ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

***********************************

לקראת חג הפסח

 *********

 

אנו שמחים להביא לכם שני מאמרים לקראת חג הפסח.

הראשון מאת הרב שלמה ברין - הצלה בתוך גאולה

השני מאת הרב יאיר קאהן - בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך

מכולנו פה בגוש עציון - חג כשר ושמח. נתראה לאחר החג.

 

 

 

הצלה בתוך גאולה / הרב שלמה ברין

 

במשמעות המילה "פסח" נחלקו המפרשים. נביא את הדעות העיקריות.

 

1. רש"י (שמות פרק יב, יא) מפרש:"הקרבן קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט." פסח - במשמעות דילוג ופסיחה. וכן פירש רשב"ם שם, וכן בפסוק כז: "אשר פסח (על בתי בני שיראל) - דילג ועבר".

 

2. לעומת זאת בפסוק כג "ופסח ה' על הפתח וכו'" - מפרש רש"י פרוש אחר: "וחמל. וי"א ודלג." וכן אונקלוס מתרגם "וייחוס ה' על תרעא". ואף הרס"ג: "זבח פסח - זבח חמלה." ואונקלוס להלן, בפסוק כז, לשיטתו: "ותימרון, דיבח   ח י ס   הוא קדם ה'." וכן רס"ג בפסוק כג: "ופסח ה' על הפתח: וירחם ה' על מי שבתוכו." אף אבן עזרא (בפסוק כו) מפרש כאונקלוס: "והטעם כמו חמלה, ובעבור שה' חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה נקרא השה פסח." לראיה מביא אבן עזרא את הפסוק המפורסם בשיעיהו (לא, ה): "כצפורים עפות כן יגן ה' צ-באות על ירושלים, גנון והציל פסוח והמליט."

 

[כאן המקום לציין שאבן עזרא מביא פירוש נוסף למילה פסח בשם גאון. "והגאון אומר שהוא מגזרת פסח (ס' צרויה), כי הפסח ישען על רגלו התמימה, והמשחית כן עשה שהשחית בכורי בית המצרי ופסח על בית שכנו העברי ולא השחיתו" (ראב"ע לפסוק כז).]

 

בעצם, נחלקו ר' יאשיה ור' יונתן במכילתא, במחלוקת הרשב"ם ואונקלוס ורש"י. ע"ש על הפסוק (יג) "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם". וכל אחד מהם מביא ראיה לשיטתו.

 

וכאן הבן שואל עקרונית, יסודית.

 

בין אם נסביר פסח במובן דילוג ובין אם נסביר פסח במובן של הצלה וחמלה ורחמים - אנו ניצבים בפני קושי עצום.

 

התורה מעמידה את עבודת הפסח, ובעצם את קרבן הפסח, כמו על הדילוג והחמלה שלא בא המשחית לפגוע בבתי בני ישראל. "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתנו הציל ויקד העם וישתחוו." (פרק י"ב, כו-כז). וקשה, הלא כל עיקרה של מכת המות בבכורות היתה לגאול את ישראל ולהוציאם ממצרים. עוד בתחילת דרכו, לפני חזרתו של מרע"ה למצרים צוה ה' אותו לומר "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה   א נ ו כ י   ה ו ר ג   א ת   ב נ ך   ב כ ו ר ך." (שמות ד', כב-כג)

 

מה רבותא, איפוא, יש בכך שישראל לא מתו במכת בכורות. הלא כל עצמה ועיקרה היתה להצלה! מה יש "להתפעל", לספר, ולעשות את כל עבודת הפסח על כך, ש"את בתינו הציל". כל מטרתה של מכת בכורות, כצו תשע המכות האחרות, היתה מטרת ישועה והוצאה מעבדות לחרות - מכת בכורות היתה רק א מ צ ע י לגאולה והצלה - ה"מכה בפטיש" שנועד לשכנע את פרעה לגרש את ישראל מארצו! אולם מן השם "פסח" ומנמוקי התורה הנזכרים, מתקבל רושם אחר לגמרי. הרושם הוא שישראל היו צריכים לללקות בבכוריהם, אך ברגע האחרון, בזכות הקרבן, הדם, "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך", היתה הצלה ממוות לחיים, מפרענות לישועה. ובעצם, על זאת וכזאת כל "החגיגה".

