פרשת קרח

 

"מעשר דגנך תרושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך (מתוך "עלון שבות" 83)

 

הרב ברוך קץ

 

 

  בפרשת "ראה" ישנם מספר פרשיות, שיש להם מקבילות במקומות אחרים בתורה, והסתירות בין פרשיות אלו למקביליהן די מרובות.   אנסה להתייחס כאן לשתי פרשיות מתוכן: פרשת מעשר ופרשת בכור בקר וצאן.

 

  משלשת הפרשיות העיקריות בתורה, העוסקות במעשר, עולים דינים שונים והתייחסויות שונות אל המעשר:

 

א.   בויקרא (כ"ז, ל) נאמר:

 

"וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ, לה' הוא, קודש לה', ואם גאול יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו.   וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'".

 

  מפרשה זו, העוסקת בהקדש (למזבח ולבדק הבית), עולה שהחלק העשירי של פירות הארץ הריהו קדש לה', ככל הדברים, המוקדשים לבדק הבית, המוזכרים בפרשה, ודינו כדינם: בד"כ נפדה בערכו ואם בעליו פודים (גואלים) אותו, מוסיפים חומש על דמי פידיונו.   בנוסף למעשר הארץ גם מעשר בקר וצאן הריהו קדש לה', ודינו כקדשי מזבח, המוזכרים בפרשה.

 

ב.   בבמדבר (י"ח, כא) בפרשה המדברת על מתנות כהונה ולויה, נאמר:

 

"ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, חלק עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל מועד... ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אהל מועד, לשאת חטא, למות..., ועבד הלוי... והם ישאו את עוונם... כי את מעשר בני ישראל, אשר ירימו לה' תרומה, נתתי ללויים לנחלה... ואמרת אליהם, בהרימכם את חלבו ממנו (תרומת מעשר), ונחשב ללויים כתבואת גורן וכתבואת יקב, ואכלתם אותו בכל מקום אתם ובתיכם, כי שכר הוא לכם, חלף עבודתכם".

 

  מפסוקים אלה עולה, שאת החלק בעשירי של התבואה, שבני ישראל מרימים לה', נתן ה' ללויים, ולאחר שהלוי מפריש ממנו תרומת מעשר הריהו כחולין גמורים, והוא וביתו יכולים לאכלו בכל מקום.

 

ג.   בדברים (י"ד, כב פרשת "ראה") נאמר:

 

"עשר תעשר את כל תבואת זרעך, היוצא השדה שנה שנה, ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום, אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך, תרושך, ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, למען תלמד, ליראה את ה' אלוקיך כל הימים.   וכי ירבה ממך הדרך... ונתת בכסף... והלכת אל המקום, אשר יבחר ה'... ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך... ואכלת שם לפני ה' אלוקיך, ושמחת אתה וביתך.   והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו, כי אין לו חלק ונחלה עמך.   מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא, והנחת בשעריך, ובא הלוי... והגר והיתום האלמנה... ואכלו ושבעו".

 

  פרשה זו אומרת, שמחוייב בעל התבואה, לעשר את   כ ל   תבואתו, ולאכול את המעשר לפני ה' (בירושלים), כדי שילמד, ליראה את ה' כל הימים.   באפשרותו, לחלל את המעשר בשוויו (שהרי נתינה בכסף, כפשוטה, היא בשווי הדבר), את הכסף להעלות לירושלים, לקנות בו כל מאכל שירצה, ולאוכלו לפני ה'.   בשמחת אכילתו בירושלים מחוייב הוא לשתף את הלויים.   מדי שלש שנים אין הוא מעלה את המעשר לירושלים, אלא נותנו ללויים ולעניים, והם אוכלים אותו, בכל מקום שירצו.   הסתירות בין הפרשיות, לגבי אופי המעשר, ברורות לכל מעיין.

 

  התורה שבע"פ קובעת, שמצוה להפריש מעשר ראשון, ולתנו ללוי (ודינו כחולין, לאחר הפרשת תרומת מעשר), מהתבואה הנשארת, לאחר הפרשת המעשר הראשון, להפריש מעשר שני, ולאוכלו בירושלים.   אך יש אפשרות לפדות את המעשר כדי להעלות דמיו לירושלים: אם הבעלים הם הפודים, צריכים הם להוסיף חומש על שווי הפירות, ואם אדם אחר פודה אותם, יעשה זאת בשווים.   מדי שלש שנים מצוה להפריש מעשר עני במקום מעשר שני, ולתנו לעניים.

