הרב יואל בן-נון

חמץ ומצה בפסח, בשבועות ובקרבנות הלחם*

 

חמץ ומצה עומדים בתורה פעמים רבות כצמד, זה לעומת זה. יש שהחמץ אסור והמצה היא חובה; יש שדווקא החמץ מחויב, והוא עיקרה של המצווה. ובתווך: יש אשר חמץ ומצה מעורבים, וחובה לאחוז בזה וגם מזה.

  עיון במקומות השונים המופיעים בתורה, בתוספת הבנת מהותם של החמץ כנגד המצה, מורה, שלא מקרים מנותקים זה מזה יש כאן, אלא מערכת אחת שיטתית, שלמה ואחידה. כל הסבר של מהות חמץ ומצה צריך לקחת בחשבון את כל ההקשרים ואת כל האיסורים והמצוות.

  ראשית, נציג את ההקשרים שבהם מופיע בתורה עניין חמץ ומצה:

   א.   ה פ ס ח : חמץ אסור בלאו ומצה מחויבת במצווה, הקשר האיסור הוא ביחס לקרבן הפסח בארבעה-עשר בניסן_, ואולי גם לימים שאחריו.

   ב.   ח ג   ה מ צ ו ת : חמץ אסור בכרת ומצה מצויה. כאן ההקשר של האיסור לדורות הוא במצות של יציאת מצרים: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ, כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה..." (שמות, י"ב, לט).

   ג.   ש ת י   ה ל ח ם   ב ח ג   ה ב י כ ו ר י ם : קרבן זה של מנחת ביכורים קשור בוודאי לעומר השעורים של חודש האביב, ובעקיפין גם לפסח ולחג המצות, שהרי תלוי הוא בספירת חמישים יום "ממחרת השבת" (ויקרא, כ"ג, ט-טז) או "מהחל חרמש בקמה" (דברים, ט"ז, ט), שהוא, לפי קבלת חכמינו ז"ל, מחרת ה ש ב ת ו ן, דהיינו יום טוב ראשון של חג המצות. אך בניגוד לפסח ולחג המצות - כאן החמץ   מ ח ו י ב: "ממשבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים, סלת תהיינה,   ח מ ץ   ת א פ נ ה, בכורים לה'" (ויקרא, כ"ג, יז).

   ד.   מ נ ח ה : כל המנחות הקרבות למזבח הן מצה ולא חמץ: "כל המנחה   א ש ר   ת ק ר י ב ו   ל ה ' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית [=ביכורים]. תקריבו אתם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" (ויקרא, ב', יא-יב).

   ה.   ת ו ד ה : כאן יש מזה ומזה, חמץ עם מצה: "והקריב על זבח התודה חלות   מ צ ו ת בלולת בשמן,   ו ר ק י ק י   מ צ ו ת משחים בשמן, וסלת מרבכת חלת בלולת בשמן.   ע ל   ח ל ת   ל ח ם   ח מ ץ יקריב קרבנו, על זבח תודת שלמיו" (ויקרא, ז', יב-יג), כלומר שלושה סוגי מצות וסוג נוסף של חמץ כנגדן.

   ו.   ק ר ב ן   ה מ י ל ו א י ם_: בדומה לתודה יש כאן שלושה סוגי מצה - "לחם מצות, וחלת מצות בלולת בשמן, ורקיקי מצות משחים בשמן, סלת חטים..." (שמות, כ"ט, ב; ויקרא, ח', כו), והמשנה במנחות (ז', ב) אכן מקבילה ביניהם: "המילואים היו באים   כ מ צ ה שבתודה: חלות ורקיקים ורבוכה". אך בניגוד לתודה, כאן לא היה חמץ כלל.

   ז.   א י ל   נ ז י ר : "ביום מלאת ימי נזרו" מביא הנזיר קרבנות עולה, חטאת ושלמים, ויחד עם השלמים גם "סל   מ צ ו ת סלת חלת בלולת בשמן,   ו ר ק י ק י   מ צ ו ת משחים בשמן" (במדבר, ו', טו) - כלומר שני סוגים של   מ צ ו ת, וכהסבר המשנה במנחות (ז', ב): "הנזירות הייתה באה שתי ידות כמצה שבתודה: חלות ורקיקים - ואין בה רבוכה".

   ח.   מ נ ח ת   ח י נ ו ך : מנחה זו אשר מביא כל כוהן ביום שמתחנך לעבודה במקדש, או כוהן גדול קודם כניסתו לתפקידו זה, אף היא, בדומה לקרבן המילואים, מצה ללא חמץ (ויקרא, ו', יב-טז).

   ט.   א י ס ו ר   ח מ ץ   ע ל   ה מ ז ב ח : "...כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אתם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" (ויקרא, ב', יא-יב). לכן, גם קרבן שתי הלחם ביום הביכורים (שנזכר לעיל), שמצוותו דווקא בחמץ, בא   ע ד המזבח ומונף   ל פ נ י   ה ', אך על המזבח ממש לא יעלה_, וכמוהו ביכורי הדבש, כלומר דבש הפרות המתוקים.

 

  כיצד יש להבין תופעות אלו? לשם כך יש לעמוד על טיבם ואופיים של החמץ והמצה, לאור כל המקרים הללו, ולמצוא את הבריח התיכון הקושר ביניהם.

  השאור החמץ וכן הדבש )שהוא דבש הפרות המתוקים( הם   ה י ע ד   ו ה ת כ ל י ת   ה ס ו פ י ת   ש א ל י ה ם   ש ו א ף   ה ח ק ל א י   ה מ ג   ד ל,   מ ר א ש י ת   ע ב ו ד ת ו. הלחם החמץ והפרי הבשל והמתוק שניהם ביטוי מוצלח   ל ס ו ף התהליך,   ל ת כ ל י ת   ה נ כ ס פ ת, ולפיכך גם   ל ע ו ש ר   ו ל ה צ ל ח ה,   ל ב ר כ ה   ו ל ש פ ע, של מי שמשיג את   ה ת כ ל י ת   ה נ כ ס פ ת,   ומגיע אל   ס ו ף   ה ת ה ל י ך .

  לעומתם, המצה מבטאת את עצירת התהליך באמצעו טרם הגיעו לתכליתו, והיא בבחינת חסרון המצפה עדיין להשלמה ולשלמות. אף המלח מבטא ראשוניות גולמית שיד אדם לא נגעה בה וכל כולו בבחינת מתנת שמיים.

  נרחיב במעט קו זה, ונאמר, שהמצה - הן מעשית והן כסמל - היא לחמו של העני, זה שאין בידו כוח ויכולת להביא את התהליך החומרי לתכלית השלמה והמלאה של העוגה היפה, ואחת היא אם עני הוא בהון או באון. לעומת זאת, החמץ השאור המתפיח את העיסה עדי גלוסקה שמנה, הוא סמלו של בעל הכוח העשיר, המדושן ובעל היכולת.

  הבנה זו נותנת בידינו מפתח להבנת כל המקרים בתורה כמערכת אחת, שיטתית ושלמה.

כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו

  הקרבה שאדם מקריב על המזבח הרי היא, בדומה לתפילה, עמידת האדם לפני ה', מתוך הרגשת קטנות ואפסות ובתחושת "לך ה' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד... וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת,   כ י   מ מ ך   ה כ ל   ו מ י ד ך   נ ת נ ו   ל ך" )דבה"א, כ"ט, י--טו(. אי אפשר לעמוד לפני המזבח בתחושת עשירות גאה האומרת 'יש לי', או "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" )דברים, ח', יז(, והקרבה כזאת יש בה משום חוצפה של גאווה וגבהות-לב, אחד החטאים החמורים ביותר במקרא_9_.

  על כן "כל שאר וכל דבש" - סמל העשירות ותחושת השובע - "לא תקטירו ממנו אשה לה'" )ויקרא, ב', יא--יב(. אמנם "קרבן   ר א ש י ת תקריבו אתם לה'" )שם(, וביכורים אלו " מ ר א ש י ת כל פרי האדמה" )דברים, כ"ו, ב( באים עם ההצהרה החגיגית של מקרא ביכורים אשר באה בדיוק כדי   ל ב ל ו ם את הסכנה שמא הרגשת השובע תוביל לבעיטה, "וישמן ישרון ויבעט" )דברים, ל"ב, טו(. אך גם אז אין הם בגדר "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו" )תהילים, ק"ב, א(, ולכן אי אפשר להקריבם על המזבח - "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" )ויקרא, שם(.

  באופן סמלי, אכן דומה ההצלחה ותחושת 'יש לי' המבטאת אותה לפרי הבשל והמתוק ולחמץ - זה אף זה פגיעים מאוד, מתקלקלים ומתפרקים בקלות. דווקא העשיר "הרך בך והענג מאד", כמוהו כגברת "הרכה בך והענגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרך" )דברים, כ"ח, נד--נו(, דווקא הם פגיעים מאוד וכל סבל קטן גורם להם לזעזוע עצום כי הם מפונקים. לעומת זאת אדם למוד סבל ומחושל מקשיים, אינו נבהל כל כך מפגע רע. ובדומה לכך: מצה, לחם עוני, כמו המלח, עמידותה ושרידותה גבוהים לאין שיעור מלחם החמץ התפוח ומפרי הדבש המתוק.

  לא לחינם מזוהה במקורותינו החמץ, השאור שבעיסה, עם יצר הרע. מי שיש לו בגופו, בביתו ובכיסו מכל טוב הארץ, ואפילו ארץ ישראל ותורתה בידו, עלול ליפול בתחושת הכזב של עצמתו ועצמאותו המדומה, ולשכוח את ה' אלוהיו "כי   ה ו א הנתן לך כח לעשות חיל" )דברים, ח', יז--יח(. וזה הרי ממש המובן של יצר הרע המפתה את האדם  ד ו ו ק א   ב א ר ץ   י ש ר א ל ועלול להסירו מן הדרך הראויה לו )דברים, ח', ושירת האזינו(!

  על כן חייב האדם לזכור את ימי עוניו ומרודיו, את נדודי המדבר ואת המן של יציאת מצרים דווקא   ב ע ת   ה צ ל ח ת ו   ה ג ד ו ל ה   ב א ר ץ   י ש ר א ל: "וזכרת את כל הדרך אשר הליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענתך לנסתך, לדעת את אשר בלבבך, התשמר מצותו אם לא. ויענך וירעיבך, ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך, למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" )דברים, ח', ב--ג(. זהו גם המובן של פרשת מקרא ביכורים )דברים, כ"ו(, אשר באה להזכיר את ימי העוני והנדודים של בני ישראל מאז האבות, דווקא בחגיגת השפע וההצלחה של הקציר והבאת הביכורים.

קרבן תודה

  קרבן תודה מביא אדם שהיה בצרה ונושע ממנה. על כן, בעת ישועתו ראוי באמת שיהיו בקרבנו זה גם חלות חמץ וגם חלות מצה: המצות - כנגד המצוקה שבה היה שרוי, כנגד זעקתו בצר לו, וכנגד תהליך גאולתו מן המצר אל המרחב והרווחה. החמץ - כנגד סוף ישועתו וישיבתו עתה בשלווה, ביטוי לסיום הדרך כשהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

  הקבלה מעניינת ניתן למצוא בין קרבן זה ומרכיביו לבין מזמור ק"ז בתהילים, אשר מציג ארבעה מקרים של פדות מצרה לרווחה. אמנם מבחינה הלכתית למדנו משם דין פרטי על "ארבעה שצריכים להודות" )ברכות, נד, ע"ב; שו"ע, או"ח, ריט, א(, אך מצד הפשט עוסק המזמור כולו   ב ק י ב ו ץ   ג ל ו י ו ת - "יאמרו גאולי ה', אשר גאלם מיד צר.   ו מ א ר צ ו ת   ק ב צ ם, ממזרח וממערב מצפון ומים", והוא מתאר ארבעה אופנים של גאולה, כאשר בכל אחד מן האופנים מתוארים ארבעה שלבים בדרך מן הצרה אל התודה: א. הצרה והפורענות;   ב. הזעקה אל ה';   ג. הישועה;   ד. התודה.

  הישועה הראשונה במזמור מתייחסת ליציאה ממדבר השממה: "תעו במדבר בישימון דרך" )פס' ד( - זו   ה צ ר ה; "ויצעקו אל ה' בצר להם" )ה( -   ה ז ע ק ה; "ממצוקותיהם יצילם, וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב" )ו--ז( -   ה י ש ו ע ה; ולבסוף   ה ת ו ד ה: " י ו ד ו   ל ה '   ח ס ד ו ונפלאותיו לבני אדם. כי השביע נפש שקקה, ונפש רעבה מלא טוב" )ח--ט(.

  בדומה לזה, גם במקרה השני, המתאר "ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל", מצויים ארבעה שלבים אלו. כך גם במקרה השלישי, המתאר "אוילים מדרך פשעם", העומדים על פי שחת "ויגיעו עד שערי מות" )פס' יח--כב(, ולבסוף במקרה הרביעי של "יורדי הים באניות עשי מלאכה במים רבים", שאנייתם המיטלטלת הולכת ונטרפת בסערת גלים. ארבעה אלה, שניים שהם ארבעה הם - הראשון והאחרון הם ההולכים בדרך   ק י ב ו ץ   ה ג ל ו י ו ת   מ ר צ ו נ ם דרך מדבריות וימים, השניים האחרים הם החוטאים שאינם רוצים להתקבץ ובאים עד שערי מות של מחלות, מחנות אסורים ובתי כלא - "כי המרו אמרי אל ועצת עליון נאצו" )פס' יא(. ואין 'עצת עליון' בפרק זה אלא זו שנזכרה בראשיתו: עצם קיבוץ הגלויות לארץ ישראל.

