ובסתירה הפנימית הגלומה בחזון של "גוי קדוש", עוסקת פרשת הנזיר ביחסו של היחיד לסתירה הזו. הנזיר איננו מרוצה מתפקידו כחבר במחנה ישראל, הפגיע לתאוות וללחצים הסובבים אדם מן השורה; הוא מעדיף את דרך חייו של הכוהן, המצוי במחנה שכינה, מנותק מן הסכסוכים והמתחים שבמחנה ישראל.[2] גם פרשת הנזיר היא אפוא פרשה הלכתית העוסקת ביחס שבין המחנות; התורה מקדשת את מוסד הנזירות, אך רק על בסיס אישי ורק לזמן קצוב.

ד. סיכום

עסקנו בפרשיות ההלכתיות של ספר במדבר לאור אפיונו כספר נרטיבי והראינו כי הן משתלבות ברצף הסיפורי של החומש. הצענו כי הפרשיות ההלכתיות שבפרשת נשֹא – גזל הגר, סוטה ונזיר – עוסקות כולן ביחס שבין מחנה ישראל ומחנה שכינה, ובכך משלימות את סיפור הקמת מחנה ישראל, שבו עוסקת פתיחת החומש, ונשזרות עמו לתמונה השלמה של מחנה ישראל ושל החזון "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

*

 

**********************************************************

 

*

 

באר שבע

 
* * * * * * * * * *

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ה

עורך: בעז קלוש

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

 

* * * * * * * * * *

 

*

 

**********************************************************

 

*

 



[1] המונח 'טבעי' אינו עומד כאן בניגוד ל'חברתי'.

[2] בין הנזיר והכוהן הגדול יש קווי הדמיון רבים. השווה למשל את במדבר ו', ו-ז עם ויקרא כ"א, יא-יב.