!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת וארא   הרב עזרא ביק


 

איך מושיעים את ישראל


א. מקראות קשים בפתח הפרשה

שני הפרקים הראשונים של פרשת וארא מתמיהים למדיי מבחינת הרצף הסיפורי. התורה חוזרת כמה פעמים על הציווי למשה (או למשה ולאהרן) ללכת לפרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים. ניכר אמנם שמשה מגלה חוסר רצון מובהק, ומכל מקום, טיבה של החזרה המשולשת על תיאורים הנראים כזהים אינו ברור.

ואולם, קודם שנדון בשאלה אם אכן מדובר באותם אירועים, הבה נמנה את האירועים השונים המופיעים בתחילת הפרשה (רצוי לעקוב אחר הרשימה עם חומש):

א.  הקב"ה מתגלה למשה, מתאר את הבטחתו לאבות ומורה לו להודיע לבני ישראל שה' יוציא אותם ממצרים (ו', א-ח).

ב.  משה מדבר אל בני ישראל אך הם אינם שומעים לו (ו', ט).

ג.  הקב"ה מצוה את משה לדבר עם פרעה, ומשה משיב: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (ו', י-יב).

ד.  הקב"ה מדבר אל משה ואל אהרן ומצווה אותם "אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים" (ו', יג).

ה.  תולדות משה ואהרן (ו', יד-כז).

ו.  הקב"ה מצווה את משה לדבר אל פרעה, ומשה משיב: "הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה" (ו', כח-ל).

ז.  הקב"ה אומר למשה שאהרן ידבר במקומו אל פרעה, ושפרעה יסרב לשחרר את בני ישראל עד שה' יוציאם ממצרים בשפטים גדולים (ז', א-ה).

ח.  "ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' אֹתם כן עשו" (ז', ו).

ט.  סיפור המטה שנהפך לתנין (או לנחש, ראה רש"י במקום) (ז', ח-יג).

י.  התחלת המכות (ז', יד).

פעמיים מצווה ה' את משה לדבר אל העם; שלוש פעמים מצטווה משה לדבר אל פרעה, והוא מצטווה לעשות זאת בפעם הרביעית על היאור, באזהרה על מכת דם, כשהמטה אשר נהפך לנחש בידו; ופעמיים אומר משה שהוא ערל שפתיים. מה מטרתן של כל החזרות הללו? מדוע מדגיש משה את הקושי שיש לו בדיבור? מה הקשר בין כישלונו של משה בדברו עם העם לבין עמידתו לפני פרעה? בקיצור: מה באמת משמעותם של שני הפרקים 'המהוססים' הללו?

ב. השליחות לבני ישראל

משה מקבל שתי משימות נפרדות: שליחות לפרעה ושליחות לעם ישראל. טיבה של השליחות לפרעה ברור: לצוות על פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים ולהביא עליו את המכות עד שייכנע. אך מה טיבה של השליחות לבני ישראל?

כשבוחנים את הדבר מתברר ששליחות שכזאת כלל אינה קיימת בפרשת שמות. בתחילה מצווה הקב"ה:

ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים   (ג', י).

משה מבין, ככל הנראה, שמוטל עליו לומר דבר מה גם לבני ישראל, אשר על כן הוא שואל:

הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם א‑להי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם   (ג', יג).

הקב"ה אמנם משיב על שאלתו זו של משה, אך עדיין אין אנו מוצאים שום ציווי מפורש לדבר אל בני ישראל. הציווי היחיד המתייחס לעם ישראל הוא הציווי לאסוף את זקני ישראל ולהודיע להם בשם ה' על הגאולה, על מנת שיבואו עם משה לפרעה. בתגובה לציווי זה חוזר משה ומעלה את הבעיה לשכנע את אחיו:

והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקֹלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'   (ד', א).

ובעקבות טענה זו וטענות נוספות אומר הקב"ה:

הלא אהרן אחיך... ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לא‑להים   (ד', יד-טז).

גם בציווי הבא נאמר למשה "ואמרת אל פרעה..." (ד', כב), בלא כל תוספת שהיא ביחס לבני ישראל. ועם כל זאת, הדבר הראשון שעושה משה בהגיעו למצרים הוא לדבר עם אחיו (ד', ל-לא), ורק אחרי כן (ה', א) הוא הולך לפרעה. דומה כי בעוד שהקב"ה מצווה את משה ללכת לפרעה, מופנה עיקר דאגתו של משה לדרך שבה עליו לדבר עם בני ישראל. רק עם כישלונה של פנייתו לעם ישראל בראשית פרשתנו מתחיל משה לדאוג כיצד ידבר עם פרעה – ודווקא אז מצווה ה' לראשונה גם על בני ישראל:

וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים   (ו', יג).