  ייתכן שיש לפרש את שלוש המצות של קרבן התודה כמקבילות במידה רבה )במישור הדרש ובמישור הרמז( אל שלושת השלבים אשר קודמים לתודה - שלבי הצרה, הצעקה והישועה )שהיא לעצמה תהליך קשה המאופיין בהדרגתיות ובחוסר מנוחה(, ולעומתם עומדת בקרבן זה חלת החמץ, הבאה כנגד השלב הרביעי, שירת התודה לריבון העולם פודה האדם ומצילו, לאחר שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה_10_.

קרבן המילואים ומנחת חינוך

  קרבן זה מביאים הכוהנים בכניסתם לעבודה. כניסת כוהן לעבודתו - חותם של תחילת דרך יש בה, תחילתה של כהונה אשר נמשכת מכאן והלאה כל ימי הכוהן על משמרתו, ללא נקודת גבול וסיום, מכאן ועד עולם. על כן רק המצה בלבד ראויה כאן, ואין מקום לחמץ כלל.

  המשנה במנחות )ז', ב( הקבילה בין קרבן המילואים לבין קרבן התודה: "המילואים היו באים   כ מ צ ה שבתודה: חלות ורקיקים ורבוכה". אמנם לפי פשט הפסוקים )שלא על דרך המשנה( ייתכן שיש מקום להבחין בתוכן וברעיונות בין "סלת מרבכת חלת בלולת בשמן" שנאמרו בתודה )ויקרא, ז', יב(, לבין "חלת מצת בלולת בשמן" "וחלת לחם שמן אחת" שנאמרו במילואים )שמות, כ"ט, ב, כג; ויקרא, ח', כו(. העובדה שהמשנה מקבילה ביניהם אמנם עדיין אינה הוכחה לכל דברינו, אבל יש בה הוכחה, שהמשנה אכן תפשה סוגיה זו על-פי הדרך שהצענו בזה, דרך ההקבלה וההשוואה בין כל סוגי המצות והחמץ בתורה!

קרבן נזיר

  בחינה של קרבן הנזיר לאור העיקרון שהצגנו לעיל תפרש לנו את הנזירות באור המדויק שלה: תקופת הנזירות   א י נ ה   ת כ ל י ת   ל ע צ מ ה, אלא רק   ת ק ו פ ת   ה כ ש ר ה לחיים מתוקנים יותר ומעולים יותר   ל א ח ר י ה. כל כולה מכוונת   א ל   ה ע ת י ד, "ואחר ישתה הנזיר יין" )במדבר, ו', כ( - כלומר, הנזיר יחזור אל חיים נורמאליים, אך בדרגה גבוהה יותר, עם מערכת הגנה משופרת מפני סטייה והימשכות אחר היין_11_ -   א ז יוכל לשתות יין, בטהרה מוסרית.

  לכן מביא הנזיר "ביום מלאת ימי נזרו" מצות בלבד ללא חמץ. סיום נזירותו   א י נ ו   ה ת כ ל י ת   ו ה פ ס ג ה, אלא רק   ת ח י ל ת ה של דרך חיים מתוקנת ומעולה, ועבודתו הגדולה לחיות חיים מתוקנים מתחילה בעצם רק עם סיום הנזירות. אין לו לנזיר שום צידוק לחגוג מדושן עונג על חלת חמץ בתום נזירותו, אלא ינהג   ב ד ו מ ה   ל כ ו ה ן  ש נ כ נ ס   ל ע ב ו ד ת ו, ויקריב שתיים מן המצות שבסל המילואים.

  כך יש להבין גם את עניין הנזיר הנקרא בתורה 'חוטא' )שם, יב: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש"(. מחלוקת תנאים היא בהבנת מהות 'חטא' זה_12_ - ר' אלעזר הקפר סובר "על שציער עצמו מן היין". ר' ישמעאל אומר: "בנזיר טמא הכתוב מדבר... שמיטמא למתים". פשט הפסוקים הוא בוודאי כר' ישמעאל, שהכוונה לזה שלא זכה להיזהר כראוי מטומאת המת ונטמא לנפש, שהרי ההקשר הוא: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו" )פס' ט(. חטאו על   ה נ פ ש הוא בכך שנטמא ב נ פ ש מת. לעומת זאת, דעת ר' אלעזר הקפר נראית כמדרש רחוק מאוד מן הפשט. אך לאור המהלך שהצגנו צריך לומר, ששיטת ר' אלעזר הקפר ברורה מאוד בשורש העניין: 'חטאו' של הנזיר הוא בכך, שהנזירות שנהג   ל א נתקבלה   ו ל א הביאתו לידי המעלה והתכלית אשר ביקש להשיג. לפיכך מתקיים בו "והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו" )פס' יב(, וצריך הוא להתחיל מחדש את נזירותו. מכיוון שבנזירות   כ ש ל ע צ מ ה   אין כל טוב - נקרא המתנזר מן היין 'חוטא'. אילו היה ערך כלשהו   ב ע צ ם   ה נ ז י ר ו ת )כתפישת הנצרות, למשל(, הרי שבכל אופן התנזר זמן-מה מן היין, ומה לנו כי נלין עליו?! אבל התורה אומרת שאין הנזירות אלא פתח לחיים שלמים וטהורים יותר, ועל כן יש לראות בהיטמאותו במת אות משמים, שדרכו ומאמציו לבוא לידי מעלה זו לא נתקבלו. הינזרות זו מן היין לא הובילה באמת אל התכלית המעולה והרצויה, ו ע צ ם הנזירות היא   ח ט א - לפיכך נקרא הנזיר חוטא דווקא כאשר נפלו ימי נזירותו בשל טומאת מת. )הרי לנו ראיה לדרך הבנתנו גם משיטתו של ר' אלעזר הקפר!(

  בשולי העניין נעיר, שלמרות הדמיון בין קרבן הנזיר הנמצא בראשית דרכו ובין קרבן הכוהנים בימי המילואים, אף הם בראשית דרכם, הבדילה התורה ביניהם הבדל מסוים: בקרבן הכוהן בימי המילואים ישנם   ש ל ו ש ה סוגים של מצות, ואילו בקרבן הנזיר שני סוגים של מצות בלבד, וחסרה לו המצה השמנה, הרבוכה. מקור ההבדל מצוי אולי בכך, שהכוהנים משנים את מעמדם מבחינה   מ ה ו ת י ת לטובה, הם זוכים למעמד ייחודי בקרב ישראל. על כן ראויים הם למצה רוויה בכפל שמן - שהיא מעין "מצה עשירה". הנזיר, לעומת זאת, אינו משנה את מעמדו לאחר נזירותו למעמד מיוחד, אלא חוזר לחיים רגילים ולמעמד רגיל גם לאחר שהתעלה מבחינת הטהרה שבנפשו, וגם אם בתקופת נזירותו יש דמיון רב בינו לבין הכוהן הגדול, שנאמר בו: "ועל כל נפשת מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי   נ ז ר שמן משחת אלהיו עליו, אני ה'" )ויקרא, כ"א, יא--יב; השווה לבמדבר, ו', ו--ז: "...כי   נ ז ר אלהיו על ראשו"(. ובכל זאת, אחרי הנזירות הרי הוא כהדיוט_13_.