 

נס בתום נס. הצלה בתוך גאולה. תוך כדי "יציאת מצרים" היתה הצלה - הגאולה הגדולה של יציאת מצרים לא היתה כרוכה בפורענות קשה.

 

אמנם, במכילתא על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" ( שמות י"ד, יח) מצאנו כתוב: "ד"א וחמשים עלו אחד מחמשה, וי"א אחד מחמשים, וי"א אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר...העבודה לא אחד מחמש מאות עלו אלא שמתו הרבה מישראל במצרים...בשלשת ימי אפלה."

 

לפי המכילתא אכן היתה פורענות קשה, שמבחינה מסויימת מעמידה בצל שחור את הישועה. עד כדי כך, שיש לתמוה - אם כן למה זה אנוכי? והמקרא שתק ולא העיר על זה בפירוש. אבן עזרא דוחה את המכילתא בשתי ידיו (י"ד, יח): "ואיננו קבלה כלל...ואחר שלא נשאר כי אם חלק קטן מעם רב, הנה לא היתה גאולה לישראל כי אם רעה גדולה, וזה הפך הכתוב. והכלל - דרש הוא ואין לסמוך עליו."

 

מדוע אירעה פורענות כה קשה לפי המכילתא? ואף אם נקבל כפשוטו של מקרא וכפשוטו של מובן הדבר את טענת האבע"ז, ונדחה דברי המכילתא, הלא נודה שלפי פשוטו היה מקום לפורענות שעלולה היתה להתרגש על בני ישראל במצרים ח"ו, ועל מניעת הפורענות וההצלה ממיתה, אנו עושים את עבודת הפסח?

 

פתח עיון ותשובה לשאלה זו, ומפתח לכל הענין, ניתן למצוא בדברי הנביא יחזקאל (פרק כ' פסוקים ו-ט):

"ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות. ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו אני ה' א-להיכם. וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גילולי מצרים לא עזבו. ו א ו מ ר ל ש פ ו ך   ח מ ת י   ע ל י ה ם   ל כ ל ו ת   א פ י   ב ה ם   ב ת ו ך   א ר ץ   מ צ ר י ם. ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים."

 

החטא הכבד הוא זה שגרם. ואולי בשעה שהקב"ה גואל את ישראל, מידת הדין מתוחה אף היא.

 

אמור מעתה: שני מועדים המה. חג המצות וחג הפסח.

 

חג המצות על שום יציאת מצרים - "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי". שחרור ישראל מעול שעבוד מצרים תוך שדוד מערכות ההסטוריה.

 

חג הפסח - איננו על שום יציאת מצרים. ענינו ועבודתו הוא משום ההצלה והפדות, ה"חמלה", "פסוח והמליט". "בנפגו את מצרים -ואת בתינו הציל". אותה גאולה נכספת התרחשה ללא פורענות קשה, ללא מות ויסורים שעלולים היו לקרות ח"ו. חמל ודילג הקב"ה על העונש והפורענות, וגאל אותנו ללא פגע. זהו ענינו של   ה פ ס ח. גאולה ללא חבלי הייסורים הקשים.

 

אנו מקווים ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - "לפיכך אנו חייבים להודות ולהלל ולשבח ולפאר ולרומם...הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה...ונאמר לפניו שירה חדשה הללוי-ה." (משנה פסחים י:ה)

 

 

************************************************************************************************

 

ב ז מ ן   ש מ צ ה   ו מ ר ו ר   מ ו נ ח י ם   ל פ נ י ך   /   ה ר ב   י א י ר   ק א ה ן

 

 

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' - יכול מראש חודש, תלמוד לומר: 'ביום ההוא'. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר: 'בעבור זה', בעבור זה - לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפני".

