!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת לך-לך   הרב אמנון בזק

 

אברהם והפסילים:

בבואה מדרשית לסיפור מקראי


א. פתיחה

בין האמצעים הספרותיים הרווחים במקרא בולט עקרון 'הסיפור המרומז': פעמים רבות משתמש המקרא בסיפור אחד במוטיבים לשוניים ותוכניים הלקוחים מסיפור אחר, ובדרך זו רומז לקשר שיש בין שני הסיפורים. קשר זה טומן בחובו מסר מסוים, שאותו נדרש הקורא לחשוף, ובאמצעותו להבין טוב יותר את השיפוט המקראי כלפי האירוע או כלפי הדמויות הנזכרות בו. דוגמות מפורסמות לעיקרון זה הן השוואת אליהו בהר חורב למשה רבנו; סיפורי אלישע על רקע סיפורי אליהו; סיפורי מגילת רות מול פרשת יהודה ותמר או מול פרשת לוט ובנותיו; השוואת סיפור הצלת לוט מסדום לסיפור הצלת רחב מיריחו; ועוד רבים.

ברם, מעניין הדבר שתופעה זו קיימת לא רק בסיפורי המקרא עצמו אלא גם במדרשי חז"ל. רבים ממדרשי האגדה רומזים לסיפור מקראי מסוים, ועל מנת להבין טוב יותר את הרעיון שמבקש המדרש להביע יש לחשוף את הסיפור המקראי שאליו הוא רומז. בשיעור זה נעסוק במדרש מפורסם ומוכר לכול – הסיפור על אברהם והפסילים – נמצא את הסיפור המקראי המסתתר מאחריו, וננסה להבין במה תורמת ההיכרות עם הסיפור המקראי להבנת הרעיון הטמון במדרש.

ב. "ולא ישמעו אוזניך מה שפיך אומר?"

למדרש זה יש גרסות ווריאציות שונות.[1] המקור הקדום ביותר הוא בבראשית רבה (לח יג), כחלק מהסיפור המוכר על השלכת אברהם לכבשן האש על ידי נמרוד. לענייננו נסתפק בקטע המתאר את פרשת שבירת הפסילים על ידי אברהם:

אמר ר' חייא בריה דרב אדא דיפו: תרח עובד צלמים ומוכר היה, חד זמן נפיק לאתר, הושיב לאברהם מוכר תחתיו... חד זמן אתת חדא איתתא טעונה בידא חדא פינך דסולת, אמרה ליה: הא לך קרב קודמיהון. קם נסיב בוקלסא בידיה ותברינון לכולהון פסילא, ויהיב בוקלסא בידא דרבה דהוה ביניהון. כיון דאתא אבוה, אמר ליה: מאי עביד להון כדין? אמר ליה: מה נכפור מינך, אתא חדא איתתא טעינה ליה חדא פינך דסולת, ואמרה לי הא לך קריב קודמיהון. קריבת לקדמיהון הוה דין אמר אנא איכול קדמאי, ודין אמר אנא איכול קדמאי, קם הדין רבה דהוה ביניהון נסב בוקלסא ותברינון! אמר ליה: מה אתה מפלה בי, וידעון אינון? אמר ליה: ולא ישמעו אוזניך מה שפיך אומר! קם ונסביה לנמרוד...

[תרגום: תרח עובד צלמים ומוכר היה. יום אחד יצא למקום, הושיב את אברהם מוכר תחתיו... פעם אחת באה אישה אחת ובידה קערה אחת של סולת. אמרה לו (לאברהם): הא לך והקרב לפניהם. קם אחז מקל בידיו ושבר את כל הפסלים, ונתן את המקל ביד (הפסל) הגדול שבהם. כשבא אביו אמר לו: מי עשה להם כך? אמר לו: מה אעלים ממך, באה אישה אחת ובידה קערה אחת סולת, ואמרה לי 'הא לך והקרב לפניהם'. הקרבתי לפניהם, והיה זה אומר אני אוכל ראשון, וזה אומר אני אוכל ראשון, קם הפסל הגדול שהיה ביניהם, לקח את המקל ושברם! אמר לו: מה אתה משטה בי, וכי יודעים הם? אמר לו: ולא ישמעו אוזניך מה שפיך אומר?! קם ומסרו לנמרוד...]