מצת הפסח וחג המצות

  לאור האמור עד כאן נוכל להוכיח, שגם החמץ והמצה, בפסח מחד ובחג השבועות מאידך, שייכים למערכת ההבחנה דלעיל, ומה שמייצגים החמץ והמצה - לחם עושר ולחם עוני - אינו דרש רעיוני, אלא קו שיטתי המשתלב בכל המערכת ההלכתית של חמץ ומצה בתורה. מקרא מלא מכריז על כך: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות   ל ח ם   ע נ י, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים..." )דברים, ט"ז, ג(. אין זה לחם עוני רק מפני החיפזון באפייתו, אלא שהיוצאים ממצרים נהגו כמנהג עניים ופליטים היוצאים למדבר לדרך רחוקה. ומכיוון שהמצה היא לחם עוני, מובן מאליו שהחמץ הוא לחם עושר!

  בליל הפסח עוד ישבו בני ישראל במצרים. עד חצות הלילה עדיין בחזקת עבדי פרעה היו. במצב זה - הן בפסח מצרים והן לדורות - אין מקום כלל לחמץ; הפסח נאכל על   מ ר ו ר   ו מ צ ה - "הא   ל ח מ א   ע נ י א די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים".

  בחצות הלילה הזה יצא ה' והיכה כל בכור בארץ מצרים, ופדה את עמו מבית האסורים. דורות של שעבוד רוחני ופיזי הגיעו בבת אחת אל התגשמות התוחלת המקווה של הגאולה. לכאורה אפשר היה אז להתרווח כבני חורין, לערוך שולחן חג ולברך ולהלל בניחותא ובשלוות הדעת על פת שמנה ועשירה.

  או-אז התברר לפתע עד כמה רחוקה הגאולה מלהיות שלמה: "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ... וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארתם צררת בשמלתם על שכמם" )שמות, י"ב, לג--לד(. מתחילים הם במסע תלאות ארוך "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" )דברים, ח', טו(. טרם היה בידם סיפק להתרווח, לנוח ולמלא ריאותיהם אוויר פסגות של חירות וחופש, וכבר מתנשמים ומתנשפים הם בכבדות במסע מזורז בארץ צייה ועייף בלי מים.

  מתברר, שהגאולה היא עניין מתמשך וקשה, הדורש אורך רוח וכוח סבל רב, וגם אז לא היה בכוחם להביא דברים לשלמות העושר והרווחה. החמץ רחוק מהם עד מעבר לאופק, וביציאתם רק מצת עניים בידם: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ. כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם" )שמות, י"ב, לט(.

  כך גם שאר פרנסתם וחייהם כגולים-פליטים - לא מכוחם, אלא מלחם חסד שירד משולחן גבוה לפי בקשתם: "שאל ויבא שלו, ולחם שמים ישביעם. פתח צור ויזובו מים, הלכו בציות נהר" )תהילים, ק"ה, מ--מא(.

  על כן מוכרח החמץ להיות אסור לדורות בכל חומרתו דווקא בימים שלאחר היציאה ממצרים, ומצה זו של שבעת הימים בחג המצות מבטאת אפוא את הגאולה האמיתית על כל קשייה וחבליה, גאולה מתמשכת העשויה שלבים שלבים_14_.

  בכך מתבררים גם ההבדלים בין הפסח שלפני היציאה ממצרים לבין חג המצות שמציין את היציאה עצמה. בפסח, עיקר החיוב הוא הקרבת הפסח ואכילתו על מצות ומרורים כמצוות עשה, זכר לסיום השעבוד במצרים שבא מיד אחריו. איסור החמץ הוא "לא תעשה" בלבד: לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" )שמות, ל"ד, כה(. לעומת זה, עיקר החיוב בחג המצות הוא להימנע מכל חמץ, עד כדי "בל ייראה ובל יימצא", ואכילת מצה כל שבעת הימים, איננה אפילו מצוות עשה, אלא רשות. האוכל חמץ בחג המצות ענוש כרת, ואילו ביום הפסח - מי שאיננו מקריב את קרבן הפסח ענוש כרת, כרת מיוחד על מצוות עשה, ממש כמו ברית מילה. עיקר עניינו של חג המצות הוא, לפיכך,   האזהרה החמורה מפני האשליה של גאולה שלמה בבת אחת, כאילו החמץ של חג השבועות הוא בהישג יד, מיד אחרי הפסח. הציפייה לחמץ המיידי, ציפייה טבעית לעם נגאל, היא הרקע לחומרת האיסור והרחקותיו, בכתוב ובהלכה לדורות.  

  דרך מפותלת זו, שתחילתה בגנות השעבוד והיציאה ממנו וסופה אל שאיפת המנוחה והנחלה של ארץ ישראל בסוף הדרך, באה לביטוי גם בספירת חמישים יום מראשית הקציר )דברים, ט"ז, ט(, מיום הבאת עומר התנופה, עד חג הקציר, הוא יום הביכורים ממחרת השבת השביעית. סיום ספירת העומר - בלחם הביכורים, שהוא גם הסיום והתכלית של יציאת מצרים.

ממחרת השבת

  זהו המקום לפרש את הביטוי המיוחד "ממחרת השבת" - הקשור בקרבן העומר, בספירת העומר ובחג השבועות - לאורו של פרק המועדות )ויקרא, כ"ג(. כל העוקב אחרי המחלוקת ואחרי מאבקם של חז"ל נגד הבייתוסים )מנחות, סה, ע"א - סו, ע"א(, מקבל תחילה את הרושם שפשט הכתוב הוא באמת 'שבת בראשית' כבייתוסים, אלא שמסורת חז"ל עוקרת את פשט הכתוב ממקומו, ומפרשתו על-פי קבלת המסורת. בעיון ראשוני נראה כך גם במקרים אחרים במחלוקות בית שני, כגון במחלוקת הצדוקים על חז"ל בפירוש "עין תחת עין": פשט הכתוב נראה כפירושם של הצדוקים, וחז"ל נראים כ'אונסים' את הכתוב על-פי המסורת_15_. ים של דיו נשפך ויערות קולמוסים נשברו בשאלה זו, ועדיין לא זכיתי לראות הסבר משכנע של הכתובים, כמסורת חז"ל בעניין "ממחרת השבת". לא נחה דעתי בדברי כל אלה שטענו כי פשט הכתובים כדברי הצדוקים והבייתוסים.

  יש לשים לב   ל מ ב נ ה ו   של פרק המועדות בתורה )ויקרא, כ"ג(, שהוא מבנה כפול, בהתאמה למבנה הכפול של   ה ל ו ח ולמשמעות הכפולה של   ה ח ג י ם. כפילות זו נראית בעליל בפרק זה, בפתיחותיו ובסיומיו, ובמיוחד היא ברורה בעניין חג הסוכות - חג האסיף:

+L5

 

   פ ס '   ל ד - - ל ו   פ ס '   ל ח - - מ א

  בחמשה עשר יום   לחדש השביעי הזה   אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי

  חג   ה ס כ ו ת שבעת ימים לה'.  ב א ס פ כ ם את תבואת הארץ

  תחגו את חג ה' שבעת ימים,

  ביום הראשון   מ ק ר א   ק ד ש   ביום הראשון   ש ב ת ו ן

  כל מלאכת עבדה לא תעשו.  