 

מימרא זו תולה את מצוות יציאת מצרים במצוות האכילה של ליל הסדר - (פסח) מצה ומרור. יש לחקור אם תלייה זו מגלה על קשר מהותי בניהם, ואם כן מהי משמעות קשר זה?

בפרק ערבי פסחים שנינו:

 

"הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין...מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל".

 

בטעם הבאת הקערה לפני תחילת ההגדה נחלקו הראשונים.   ר '   ד ו ד (דף קיד. ד"ה הביאו) מסביר: "שהרי כשמוזג כוס שני מביאין לפניו מצה וחזרת וחרוסת וגופו של פסח בשעתו, כדי שיספר ביציאת מצרים משעה שמצה ומרור מונחים לפניו". כלומר, לדבריו יש צורך שמצה ומרור יהיו מונחים לפניו ממש כתנאי לסיפור יציאת מצרים מכח הדין הנ"ל.

 

ת ו ס פ ו ת לעומתו מסבירים את המשנה בצורה אחרת, וז"ל: "ומיד כשעוקרין מחזירין לפניו, והמצה והמרור עליו שהרי צריך לומר בהגדה מצה זו מרור זה..." (דף קיד. תוד"ה הביאו; וע"ע דף קטז. תוד"ה ואמרתם). לכאורה תוספות חולקים על רבינו דוד, ואינם דורשים מצה ומרור לפניו ממש בשעת ההגדה. בעל   מ נ ח ת  ח י נ ו ך (מצוה כ"א) חולק במפורש, וז"ל: "דקרינן בזמן שיש מצה ומרור מונחים, היינו בזמן שמצווים על מצה ומרור, דזה פשוט דמצה ומרור אינו מעכב הסיפור, ולא מצינו זה דמצוה זו יהיה תלוי במצה ומרור, אך דהתורה קבעה זמן ליל ט"ו דמצווים על מצה". לדבריו, בניגוד לר' דוד, אין תליה מהותית בין המצוות, והדין הנ"ל קובע חפיפה בזמן המצוות בלבד.

 

בדף לו. מובאת המימרא המפורסמת של שמואל "לחם עוני - לחם שעונין עליו דברים הרבה".   ר ש " י שם מפרש: "שעונין עליו דברים - שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה".   ה ר " ח לעומתו (בדף קטו:), מצמצם את היקף הדברים וז"ל: "פי' אומר עליו הגדה - מצה זו שאנו אוכלין". (וע"ע בהמשך דברי התוספות דף קיד. ד"ה הביאו) ונראה ששני פירושים אלו תלויים בחקירה הנ"ל, האם כל ההגדה חלה על המצה, או רק 'מצה זו' בלבד.

 

א"כ ראינו שתי תפיסות עיקריות:

1. סיפור יצ"מ הוא מצוה נפרדת, שאינה קשורה באופן ישיר לאכילת פסח מצה ומרור.

2. יש קשר מהותי בין סיפור יצ"מ ופסח מצה ומרור. כנראה שיש קיום לספר סיפור יציאת מצרים על פסח מצה ומרור ממש.

 

בדף קטז: מובא דינו של רבא: "מצה צריך להגביה, ומרור צריך להגביה. בשר   אין צריך להגביה, ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ". הרשב"ם מפרש "צריך להגביה - כשאומר מצה זו...מרור זה...כדי להראותן למסובים ותחבב מצוה בעיניהן", וכן מפרשים רוב הראשונים. קיימת שיטה נוספת בראשונים שבמבט ראשון נראית תמוהה. שיטה זו סוברת שמדובר בהגבהת הקערה לפני שאלת הבן (עי' בסידורו של ר' יוסף ט"ע, בספר המכתב ובמרדכי). והדברים טעונים הסבר, הרי עקירת השולחן לפני שאלת הבן היא כדי שישאלו התינוקות כדמוכח בדף קטו:, וא"כ למה אין להגביה גם הבשר? וז"ל   ה ר ש ב " ם (שם, ד"ה ואין עוקר את השולחן):