מה בדיוק קרה כאן?

דומני שמשה מבין כי אין די להודיע לבני ישראל על היציאה הקרֵבה ממצרים. מלבד שליחותו לפרעה – לגרום לו להוציא את בני ישראל ממצרים – משה רואה את עצמו מחויב להוציא את בני ישראל מהמצב הפסיכולוגי שבו הם שרויים, מתפיסת העבדות לזולת והתלות בחסדיו. מיד לאחר קבלת השליחות אל פרעה מעביר משה את כובד הבעיה משכנועו של פרעה לשכנועם של בני ישראל: להביאם להשתחרר גם מבחינה רוחנית ולהפוך ליחידים חופשיים, אחראיים ובעלי זכויות עצמיות.

ג. כיצד משנים מנטליות של עבד?

הפתרון שמצא משה לבעיית העבדות המושרשת בעומק נפשם של עם ישראל הוא לעוררם: משה מאמין שנואם מוכשר, בעל השראה וחזון רוחני, יצליח לעורר את צלם א‑לוהים שבקרבם. דא עקא, שמשה סבור כי לא הוא האיש: חסר הוא את לשון הזהב, את היכולת לגלות את הכוחות החבויים באדם. זו המשימה המטרידה את משה אפילו בעת שהוא נשלח לפרעה.

המענה שנותן הקב"ה בפרשת שמות הוא צירוף אהרן כ"פֶה", שמשה 'יהיה לו לא-להים'. בתחילה נוחל משה הצלחה:

ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עניָם ויקדו וישתחוו   (ד', לא).

ואולם, התבוסה אינה מאחרת לבוא. עם הצגת תביעתם לפרעה מחמיר הלה את תנאי העבודה, ונציגי העם מלינים על משה ועל אהרן:

ירא ה' עליכם וישפֹּט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו   (ה', כא).

ומשה שב אל ה' בטענה:

א‑דני למה הרעֹתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך  (שם, כב-כג).

כאן מצווה הקב"ה לראשונה את משה לבשר לבני ישראל את בשורת הגאולה:

אמֹר לבני ישראל: אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים והצלתי אתכם מעבֹדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדֹלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא‑להים וידעתם כי אני ה' א‑להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אֹתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אֹתה לכם מורשה אני ה'   (ו', ו-ח).

ואולם, אף עתה נוחל משה אכזבה:

וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבֹדה קשה   (ו', ט).

בני ישראל כה שקועים בחיי העבדות, עד שאין הם שומעים את משה. הם אינם מסוגלים להפנים את המסר, הבשורה אינה יכולה לעודד את רוחם.

אין פלא אפוא שמשה מדוכא: אם אחיו היהודים אינם שומעים לו, מה יוכל הוא כיחיד לעשות לפרעה? עתה יש בידו הוכחה שאין הוא ניחן בתכונה המיוחדת הדרושה לו לדעתו – היכולת לגרום לשינוי בלב שומעיו. משה מאמין שמשימתו היא להגיע ללבם של השומעים אותו – הן עם ישראל והן פרעה – והדבר נראה לו למעלה מכוחותיו.

כאן מסביר הקב"ה את תשובתו לעיל. אכן, למשה יש שתי משימות: הוא נשלח "אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים", ומטרתן של שתי השליחויות היא "להוציא את בני ישראל ממצרים" (ו', יג). משה צדק אפוא בחשבו כי אין די להודיע לבני ישראל על הגאולה וכי יש להוציאם נפשית ורוחנית מן השעבוד.

ואולם, הדרך שבה יש לעשות זאת שונה מכפי שחשב משה. משה יפעל ישירות רק בכיוון של פרעה, וכבר עתה מודיעו ה' כי לא ישכנע את פרעה:

ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אֹתֹתי ואת מופתי בארץ מצרים   (ז', ג).

משה אינו עומד לשכנע את פרעה: הקב"ה הוא שימחץ אותו,
אט אט ולעיני כול.

מעתה אין משה שב עוד אל בני ישראל ומעודד את רוחם. חירותם של בני ישראל תושג בכך שיהיו עדים לניצחון המוחץ של הקב"ה על כוחו של פרעה, על כשפיו ועל אליליו. השמדת העצמה המצרית והשפלת גאוותה היא שתשחרר את רוח העבדים.

אכן, למשה שתי משימות, אך רק לאחת מהן יש משמעות מעשית. בפועל צריך משה לדבר רק עם פרעה, אך השלכותיו של מעשה זה תהיינה לא רק במישור הפוליטי – במאבק בין משה לפרעה – אלא גם במישור הפסיכולוגי-חברתי: במעמדם של בני ישראל אל מול אדוניהם.