  שבעת ימים תקריבו אשה לה' -  

  ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם...   וביום השמיני   ש ב ת ו ן.

  )לד--לו(  ולקחתם לכם ביום הראשון...

  ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים.

  וחגתם אתו חג לה', שבעת ימים בשנה...

+L1

  כפילות ברורה זו מתחזקת על-ידי הסיכום של רשימת מקראי-הקודש )פס' לז(, אשר   מ ס י י מ ת את פרק המועדים מבחינת הימים מקראי קודש )כלומר שקוראים אותם, וקוראים בהם קודש(   ל פ נ י שהיא מפרטת את מצוות חג האסיף, שבו נקראים   א ו ת ם   ה י מ י ם -   ש ב ת ו ן. כפילות זו הכרחית ואי אפשר בלעדיה. היא נובעת מן העובדה שהלוח העברי עצמו הוא כפול_**_.

  כידוע, הלוח העברי כפול הוא: ירחי ושמשי. כך היה מראשית הימים: מצד אחד לוח חודשים ירחי, מכוון ליציאת מצרים, כמפורש בספר שמות )י"ב, ב(: "החדש ]=הירח המתחדש[ הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה"; ומאידך, לוח עונות שמשי-חקלאי, הקובע את זמני האביב, הקציר והאסיף בארץ ישראל, ולפיו, ראשית השנה וסיומה הם בסיום האסיף )גורן ויקב( ולקראת החריש, הזרע והגשמים: "וחג האסיף בצאת השנה..." )שמות, כ"ג, טז(; "...והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה... למטר השמים תשתה מים... עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. והיה אם שמע תשמעו אל מצותי... ונתתי מטר ארצכם בעתו,   י ו ר ה   ו מ ל ק ו ש,   ו א ס פ ת   ד ג נ ך   ו ת י ר   ש ך   ו י צ ה ר ך..." )דברים, י"א, ט--טו(. מסעודת החודש של שאול )שמו"א, כ', כז(, ניתן להוכיח שראש חודש היה יומיים, כמנהג הקדום של הלוח הירחי, שבו ראש חודש צריך 'לכסות' את זמן המולד, עד שייראה הירח מחדש_$$_. מאידך, נמצא בתל גזר לוח, שהוא כנראה מימי שלמה המלך )במאה העשירית לפנה"ס(, והוא לוח עונות שמשי-חקלאי, אף-על-פי שעיבור השנה על-ידי התאמת שני הלוחות ניכר בו בכך שהעונות מוגדרות על-ידי ירחים, החל ב'ירחו ]=ירחי[ אסיף' וכלה ב'ירח קץ'.

  כפילות זו של הלוח יש לה משמעות עמוקה: לוח החודשים הירחי קובע את המועדים מקראי הקודש, שהם זכר ליציאת מצרים, ויוצר בכך את הלוח ההיסטורי-הלאומי של עם ישראל. לעומת זאת, לוח העונות השמשי קובע את השבתונים, הם החגים החקלאיים פולחניים של ארץ ישראל, שבהם   ש ו ב ת י ם ממלאכת השדה )כידוע, אין החקלאות בעיקרה תלויה אלא בעונות של שנת החמה_##_.

  זהו, אם-כן, העיקרון המרכזי של הלוח הכפול, שהתורה מחייבת לשמור על שלמותו, באמצעות העיבור: "שמור את חדש האביב" - העונה החקלאית של עומר השעורים בארץ ישראל - "ועשית פסח לה' אלהיך, כי בחדש האביב" - של ארץ ישראל - "הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה" )דברים, ט"ז, א(_16_.

  מכאן יתברר לנו המבנה של פרק המועדות )ויקרא, כ"ג( בפשטות:

 

+L5

   ל ו ח   מ ק ר א י   ק ו ד ש :   ע ם   י ש ר א ל   ב י צ י א ת   מ צ ר י ם   ל ו ח   מ ו ע ד י   ש ב ת ו ן :   ב א ר ץ   י ש ר א ל

    פ ת י ח ה: פרשת שבת )א--ג(

  " א ל ה   מ ו ע ד י   ה '   מ ק ר א י   ק ו ד ש   כי   ת ב ו א ו   א ל   ה א ר ץ אשר אני נתן לכם

  פסח   ו ק צ ר ת ם   א ת   ק צ י ר ה..."

  חג המצות )ד--ח(   העומר - ממחרת   ה ש ב ת   )ט--יד(

 

  "וקראתם בעצם היום הזה   ספירת העומר - שבע   ש ב ת ו ת

  מקרא קדש יהיה לכם..." )כא--כב(   שתי הלחם - ממחרת   ה ש ב ת השביעית )טו--כ(

 

   מקרא קודש - - - יום הזיכרון - - -   ש ב ת ו ן

   מקרא קודש - - - יום הכיפורים - - -   ש ב ת   ש ב ת ו ן

   )כג--לב(

  חג הסוכות )לג--לח(   חג האסיף:

  "ביום הראשון   ש ב ת ו ן

  וביום השמיני   ש ב ת ו ן.

  "אלה מועדי ה'   ולקחתם לכם ביום הראשון

  אשר תקראו אתם מקראי קדש..."   פרי עץ הדר כפת תמרים

  "בסכת תשבו שבעת ימים...   וענף עצ עבת ורבי נחל

  למען ידעו דרתיכם   ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים

  כי בסכות הושבתי את בני ישראל   )לט--מא(

   ב ה ו צ י א י   א ו ת ם   מ א ר ץ   מ צ ר י ם

  אני ה' אלהיכם" )מב--מג(.

   וידבר משה את מעדי ה'

   אל בני ישראל" )מד(.

+L1

  על-פי המבנה ברור, שצדקו חז"ל_17_, גם לפי פשוטו של מקרא וגם לפי עומקו, כאשר פירשו כי "ממחרת השבת" הוא ממחרת יום-טוב, שהרי העומר קשור בעניינו ללא כל ספק לביכורים ולאסיף. לפיכך ברור ש"ממחרת ה ש ב ת" מתקשר אל ה" ש ב ת ו ן" שבהמשך הפרק ובסופו, ואין שום טעם לקשור אותו לשבת בראשית. שבת בראשית אמנם מופיעה בתחילת הפרק גם כמקרא קודש, אבל רק באופן 'טכני', כפתיחה לקדושת זמנים וכמבטאת את קדושת הזמן מבראשית, אך לא כחלק אורגני של לוח המועדים לחודשים ולעונות השנה, כפי שמוכיחה לשון הפתיחה של פסוק ד. מכאן גם ברור מדוע לא כתבה תורה "ממחרת הפסח" )כמו ביהושע, ה', יא(: פרשת העומר פותחת עניין חדש בפרק, הוא לוח החגים החקלאיים-הפולחניים של ארץ ישראל,   ו ב ש ו ם   א ו פ ן   א י נ נ ה   ה מ ש ך   ל פ ס ח   ו ל ח ג   ה מ צ ו ת,   א ל א   מ ק ב י ל ה  ש ל ה ם. מבחינה 'טכנית', מכוח מצוות העיבור ושמירתה, יום הבאת העומר חל כמובן "ממחרת הפסח", כפי שמוכח בבירור מן הפסוק ביהושע, שם, ומהקבלתו לפרשתנו )ויקרא, כ"ג, יד(, אבל באופן מהותי זמנו ממחרת השבת, היינו השבתון של חודש האביב, עם ראשיתו של קציר השעורים בארץ ישראל. אז מתחילה הספירה, ספירת השבועות, אל שתי הלחם של ביכורי החיטים אשר ייאפו חמץ, היינו אל השגת המטרה.