ג. "אם אלהים הוא ירב לו

כי נתץ את מזבחו"

הרעיון הפשוט שבסיפור – האירוניה כלפי מִלכודם של עובדי האלילים,   שהם עצמם אינם מאמינים בכוחם של העץ והאבן שלהם הם עובדים – איננו חדש.[2] בסיפורי הנביאים הוא מופיע באופן דומה מאוד למתואר במדרש בסיפור על תחילת דרכו של גדעון, שבעקבותיו קיבל גם את השם ירובעל:

ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך... והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרֹת. ובנית מזבח לה' א‑להיך על ראש המעוז הזה... ויקח גדעון עשרה אנשים מעבדיו ויעש כאשר דִבר אליו ה', ויהי כאשר ירא את בית אביו ואת אנשי העיר מעשות יומם – ויעש לילה. וישכימו אנשי העיר בבֹקר והנה נֻתץ מזבח הבעל והאשרה אשר עליו כֹּרָתָה... ויאמרו איש אל רעהו מי עשה הדבר הזה, וידרשו ויבקשו ויאמרו גדעון בן יואש עשה הדבר הזה. ויאמרו אנשי העיר אל יואש הוצא את בנך וימֹת כי נתץ את מזבח הבעל וכי כרת האשרה אשר עליו. ויאמר יואש לכל אשר עמדו עליו: האתם תריבון לבעל אם אתם תושיעון אותו?! אשר יריב לו יומת עד הבקר, אם אלהים הוא יָרֶב לו כי נתץ את מזבחו. ויקרא לו ביום ההוא ירֻבעל לאמר ירב בו הבעל כי נתץ את מזבחו   (שופטים ו', כה-לב).

נקודות הדמיון בין הסיפור המקראי ובין הסיפור שבמדרש ברורות:

א.  בשני הסיפורים מדובר בנער צעיר המתעמת עם סביבתו על רקע בחירתו בעבודת ה' והתנגדותו לעבודת אלילים.

ב.  בשני הסיפורים הורס הנער את האובייקטים המשמשים לעבודה זרה.

ג.  בשני הסיפורים מופיעה האירוניה כלפי עובדי העבודה הזרה: בסיפורו של גדעון היא באה בדברי יואש "אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו"; ובמדרש – בדברי אברהם "ולא ישמעו אוזניך מה שפיך אומר?!".

גם נקודות של ניגוד יש בין שני הסיפורים, ועליהן נעמוד בהמשך. ואולם, קודם לכן עלינו להשיב על השאלה: מה ראה המדרש לרמוז לפרשת גדעון בסיפורו על אברהם? מהו המסר המתקבל מהשוואת אברהם לגדעון?[3]

ד. בחירת אברהם

בטרם נעמוד על ההשוואה לגדעון, עלינו לציין כי נראה שהמסר המרכזי שמבקש המדרש ללמד קשור לשאלת בחירתו של אברהם. רבים עסקו בבעיה זו, שאותה ניסח הרמב"ן בפירושו לתורה (על י"ב, ב):

והנה זאת הפרשה לא ביארה כל העניין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא הייתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד א‑לוהים או צדיק תמים...

ברור אפוא שהמדרש מתייחס לבעיה זו, והוא נוקט בעמדה שבחירת אברהם נבעה מצדקותו המיוחדת עוד קודם שנגלה אליו ה', ושמכוחה זכה אברהם להתגלות זו. בכך שולל המדרש אפשרות אחרת, שלפיה בחר ה' באברהם באופן שרירותי, מתוך רצון חופשי וללא כל סיבה.[4] ואכן, בעקבות המדרש מסביר הרמב"ן בהמשך דבריו שם:

אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם, לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש. ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר, וזה טעם הפרשה.

הרמב"ן מבסס את דבריו על הליכתו של אברם לכיוון ארץ כנען עוד בטרם נגלה אליו ה', כמתואר בסוף פרשת נח (י"א, לא-לב).[5] הליכה זו נבעה, לדעתו, מרדיפת אנשי אור כשדים את אברם על אמונתו, כפי שתואר במדרש.[6]