תפקידם הכפול של משה ושל אהרן עולה בבירור בפסוקים הבאים לאחר תולדותיהם, לפני תיאור פנייתם לפרעה:

הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאֹתם. הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרן   (ו', כו-כז).

מה פירוש "על צבאֹתם"? ביטוי זה חוזר בפרשת בא, בתיאור יציאת מצרים עצמה:

ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאֹתם   (י"ב, נא).

משמען של מילים אלו בפרשת בא ברור: הן מתארות את סדר הליכתם של בני ישראל בזמן יציאת מצרים. אך מדוע חשוב כל כך לציין את הדבר כחלק מן המשימה: "הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאֹתם"?

דומני שמשמעות הביטוי "על צבאֹתם" היא 'בכבוד, בהדר': לא כעדר בורח, כי אם כיחידה מאורגנת, הנהוגה בתיאום מלא ועל פי תכנית. אין די להוציא את בני ישראל ממצרים; עליהם לצאת 'על צבאותם' – כבני חורין החוסים בצלו של הקב"ה.

ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים   (שם, מא).

מקץ ארבע מאות ושלושים שנות שעבוד – דורות של העדר זהות ואחריות אישית – יצאו בני ישראל ממצרים כצבאות ה'. הם לא ברחו ממצרים – הם יצאו ממנה בגאון.

ד. המכות ובני ישראל

רעיון זה, שהוא המפתח להבנת עשר המכות, נאמר בפירוש בראשיתה של פרשת בא:

...ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'

  (י', ב).

המכות הן 'תרגיל ביחסי ציבור' המכוון כלפי עם ישראל. פעם אחר פעם רואים העבדים שפלי הקומה את אדוניהם העריצים מושפלים בידי ה'. תהליך זה הושלם רק בטביעת המצרים בים סוף; רק בראותם "את מצרים מת על שפת הים" (י"ד, ל) שוחררו בני ישראל באמת מעבדות הרוח, ורק אז יכלו להמשיך להר חורב ולמתן תורה.

לאור זאת מובן הדגש החוזר ונשנה בתיאור המכות על כוחו של הקב"ה ועל ההגנה שלה זכו בני ישראל – דגש המתבטא בכמה מוטיבים החוזרים לאורך הסיפור, כגון ההבחנה הגלויה לכול בין מצרים ובין בני ישראל, ועצירתן של רבות מן המכות בעקבות תפילת משה דווקא. בני ישראל זוכים לא רק לחירות פיזית אלא גם לחירות רוחנית, והמהפך הרוחני-נפשי הזה הוא שמצריך את ההתמודדות הארוכה כל כך בין פרעה ובין הקב"ה.

לא אחת מגלה פרשן משמעות נסתרת וטוען כי היא היא הרעיון המרכזי של הפרשה. במקרים שכאלה נשאלת תמיד השאלה: מדוע, אם כן, הסתירה התורה את הדבר? ולענייננו: אם אכן עיקר עניינה של פרשת וארא הוא שחרורם של בני ישראל – מדוע אין התורה אומרת זאת במפורש, וחלף זאת מתארת בהרחבה דווקא את ההתמודדות עם פרעה?

בנידון דידן התשובה ברורה: שחרורם הרוחני של בני ישראל נסתר מעינינו מפני שזוהי אכן התרחשות נסתרת. לוּ הצליח משה לשחרר את בני ישראל בנאום או שניים, הייתה התורה מתארת זאת. ואולם, כפי שגילה משה בדרך הקשה, במקרה זה לא יועילו נאומים חוצבי להבות. השינוי הנפשי הפנימי הוא תהליך חבוי, המתחולל כתגובה להתרחשויות. לא מכוח אישיותו של משה השתחררו בני ישראל, כי אם מכוחו של הקב"ה שגבר על המצרים. לפיכך מתארת התורה בפירוש רק את האירועים הגלויים, ואילו להתרחשות הפנימית, הסמויה מן העין, היא רומזת בלבד (הגם שבאופן ברור למדיי, לדעתי).