שתי הלחם - חמץ

  יום הביכורים עצמו מבטא כאמור את   ס י ו ם   ה ת ה ל י ך, את השגת הפרי והתכלית. סיום זה בא לביטוי בשני מובנים: האחד, הרמוז, מוביל מיציאת מצרים אל מעמד הר סיני ומתן תורה. השני, המפורש, מבטא את הישיבה הקבועה בארץ ישראל, ושניהם נפגשים ונקשרים אל יום הביכורים.

  הכניסה לארץ והישיבה בה בקביעות נזכרו ביום הזה במפורש: "... כ י   ת ב א ו   א ל   ה א ר ץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן... וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה... עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום, והקרבתם   מ נ ח ה   ח ד ש ה לה'.   מ מ ו ש ב ת י כ ם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים, סלת תהיינה, חמץ תאפינה, בכורים לה'" )ויקרא, כ"ג, ט--יז(. חג השבועות, שהוא גם חג הקציר וחג הביכורים, הוא אפוא חג חקלאי   ב כ ל   ש מ ו ת י ו, ראשית הביכורים של קציר החיטה דווקא בארץ ישראל המקודשת_18_, והוא יום הבאת שתי לחם   ח מ ץ   מ מ ו ש ב ו ת י כ ם ביום החמישים, פסגת התהליך של ראשית הקציר שראשיתו בקרבן העומר.

  הפן הראשון, סיום תהליך שראשיתו ביציאת מצרים - ופסגתו במתן תורה - נקשר אף הוא בעקיפין לתאריך יום הביכורים. אמנם הקשר אינו מפורש בכתוב כמו החג החקלאי הקשור לארץ, אך הוא עולה בכל זאת מרמזי הכתובים_19_ ומן ההקבלה הרחבה שבין מתן תורה לבין מתן הארץ. נרחיב מעט בעניין זה בגלל חשיבותו העקרונית, הנעוצה בזיהוי של חז"ל בין חג השבועות ובין זמן מתן תורתנו.

  א. מועד בואם של ישראל לכינוס   ל ק ר א ת מתן תורה נראה מפורש בכתוב: " ב ח ד ש   ה ש ל י ש י לצאת בני ישראל מארץ מצרים   ב י ו ם   ה ז ה באו מדבר סיני... ויחן שם ישראל נגד ההר" )שמות, י"ט, א--ב( - כלומר, מן הסתם, בראש-החודש השלישי )הוא סיוון( של השנה   ה ר א ש ו נ ה לצאתם ממצרים_20_. גם פשטן קיצוני, אשר סבור שהיום המדויק בחודש השלישי חסר בפסוק_21_, יצטרך להודות כי יום מתן תורה חל   ב ס מ ו ך ליום החמישים )הוא חג השבועות והוא יום הביכורים(, אלא   ש צ י ו ן   ה י ו ם   ל ד ו ר ו ת נקבע על פי ספירת החמישים   ב ל ב ד.

  בדיוק במקביל לכך יש לראות את   ה ת כ נ י ת   ה מ ק ו ר י ת של בואם הרצוי והמתוכנן של ישראל אל קדש ברנע, שער ארץ כנען מדרום, לקראת כיבושה. תכנית המסע המקורית חותרת כנראה אל אותו התאריך של זמן מתן תורה   ל א ח ר   ש נ ה - כלומר, אל ראש-החודש השלישי )סיוון( בשנה   ה ש נ י י ה: "ויהי בשנה   ה ש נ י ת בחדש   ה ש נ י   ב ע ש ר י ם   ב ח ד ש נעלה הענן מעל משכן העדת. ויסעו בני ישראל   מ מ ד ב ר   ס י נ י... ויסעו   ב ר א ש ו נ ה, על פי ה' ביד משה" )במדבר, י', יא--יג(. הוסף לכך את הכתוב המפורש המסכם את המסע: " א ח ד   ע ש ר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" )דברים, א', ב( - ותקבל שהיו ישראל   א מ ו ר י ם   ל ה ג י ע אל שערי ארץ כנען, אל קדש ברנע, בראש-חודש השלישי )סיוון( בשנה השנייה, בדיוק שנה אחרי התייצבם מול הר-סיני. ועוד: שני מסעות אלו באים כרצף ובהמשך ישיר לפסח: במתן תורה הדבר פשוט, שהרי מראש נאמר להם ולמצרים, שמטרתם לעבוד את ה' במדבר בדרך יציאתם_22_: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" )שמות, ג', יב(. לפיכך, אין זו רק אמירת תירוץ לפרעה, אלא גם מטרת אמת מלכתחילה_23_, כפי שמוכיח הפסוק הזה וכמובן מעמד הר סיני באותו המקום. כמו יציאת מצרים, גם המסע אל ארץ כנען בחודש השני בשנה השנייה בא ברצף אחרי פסח מדבר, שבכללו פסח שני_24_ בארבעה עשר בחודש השני )במדבר, ט', א--יד(. אף מעניין הדבר שבכל אחת מן השנים מופיעה בכתוב, 'בין פסח לעצרת', משפחת יתרו )שמות, י"ח, א--כז; במדבר, י', כט--לג; בכלל, יש מקום להשוות בין שני המקומות, על דרך המפרשים ועוד_25_(.

  ב. תיאור מתן הארץ בדומה למעמד הר סיני אמנם אינו מופיע בתורה אלא בספר יהושע, לפי שבעטיים של מתלוננים ומתאווים ושל מרגלים השתבשה התוכנית המקורית: האספסוף, אנשי תאוות הבשר, גרמו   גם לייאושו של משה רבנו וגם לאיחור של חודש ימים לערך בתכנית המקורית )במדבר, י"א, יט--כ(, ובני ישראל באו לקדש ברנע לא בימי קציר חטים אלא ב"ימי בכורי ענבים" )במדבר, י"ג, כ(, ובחום הקיץ, בשיא העייפות והחולשה,   נגזרה הגזרה כבכייה לדורות_26_.