 

"שמצוה היא לעקור את השולחן כדלקמן כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות...ויש שנוהגין להגביה את הקערה על הכף ומוציאין הבשר מן הקערה, ולאו מילתא היא, דהא דאמר לקמן בשר אין צריך להגביה, ה"מ בשעה שאומר הגדה - פסח שהיו אבותינו כו', וכיון דלא מצי למימר פסח זה אם היה מגביהו לתבשיל שהיה בידו נראה כמקדיש...אבל כשמגביה הקערה כדי שיכיר תינוק וישאל, היאך נראה כמקדיש קדשים, לפיכך אין צריך להוציא ממנו התבשיל וגם הגבהתה חנם, ואין כאן היכר לתינוק, אבל עוקרין הקערה לגמרי".

 

נראה לומר ששיטה זו סוברת, שאין הגבהת המצה מדין חביבות המצוה כמו שפירש הרשב"ם, אלא ההגבהה מדין קיום סיפור יציאת מצרים על פסח מצה ומרור מדין "בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך". וז"ל   ש ב ל י   ה ל ק ט (סימן רי"ח): "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרורים... פי' עתה חוזר על תשובת מה נשתנה...ועל אלו שלשה דברים מצות ההגדה מיוסדת לומר בעבור זה בזמן שמונחים לפניך...דאמר רבה מצה צריך להגביה מרור צריך להגביה על שם והגדת לבנך וגו' בעבור זה, בשר אינו צריך להגביה שלא יאמרו בשר זה לפסח הוא ונראה כאוכל קדשים בחוץ". כלומר, הגבהת מצה ומרור היא כקיום בדין 'בעבור זה' - בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך. אלא שבעל שבלי הלקט סובר שעיקר סיפור יציאת מצרים הוא אמירת 'מצה זו וכו', כאשר לפי הדעה הנ"ל הדברים אמורים גם על שאלת הבן. וז"ל   ר ב י נ ו   י ר ו ח ם (נתיב החמישי ח"ד): "אבל בשר בזמן הזה, כשיאמר פסח לא יגביה...ויש נוהגים בשביל זה להסירו כלומר להסיר הבשר מן הסל מכל וכל כשאומר ההגדה". ונראה דהמנהג המובא ברבינו ירוחם מבוסס על דין זה, שיש קיום סיפור יצ"מ על פסח מצה ומרור מתוקף ההלכה "בעבור זה - בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך", ואם יספר סיפור יצ"מ על הבשר שבקערה, הדבר נראה כקדשים בחוץ. והוא הדין לפי השיטה שבנידון, כאשר מגביה הקערה לשאלת הבן, שאלות אלו חלות על הקערה מדין "בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך", וממילא צריך להסיר הבשר מן הקערה, כנ"ל. כל השיטות האלו מבוססות על ההנחה שקיים קשר מהותי בין סיפור יציאת מצרים לפסח מצה ומרור, ולפיכך ההגדה חלה על מצה ומרור המונחים לפניו.

 

יש סוגיא נוספת המחייבת לכאורה את ההנחה הזאת.

 

"אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה...והאמר מרימר: שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף? אמרו רב יוסף. מ"ד אגדתא בי רב ששת? אמרו רב ששת. (ומכיון שרב יוסף ורב ששת מאורי עיניים היו, ופטורים ממצות סיפור יציאת מצרים, איך הוציאו את המסובים ידי חובתם?) קסברי רבנן מצה בזמן הזה דרבנן" (פסחים קט"ז.):

 

מפשטות הסוגיא משמע שלמ"ד מצה בזמן הזה דרבנן גם מצוות סיפור יצ"מ דרבנן, וא"כ פסח מצה ומרור הם תנאי מעכב בסיפור יצ"מ. וכן מוכח מתוס' מגילה דף יט. ד"ה ור"י ע"ש (ואפשר לדחות ואכמ"ל).