ה. חירות פיזית וחירות רוחנית

מקובל לומר שחג הפסח מבטא את החירות הפיזית, ואילו חג השבועות ומתן תורה – את חירותנו הרוחנית. לאור מה שראינו עד כה, זוהי הבחנה פשטנית ביותר. עצם קבלת התורה מותנה לא רק בחירות פיזית אלא גם במידה מסוימת של חירות רוחנית: ביכולת לקבל אחריות ולהחליט החלטות (תכונות הנעדרות לחלוטין אצל העבד). תהליך זה, המתחיל כאמור כבר ביציאת מצרים, משיג לפני מתן תורה רק את מטרתו המינימלית, ובמובן מסוים יכולות תולדותיהם של בני ישראל במדבר (ואולי אף לאחר מכן) להיחשב כהמשכו. מצד אחד, בני ישראל חייבים להיות בני חורין על מנת לקבל את התורה. מצד שני, התורה עצמה מטילה אחריות וסוללת את הדרך לחירות, וניתן לראות את ארבעים שנות ההליכה במדבר כמאבק ארוך עם המנטליות העבדותית. לשון אחר, בשחרור מעבדות יש שלבים שונים: הוא החל ביציאת מצרים (ובייחוד במפלתה); המשיך במתן תורה ובתנאים המיוחדים של החיים במדבר (מן, ענני הכבוד, מחנה סגור, לימוד מפי משה וכו'); וככל הנראה הוא ממשיך גם כיום – על ידי יישום התורה בחיי היום יום ברמה האישית וברמה הלאומית.

דומני שרעיון השחרור הרוחני הוא גם הבסיס להבנת דיניו הייחודיים של פסח מצרים, השונים מדיני פסח דורות (יש לזכור שפסח מצרים היה לפני מתן תורה ומצוות הפסח). הרי כמה דוגמות לדינים של פסח מצרים (חלקם גם של פסח דורות) שניתן לבארם כאמצעים לשחרור (ולא כמציינים אותו): הדם על שתי המזוזות ועל המשקוף (הבחנה בין בני ישראל למצרים); החיפזון (ציפייה ותכנון לעתיד – ההפך הגמור של העצלות המאפיינת את העבד); שאילת הכלים מן המצרים (המחייבת שינוי גישה כלפיהם); קרבן הפסח ואכילתו (סעודתו של אדם חופשי); "ומצות על מרֹרים יֹאכלֻהו" (י"ב, ח) (אכילה המסמלת התגברות על חוויית העבדות). אתם מוזמנים להמשיך לבאר בדרך זו את יתר הפרטים.

רעיון יסודי זה משמעותי גם להבנת דמותו של משה. בשבוע שעבר, הצגתי את האירועים הראשונים של פרשת שמות כמתארים את משה כגיבור היוצא חוצץ כנגד חוסר צדק ונאבק על כבוד האדם – ויהא זה יהודי המדוכא על ידי מצרי, יהודי המותקף על ידי אחיו או מדייניות שמדיינים אחרים גירשו אותן. אירועים אלו, כך נראה, נועדו לתאר את אישיותו של מושיעם של ישראל, שיוכל להעניק מרוחו לאחיו הנדכאים. ואולם, דומני שהמשכה של פרשת שמות מתאר דווקא את כישלונו של רעיון זה: האתגר ההרואי שהציב משה לעצמו מסתיים בהעמקת העבדות ובהשפלת רוחם של בני ישראל עוד יותר. השחרור יקרה בשם הוי"ה (ו', ב), שם המסמל את התערבותו הישירה (ולא את פעילותו הנסתרת) של הקב"ה בעולם בכל גודל תפארתו.

משה הונצח כמשה רבנו: כמורה, ולא כמשחרר. ברם, לדעתי אין מדובר כאן רק בהוראת התורה, אלא גם בהוראת החירות. אמנם לא משה הוא ששבר את עבדותם של בני ישראל; את זאת עשה הקב"ה. ואולם, באמצעות המכות עזר משה לבני ישראל להבין את משמעות חירותם. אנו מודים למשה לא על כך שהביא לנו את החירות, כי אם על שלימד אותנו מהי.

ו. שיעור הכתובים

החזרות המשונות בתחילת הפרשה משקפות לדעתי את מהפך הגישה של משה, מנואם ומושיע המשפיע ישירות על קהל שומעיו לאמצעי להנחתת ידו החזקה של ה'.

הבה נחזור עתה לראשית השיעור, וננסה להבין לאור מה שלמדנו את סדר האירועים בתחילת הפרשה (גם כעת יהיה מועיל יותר לעקוב אחר הדברים בחומש). אני חוזר ורושם את חלוקי הפרשה לפי הרשימה שהופיע בתחילת השיעור:

א.  (ו', א-ח) הקב"ה מסביר למשה כי הוא עצמו יוציא את בני ישראל בידו הגדולה, וכי משה אינו צריך להיות מודאג מכישלונו בשכנוע פרעה.

ב.  (ו', ט) משה אומר את הדברים לבני ישראל, אך הם אינם שומעים לו.