  אמנם, בספר דברים אנו מוצאים את   ה ב ר י ת בערבות מואב כמקבילה ל ב ר י ת חורב )דברים, ד'--ה'; ולעומת זה כ"ז--כ"ח(, אבל תיאור   ה מ ע מ ד שמזכיר לנו את   מ ע מ ד הר סיני מופיע לפנינו   ב ס פ ר   י ה ו ש ע, בכיבוש יריחו. ראשיתו של מהלך זה ביהושע מהווה גם היא מקבילה   ל י צ י א ת   מ צ ר י ם: מי הירדן שנכרתו ודאי מקבילים לקריעת ים סוף - הן באופי האירוע, הן בתיאורו והן בהשלכותיו הפסיכולוגיות על "כל מלכי האמרי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים... וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל" )יהושע, ה', א(. אכן, כך מפורש במזמור קי"ד בתהילים: " ה י ם   ראה וינס   ה י ר ד ן יסב לאחור", והכותרת הכוללת לשניהם היא: "בצאת ישראל ממצרים"!

  ברית המילה בגבעת הערלות בגלגל אף היא חלק מהותי מיציאת המדבר שהיא כעין יציאת מצרים מחודשת, בהיותה מוגדרת כתו ההינתקות ממצרים וממה שהיא מסמלת: "ויאמר ה' אל יהושע:   ה י ו ם   ג ל ו ת י את   ח ר פ ת   מ צ ר י ם מעליכם" )שם, ט(, "כי מלים היו כל העם היצאים, וכל העם הילדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים - לא מלו" )שם, ה(. בהקבלה זו של יציאת המדבר והכניסה לארץ לעומת יציאת מצרים טמון פירושה של "חרפת מצרים" זו, שכה התקשו בה פרשנים, דרשנים וחוקרים_27_, וכאן רמוזה באמת גם ברית המילה שקדמה ליציאת ממצרים, אשר נתפרשה בכתוב רק בעקיפין_28_.

  הפסח שעשו ישראל בערבות יריחו בארבעה עשר בחודש הראשון, פסח גלגל, אשר מקדים את כיבוש יריחו עם הכניסה לארץ, אין בו רק קדימה כרונולוגית אלא גם הכרח מהותי: קרבן פסח לקראת יציאת מצרים וקרבן פסח לקראת קבלת הארץ.

  העולה מדברינו, שיציאת מצרים מהווה נקודת מוצא למהלך כפול: מטרתו מצד אחד מתן תורה ומצד שני מתן הארץ, שהוא התכלית של יציאת מצרים המפורשת ברוב הכתובים_29_. כיוון שמתן הארץ לא יצא לפועל בדור יוצאי מצרים, פותח הניסיון החדש לבוא אל הארץ בימי יהושע בכריתת הירדן, בברית מילה ובפסח גלגל, מעין יציאת מצרים מחודשת_30_.

  הקבלה זו בין מתן תורה ומתן הארץ מוכחת בבירור בשיאו של התיאור בספר יהושע:

  1. הר חורב ויריחו - שניהם הוגדרו כ'אדמת קודש' אשר מתגלה עליה מלאך ה' אל הנביא, שליח ה'. אצל משה בסנה בהר האלהים בחורב - "וירא   מ ל א ך   ה ' אליו בלבת אש מתוך הסנה... ויאמר: אל תקרב הלם,   ש ל   נ ע ל י ך   מ ע ל   ר ג ל י ך   כ י   ה מ ק ו ם   א ש ר   א ת ה   ע ו מ ד   ע ל י ו   א ד מ ת   ק ד ש   ה ו א" )שמות, ג', א--ה(. ובמקביל אצל יהושע ביריחו: "ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וחרבו שלופה בידו... ויאמר:... א נ י   ש ר   צ ב א   ה ' עתה באתי...   ש ל   נ ע ל ך   מ ע ל   ר ג ל ך,   כ י   ה מ ק ו ם   א ש ר   א ת ה   ע מ ד   ע ל י ו   ק ד ש   ה ו א" )יהושע, ה', יג--טו(.

  2. בתיאור ההופעה לקראת מתן תורה לישראל נאמר "...ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר   ו ק ל   ש ו פ ר   חזק מאד, ויחרד כל העם אשר במחנה" )שמות, י"ט, טז(. משמעותו של שופר זה היא ההכרזה על התגלות ה', הופעתו החד-פעמית בהיסטוריה להשמיע דברו ולתת תורה לעמו ישראל.

  כל זמן אשר שכינה על ההר מופקע האדם מלגשת שמה )למעט משה, שרק הוא יכול לגשת "אל   ה ע ר פ ל אשר שם האלהים"   - שמות, כ', יח(, וישראל מצטווים: "השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו, כל הנגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה, אם בהמה אם איש לא יחיה.   ב מ ש ך   ה י ב ל   ה מ ה   י ע ל ו   ב ה ר" )שמות, י"ט, יב--יג(. שופר היובל הוא המכריז על הופעת השכינה ועל הסתלקותה, ומעתה "המה יעלו בהר". מן הסתם, לא רק בעלייה פיזית מדבר הכתוב, אלא גם בעלייה רוחנית, כלומר בהוצאה מן הכוח אל הפועל של כל הגנוז במעמד ההוא ובעשרת הדברים שניתנו בו, אשר כוללים בגרעינם את כל התורה כולה_31_.

  עיון קצר בספר יהושע מורה, שביריחו מתואר אירוע דומה ומקביל - אך כאן עניינו כיבוש הארץ ומתן הארץ לבני ישראל. כל המתרחש לאחר יריחו במלחמות הכיבוש יש לראות בו רק הוצאה מן הכוח אל הפועל של המעמד הקובע, הראשוני, ביריחו, עם הופעת השכינה שם!

  במקביל לשופר המכריז במעמד הר סיני ולקולה של קרן היובל בסיומו, כך בדיוק גם ביריחו: "וסבתם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת - כה תעשה   ש ש ת   י מ י ם...   ו ב י ו ם   ה ש ב י ע י תסבו את העיר   ש ב ע   פ ע מ י ם והכהנים   י ת ק ע ו   ב ש ו פ ר ו ת. והיה   ב מ ש ך   ב ק ר ן   ה י ו ב ל בשמעכם ]כשמעכם קרי[ את קול השופר יריעו כל העם תרועה גדולה, ונפלה חומת העיר תחתיה,   ו ע ל ו   ה ע ם   א י ש   נ ג ד ו" )יהושע, ו', ג--ה(. פסוקים אלו מקבילים בתוכנם ובסגנונם למעמד הר סיני, ובכלל זה גם ששת הימים והיום השביעי: "וישכן כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" )שמות, כ"ד, טז(. מעניין גם לציין שעל-פי דעות רווחות במדרשים, היו שני המעמדות, מעמד הר סיני ומעמד כיבושה של יריחו,   ב ש ב ת   ע צ מ ה_32_.

