ההלכה בפרשת השבוע

פרשת בחוקותי - תמורה

"וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה', כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב, וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כ"ז, ט-י).

פסוק זה עוסק באיסור להמיר בהמת קדשים. הנחיה זו קובעת שאסור לאדם להמיר את קדושתה של בהמה אחת, ולהעביר כביכול את קדושתה לבהמה אחרת. התורה לא מסתפקת באיסור, והיא אף מורה על כך שבמידה שצעד כזה נעשה - שתי הבהמות הופכות לקדושות.

מהו אופיו של דין זה? כיצד שתי הבהמות הופכות לקדושות? אפשרות אחת היא שהאדם אכן הצליח להעביר את הקדושה מהבמה הראשונה לשנייה, אלא שהתורה גזרה שחרף הצלחת הפעולה, גם הבהמה הראשונה נשארת קדושה, כסנקציה נגד מי שביצע פעולה המרה בניגוד לציווי התורה. מאידך, ניתן להבין הלכה זו גם באופן אחר: לא ניתן להעביר את הקדושה מהבהמה הראשונה לשנייה; קדושת הבהמה הראשונה נשארת בתוקפה הראשוני והיא לא ניתנת להעברה. התורה החילה קדושה גם על הבהמה השנייה אך ורק כמעין קנס על כך שהאדם ניסה לבצע פעולה אסורה.

ספק זה בהבנת הדינמיקה הנוצרת בעקבות פעולת ההמרה קשור באופן ישיר למחלוקת יסודית אשר נחלקו בה שניים מגדולי האמוראים - אביי ורבא:

"אמר אביי: כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אם עביד - מהני. דאי סלקא דעתך לא מהני - אמאי לקי? רבא אמר: לא מהני מידי, והאי דלקי - משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא" (תמורה ד ע"ב).

לדעת אביי, גם פעולה שנעשתה באיסור זוכה להכרה מבחינה משפטית; דווקא מחמת כך שהפעולה זוכה להכרה מצד התורה, ניתנת האפשרות להעניש את החוטא. רבא לעומתו סובר שכאשר התורה אסרה פעולה מסויימת, הרי שהיא לא רק הנחתה את האדם להימנע מלבצע את הפעולה, אלא גם ביטלה את תוקפה המשפטי, במידה שתֵעשה. לדעתו, למרות שמעשה העבירה לא יצא אל הפועל, האדם נענש בשל עצם העובדה שהוא עבר (או ליתר דיוק: ניסה לעבור) על ציוויו של הקב"ה. בהמשך הסוגייה, מיישמת הגמרא את מחלוקתם העקרונית של אביי ורבא ביחס לדין התמורה שבו נגענו לעיל; העולה מדברי הגמרא הוא, שהאמוראים נחלקו בדיוק בין שתי ההבנות שהצגנו לעיל בנוגע למנגנון המאפשר את יצירת הקדושה הכפולה בסופו של תהליך ההמרה (אביי מצדד בתפיסה הראשונה, ואילו רבא מאמץ את ההבנה השנייה).

ייתכן שיש משמעות עקרונית למחלוקת זו. לפי אביי, מושא הצו האלוקי הוא האדם, ורק האדם; המציאות בעולם הממשי והגדרותיה המשפטיות נקבעות לא על פי תוכנו של הצו, אלא על ידי האדם, בין אם הוא מקיים את מצוות בוראו ובין אם לאו. רבא, לעומתו, סבור שהצו האלוקי משפיע ומכונן בראש ובראשונה את המציאות האובייקטיבית עצמה. האדם נדרש לפעול בהתאם לכללים היחידים שיש להם השפעה על המציאות, ובכוחם לכוננה ולהגדירה. על פי הבנתו, יש מתאם מלא (באופן עקרוני) בין צו ה' לאדם לבין המציאות המשפטית האוביקטיבית.

ר' יצחק בן-דוד