ג.  (ו', י-יב) הקב"ה שולח את משה לפרעה, אך משה, הסבור עדיין כי הוא זה שצריך לשכנע את פרעה, טוען שייכשל במשימה.

ד.  (ו', יג) הקב"ה נותן למשה ולאהרן משימה כפולה, שחלקה האחד מופנה לפרעה, והשני – לבני ישראל.

ה-ז. משה – עדיין נסיך מצרי ברוחו – אינו מבין: הוא מבקש להנחיל לבני ישראל מנפשו החופשית, אך אינו מצליח לעשות זאת.

  בשלב זה מציגה התורה את תולדות משה ואהרן (ו', יד-כז). קטע זה העלה תמיהה אצל רבים מגדולי המפרשים, אך כולם מסכימים כי הקטעים הבאים (ו', כח - ז', ה) חוזרים על השיחה שמלפני רשימה זו. אף על פי כן, יש הבדל בין הפסוקים שמלפני הרשימה לבין הפסוקים שלאחריה, שכן רשימת התולדות מציינת מהפך בדמותו של משה: לא נסיך מצרים אלא אחד שמושרש במוצאו היהודי – אילן היוחסין מדגישה היותו חלק מעם ישראל. כך עולה מן הפסוק החותם רשימה זו:

הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאֹתם   (ו', כו).

  "הוא משה" – אותו משה המופיע ברשימה כאחד מבני בניו של יעקב – הוא הוא האיש שאותו ציווה הקב"ה להוציא את בני ישראל ממצרים על צבאותם.

  ואכן, הפעם (ו', ל לעומת ו', יב) אין משה חוזר בתגובתו על הטיעון "הן בני ישראל לא שמעו אלי". כבנו של עמרם – ולא כנסיך מצרי – מבין משה כי לא בנאומים תבוא גאולתם של ישראל. אמנם עדיין הוא תוהה "הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה?" (ו', ל), ועל כך משיבו ה' "ראה נתתיך א‑להים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך" (ז', א), כלומר: אהרן הוא שידבר אל פרעה.

  ואולם, מוסיף הקב"ה, פרעה לא ישמע אליכם (שם, ג-ד), ובסופו של דבר יצאו בני ישראל ממצרים בידו הגדולה של הקב"ה:

ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאֹתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדֹלים   (שם, ד).

ח.   "ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' אֹתם כן עשו" (ז', ו) – אין זו קביעה סיפורית, שהרי משה ואהרן טרם עשו דבר; פירוש הפסוק הוא שכעת מבינים משה ואהרן את התכנית הא‑לוהית ואת תפקידם בה, ומכאן ואילך ידבקו בתכנית זו.

ט-י. תחילתו של סיפור השחרור, המתרחש כהתמודדות גלויה בין ה' לפרעה.

ח. נקודות למחשבה

1.  האם יש פנים חינוכיים שונים למכות השונות? מדוע חלק מן המכות מסתיימות במעשה של משה בעוד שאחרות מסתיימות מעצמן? מדוע בחלקן מוזכרת במפורש ההבחנה בין בני ישראל לבין המצרים ובחלקן אין היא מפורשת? ומדוע מקדים הקב"ה אזהרה לחלקן, בעוד שאחרות באות ללא כל אזהרה מוקדמת?

2.  מה משמעותו של סיפור המטה שהפך לתנין (או לנחש, על פי רש"י)?[1]

3.  שימו לב שהקב"ה והתורה מדברים על "בני ישראל", בעוד שמשה אומר לפרעה "א‑להי העברים" (ה', ג; ז', טז; ועוד).

4.  המדרש אומר שעם תחילת המכות פסקה עבודתם של ישראל. לפי זה, יש בין העבדות בפועל לבין החירות פער זמנים גדול, שבמהלכו נתון מרכז הבמה למשה ולפרעה.

5.  בפרשת בא מקבלים בני ישראל כמה וכמה מצוות. בסוף פרשת בא – מיד לאחר יציאת מצרים (אך לפני חציית הים) – מופיע קטע המנוסח בניסוח האופייני של פרשות מצוותיות, ובו באות מצוות בכור ומצוות תפילין. כיצד משתלבת עובדה זו ברעיון הכללי של השיעור?

6.  מה מטרתו ומשמעותו של פסוק כח בפרק ו'? שים לב שזהו הפסוק האחרון של פרשה סתומה (ראה רש"י, אבן-עזרא ורמב"ן).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

באר שבע

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ה

עורך: בעז קלוש

*******************************************************

 

בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1]   הסיבה לפירושו החריג של רש"י למילה "תנין" נמצאת בז', טו. וראה פירוש העמק דבר לנצי"ב על ז', ט.