  ההסבר המהותי להקבלה זו טמון בכך, שגם ביריחו, בדומה לסיני, מתוארת הופעת השכינה וירידתה, מעמד שתכליתו משפט ה' - לישראל מכאן, ולארץ כנען וליושביה מכאן, שהרי כבר 'שלם עון האמרי' )על-פי בראשית, ט"ו, טז(. "ארון ה' אדון כל הארץ" )יהושע, ג', יג( הסובב את העיר, ותקיעת "שופרות היבלים לפני ארון ה'" )שם, ו', יג(, הנם הכרזה "כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ... ישב אלהים על כסא קדשו" )תהילים, מ"ז, ג, י(, וכי יש כאן "משפט לאלהי יעקב" )תהילים, פ"א, ה(. לכן, באותה השעה "אדמת קודש היא"! ייתכן גם שיש לפרש את תיאורה של העיר לאור זה - "יריחו סגרת ומסגרת מפני בני ישראל אין יוצא ואין בא" )יהושע, ו', א( - לא רק בשל הבעיה הטכנית של שעריה המוגפים, אלא גם מפני שמקום הופעת השכינה מופקע מתחום ישראל, ממש כמו "הגבל את ההר וקדשתו" במעמד הר-סיני, "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב" )שמות, י"ט, כא(. התקיעה או התרועה בקרן היובל_33_, בדומה להר סיני, היא האות שהסתיימה הופעת השכינה, תם משפט העמים, גזר הדין נחרץ: נטל הקב"ה את ארץ כנען מהם ונתנה לאשר ישר בעיניו_34_. מכאן ואילך רשאים ישראל, ואף מחויבים, לעלות אל המקום אשר אמר ה', כי יש ה' בקרבם, ועל כן לא יינגפו לפני אויביהם_35_.

  כל שנעשה אחר-כך לשלושים ואחד המלכים אשר בכנען הוא רק הוצאה מן הכוח אל הפועל של גזר הדין שניתן ביריחו, ועל-כן ראו המדרשים את כל מלכי כנען כמרוכזים ביריחו, עם נפילתה ביד ה' - "כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ. ידבר עמים תחתינו ולאמים תחת רגלינו. יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב, סלה" )תהילים, מ"ז, ג--ה(_36_.

 

  נחזור לעיקר תכליתנו: נמצאנו למדים שיום הביכורים, חמישים יום לאחר הפסח, מבטא את הסיום והתכלית גם ליציאת מצרים וגם לראשית העומר הנקצר בארץ - הן במובן של מתן תורה והן במובן של נתינת ארץ ישראל, ושני המשמעים האלה מתחברים כבר בכתובים, ולא רק במסורת חז"ל.

  לפיכך, עיקר ייחודו של יום זה במצוות   ש ת י   ה ל ח ם,   ד ו ו ק א   ח מ ץ, ומצה אינה מצויה כלל, אות וסימן לכך שהושלמה תכלית יציאת מצרים, וראוי עתה לערוך את שולחן החג, לחגוג במנוחה ובנחלה את השלמת יציאת מצרים עם השלמת ספירת הקציר, ולהביא   ל ח ם   ת נ ו פ ה   ח מ ץ, ביכורים לה',   כ ק ר ב ן   צ י ב ו ר   מ י ו ח ד, מן הארץ שממערב לירדן_37_.

ביכורי היחיד

  לזה יש לקשור כמובן גם את ביכורי היחיד,   ש ת ח י ל ת   הבאתם מיום זה ואילך_38_, ואת פרשת מקרא ביכורים הנקראת עמם: "והיה   כ י   ת ב ו א   א ל   ה א ר ץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה   ו י ר ש ת ה   ו י ש ב ת   ב ה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא   מ א ר צ ך... ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו:   ה ג ד ת י היום לה' אלהיך   כ י   ב א ת י   א ל   ה א ר ץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו" )דברים, כ"ו, א--ג(. עיקרה של הצהרה חגיגית זו היא   ה ה ו ד ע ה וההגדה שאכן נגמר התהליך גם לגבי היחיד: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך: ארמי אבד אבי וירד מצרימה... וירעו אתנו המצרים... ונצעק אל ה' אלהי אבתינו... ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה_39_...   ו י ב א נ ו   א ל   ה מ ק ו ם   ה ז ה   ו י ת ן   ל נ ו   א ת   ה א ר ץ   ה ז א ת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה', והנחתו לפני ה' אלהיך, והשתחוית לפני ה' אלהיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך" )שם, ה--יא(.

  אין כאן תפילת בקשה ועמידה כעני בפתח ואין גם מצוקה, אלא הצהרה חגיגית, 'הגדה' מתוך עשירות, יכולת וכוח של מי ש'יש לו'. האדם מודיע שטוב לו, אך עם זאת עליו לזכור ולהודיע מניין בא, היכן החל כל התהליך הארוך והקשה, מניין באו לו שדות ופרות שלא היו לאבותיו. והוא מצהיר, שכל שיש לו הוא מכוחו של ריבונו של עולם, שהוציא את אבותיו ממצרים,   ו ה ו א שנתן לו פרות בשדהו, בארץ נחלתו, היא נחלת אבותיו.

  בעצם זו הרחבה גדולה ומהותית של הברכה שלפני האכילה ושלאחריה: שם מברכים לה' "המוציא לחם מן הארץ", ו"על הארץ ועל המזון", וכאן מרחיבים זאת   ע ל   ה א ר ץ אשר ה' נתן לנו אחרי שהוציאנו ממצרים כעם, ועל   ה ש ד ה   ו ה פ ר ו ת שנתן ה' לפרט המביא והקורא. בכך יש חיבור מוצהר בין האמונה בה' אלוהי ישראל במובן ההיסטורי הלאומי של יציאת מצרים, לבין האמונה בו במובן הדתי-הקוסמי, שהוא זן ומפרנס בארץ. תכנים אלה נעוצים גם בכפילות היסודית של הלוח העברי ושל הרגלים. התוכן הכפול של הביכורים ויציאת מצרים מפורש אפוא בתורה במקרא ביכורים.

  בכך בולט גם הניגוד בין הביכורים לתפילה - "תפלה   ל ע נ י כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו" )תהילים, ק"ב, א(, "תפלת הערער" )שם, יח( הנאמרת כזעקת הצלה "ביום צר" )שם, ג( מתוך מצוקה וחוסר אונים_40_.

  לעומת זאת, פרי הביכורים המתוק והחמץ, שאינו קרב על המזבח לעולם_41_ גורר עמו מקרא ביכורים, שנאמר כהצהרת 'הגדה' מתוך עושר ושמחה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך" )דברים, כ"ו, יא(.

 

 

תיקון טעות

במאמרי 'יום ייסוד היכל ה' )על-פי נבואות חגי וזכריה(', שנתפרסם במגדים יב, נפלה טעות דפוס בטבלה שבראש עמ' 58. הפסוקים "ויען האיש העמד בין ההדסים... והנה כל הארץ ישבת ושקטת" )זכריה, א', י--יא(, שנדפסו בעמודה השמאלית, שייכים ל מ ר א ה   ה ס ו ס י ם בעמודה הימנית )ראה עמ' 57(.

תיקון טעות

במאמרו של י' בן-נון 'יום ייסוד היכל ה' )על-פי נבואות חגי וזכריה(', שנתפרסם במגדים יב, נפלה טעות דפוס בטבלה שבראש עמ' 58. הפסוקים "ויען האיש העמד בין ההדסים... והנה כל הארץ ישבת ושקטת" )זכריה, א', י--יא(, שנדפסו בעמודה השמאלית, שייכים ל מ ר א ה   ה ס ו ס י ם בעמודה הימנית )ראה עמ' 57(.