 

אחרי שביררנו, שקיים קשר מהותי בין ההגדה לבין מצוות האכילה, פסח, מצה ומרור, יש לנסות להגדיר משמעות קשר זה. בכדי לברר ענין זה, יש לעיין בדינו של רבן גמליאל -   "כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור". הראשונים נחלקו בהבנת דין זה. לפי   ה ר מ ב " ם (פרק ז' הלכה ה'), הסבר מצוות הלילה, הוא חלק אינטגרלי של מצוות סיפור יצ"מ. לא מספיק לספר אודות מאורעות היסטוריים ודתיים הקשורים ליציאת מצרים. חייב אדם לשלב בסיפור זה את מצוות הלילה והסברן, ולפי בעל שבלי הלקט זהו עיקר הסיפור כפי שצוטט לעיל. ממילא ברור למה מצוות סיפור יצ"מ יכולה להתקיים רק בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו.

 

ה ר מ ב " ן לעומתו (במלחמות ה' ריש ברכות), סובר שדינו של רבן גמליאל אינו פרט במצוות סיפור יצ"מ, אלא במצוות פסח מצה ומרור. לשיטתו לא יצא ידי חובתו לכתחילה, אבל בדיעבד - "לא שיהא צריך לחזור ולאכול פסח מצה ומרור". כלומר, לדבריו מצוות פסח מצה ומרור אינה רק אכילה יבשה כזית בכדי אכילת פרס, אלא אכילה תוך כדי הבנת עניינים. לפי תפיסה זו אפשר להבין את שיטת הרא"ש (סימן כ') הפוסק בניגוד לרמב"ם שהסיבה מעכבת קיום מצות אכילת מצה. וכן הדין של רבא בדף קטו: "בלע מצה - יצא. בלע מרור - לא יצא". הרי שמצות אכילת מרור כולל ג"כ טעימת המרירות.

 

לפי זה מובן שכדי לקיים מצות פסח מצה ומרור באופן מושלם, יש צורך להבין מה הם מסמלים. ממילא אומר הרמב"ן: כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא לכתחילה ידי חובת פסח מצה ומרור.

 

תפיסה זו שמצוות פסח מצה ומרור מחייבת לא רק אכילה, אלא גם הבנה, מובילה אותנו לשיטה נוספת ביחס למהות הקשר שבין סיפור יצ"מ לפסח מצה ומרור. שיטה זו סוברת שעיקר המצוה הוא אכילת פסח מצה ומרור, כאשר סיפור יצ"מ בא רק להוסיף הסבר והבנה במעשים אלו. זוהי כנראה דעת הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם (מצוות עשה ששכח הרמב"ם סוף מצוה ט"ו). וכך הוא כותב בבואו לדבר על מנין ברכת התורה כמצוה נפרדת: "מכל זה נתבאר שהברכה הזו מן התורה, ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה כמו שמקרא בכורים אינו נמנה אחת עם הבאתו. וסיפור יציאת מצרים עם אכילת פסח". הרמב"ן טוען שהיחס בין סיפור יצ"מ לפסח מצה ומרור, דומה ליחס שבין ברכת התורה לתלמודה, ובין מקרא ביכורים להבאת ביכורים. א"כ לכאורה עיקר המצוה הוא האכילה של פסח מצה ומרור, כאשר סיפור יצ"מ הטפל לסיפור בא רק בתור הסבר האכילה. על פי הסברו ברור שאינו חייב במצות הגדה אא"כ מצה ומרור מונחים לפניו.

 

קיימות א"כ שתי תפיסות מנוגדות ביחס שבין סיפור יצ"מ לפסח מצה ומרור:

 

1. חלק (ואולי עיקר) מתוכן הסיפור הוא להסביר את מצוות הלילה וסיבתן. בעצם האדם חייב לספר את הסיפור באמצעות הסמלים של פסח מצה ומרור. העיקר הוא הסיפור, כאשר פסח מצה ומרור הם פרטי הסיפור.

 

2. העיקר