אם נשוב עתה לסיפורו של גדעון נוכל לראות כי ההשוואה בין הסיפורים באה לחדד בדיוק את הנקודה הזו. ביחס לרוב המושיעים בספר שופטים אין המקרא מסביר מדוע נבחרו דווקא הם.[7] החריג היחיד לכלל זה הוא גדעון, שלגביו מוצאים אנו ביטוי מפורש כי הבחירה בו לא הייתה שרירותית, אלא נבעה מתכונותיו ומאישיותו המיוחדת. הבחירה בגדעון מתוארת בדו-שיח בינו ובין מלאך ה':

ויבא מלאך ה'... וגדעון... חֹבט חטים בגת להניס מפני מדין. וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו ה' עמך גבור החיל. ויאמר אליו גדעון בי אדני ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאֹתיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה', ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין. ויפן אליו ה' ויאמר: לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין, הלא שלחתיך

  (שופטים ו', יא-יד).

כבר בפניית המלאך אל גדעון ניכר שגדעון נבחר בגלל היותו "גבור חיל", דבר שהתבטא כנראה גם באומץ לבו לחבוט חיטים בגת להניס מפני מדין. ואולם, בהמשך מופיע נימוק מפורש לבחירה: "לך בכחך זה והושעת את ישראל". מהו "בכחך זה"? נראים הדברים, וכך פירשו רש"י ואברבנאל, שהכוונה לאותו כוח שהראה גדעון בדבריו – דברים הנראים כחריפים כלפי שמיא, שנאמרו מתוך הזדהות עם כאבו של עם ישראל. מתוך אותה מסירות של גדעון לעמו מובנת בחירת ה' בו, ומכוחה מבטיח לו ה' להיות עמו גם בעתיד.

מסירות הנפש של גדעון הוכחה גם בהמשך – כאשר ניתץ את מזבח הבעל וכרת את האשרה אשר עליו – ובכך ניתן אישור נוסף לכך שבחירת ה' בגדעון לא הייתה מקרית, אלא נבעה מהכרת כוחו ותכונותיו.

נמצאנו למדים כי לא במקרה דרשו חז"ל את סיפורם על אברהם באופן דומה לסיפורו של גדעון. מאחרי השוואה זו מסתתרת תפיסה, העולה בקנה אחד עם מגמת המדרש כולו, כי בחירת ה' באברהם נבעה מתכונותיו המיוחדות – כפי שהדבר מפורש ביחס לגדעון. לדעת המדרש, אופייה של הבחירה המסתורית באברהם, כמוהו כאופייה של הבחירה המפורשת בגדעון.

דרך אגב נעיר כי רעיון זה חוזר גם במדרשים נוספים, שאחד הבולטים שבהם מצוי אף הוא בבראשית רבה (פרשה לב ג):

אמר רבי יונתן: היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם. ובמי הוא בודק? בקנקנים יפים, שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, שנאמר (תהילים י"א, ה) 'ה' צדיק יבחן'.

ה. בין אברהם לגדעון

לסיום עלינו לציין כי המדרש הקפיד שלא לזהות בין גדעון, השופט ההססן,[8] שבסוף ימיו הכשיל את ישראל באפוד – שעליו נאמר "ויהי לגדעון ולביתו למוקש" (שופטים ח', כז) – לבין אברהם אבינו עליו השלום, שעמד בעשרה ניסיונות. משום כך יש בסיפור המדרשי כמה הבדלים משמעותיים מן המסופר על גדעון:

א.  גדעון פעל בשליחות ה'; אברהם, לפי המדרש, פעל ביזמתו.

ב.  המקרא מדגיש כי גדעון "ירא... מעשות יומם, ויעש לילה"; יראתו זו של גדעון היא גם, ככל הנראה, הסיבה לכך שלא העז לפעול לבדו וצירף אליו עשרה אנשים מעבדיו. על אברהם, לעומת זאת, אין במדרש ולו רמז כי היה בו שמץ של פחד במעשיו.

ג.  לגדעון מסייע אביו, שגם טוען בעדו את טענותיו כלפי הסביבה; אברהם מצוי בעימות אף עם אביו, ואביו הוא גם זה שמוסר אותו בסופו של דבר לידי נמרוד.

בהבדלים אלו מדגיש המדרש כי ההשוואה בין אברהם לגדעון נוגעת רק לאופייה של הבחירה בהם, אך אין היא טוענת לדמיון מלא בין שני האישים. אדרבה, הסיפור הדומה ממחיש את מעלתו המיוחדת של אברהם – במסירות נפשו ובאמונתו הצרופה – על פניו של גדעון השופט.