 

  ברור שאין דינים אלו כפשט הפסוקים בכל פרשה, לדוגמא: הרי מעשר שני, לפי התורה שבע"פ אינו חלק עשירי של התבואה כולה, ובדברים נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך".   ובדרך הפשט (ולפי הגדרת הרב ברויאר במאמר, הנזכר לעיל: "בלשון בני אדם" ובדרך שבני אדם מדברים) היה צריך לכלול את הפרשיות ולאומרם כאחת: מפרישים מעשר ראשון ולאחריו מעשר שני וכו'.

 

  נעבור למצות בכור:

 

א.   בשמות (י"ג, יד) נאמר:

 

"... והעברת כל פטר רחם לה', וכל פטר שגר בהמה, אשר יהיה לך, הזכרים לה', וכל פטר חמור תפדה בשה... וכל בכור אדם בבניך תפדה.   והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה זאת?   ואמרת אליו, בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, ויהי כי הקשת פרעה, לשלחנו, ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים, מבכור אדם ועד בכור בהמה, על כן, אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה".

 

  העולה מפרשה זו הוא שבעל הבהמה הטהורה חייב לזבוח את פטר רחמה לה', כיוון שהקב"ה הקדישו לו, בזמן שהכה כל בכור בארץ מצרים.   מאותו טעם יש דינים מיוחדים גם לבכור אדם ולפטר חמור.

 

ב.   בבמדבר (י"ח, טו, פרשת מתנות כהונה) נאמר לאהרן הכהן:

 

"כל פטר רחם לכל בשר, אשר יקריבו לה', באדם ובבהמה, יהיה לך... ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה... אך בכור שור, או בכור כשב, או בכור עז לא תפדה, קדש הם.   את דמם תזרוק על המזבח, ואת חלבם תקטיר... ובשרם יהיה לך, כחזה התנופה וכשוק הימיו לך יהיה".

 

  פרשה זו מלמדת שאת פטר הרחם שמחויבים בני ישראל לתת לה', מקבל הכהן.   באדם ובבהמה הטמאה הוא פודה, ובבהמה הטהורה הוא זובח לה': זורק הדם ןמקטיר החלב ואת בשרו אוכל כחזה ושוק.

 

ג.   בדברים (ט"ו, יט, פרשת ראה) נאמר:

 

"כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך, הזכר, תקדיש לה' אלוקיך.   לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, לפני ה' אלוקיך תאכלנו, שנה בשנה, במקום אשר יבחר ה', אתה וביתך".

 

  ושם (י"ד, כג הובא לעיל בפרשת מעשר) נאמר:

 

"ואכלת לפני ה' אלוקיך, במקום אשר יבחר, מעשר דגנך תרושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים".

 

  פסוקים אלו מורים שבעל העדר צריך להקדיש לה' את הבכורות הזכרים, הנולדים בעדרי צאנו ובקרו ולאכלם כזבח לפני ה' (בירושלים) הוא ובני ביתו, למען ילמד ליראה את ה' כל הימים.   גם כאן (כבפרשת מעשר) חייב הוא לשתף בשמחת אכילתו את הלויים כפי שעולה מדברים י"ב פסוקים יב ו-יח-יט.

 

  אין כל התייחסות לבכור אדם ולפטר חמור, ואין זכר למכת בכורות.  גם כאן בולטות הסתירות בין הפרשיות.

 

  התורה שבע"פ קובעת להלכה שבכור שור ושה ניתן לכהן, והוא וביתו אוכלים את הבכור בירושלים כקדשים קלים.

 

  גם כאן נראה שאין ההלכה מתיישבת עם פשט הפרשה בראה.

 

  אם נעיין היטב בפרשיות אלו, נראה שהתורה מתארת בחינות ומגמות שונות למצות מעשר ולמצוות בכור, וממילא ברור שקיימות סתירות בין הפרשיות.

 

  שלש בחינות שונות מוצאים אנו במצוות מעשר:

 

א.   בבראשית (כ"ח, כ), בפרשה המתארת את דרכו של יעקב מבאר שבע לחרן, נאמר:

 

"וידר יעקב נדר לאמור: אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי... והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".

 

  בסוף נדרו נדר יעקב אבינו שיעשר לה' את כל אשר יתן לו.   ונשאלת השאלה, למה ישמש מעשר זה?   כיצד יקיים בו "אעשרנו לך"?   לפי פשט הכתוב נראה שסוף הנדר, הנוגע למעשר, מתייחס לחלק הראשון של הנדר שהוא בניית בית אלוקים, במקום שישן.   וכך פירש הרשב"ם: עשר אעשרנו לך - להקריבו לפניך עולה.

 

  יעקב אבינו בדרכו למקום בו הקים את שבטי ישראל נדר שיקים בית אלוקים, וכל שיתן לו ה', יעשר לצורך בית האלוקים שיקים.   האם לא ראוי ונאה הדבר, שזרעו אחריו, עם ישראל כולו לדורותיו, יחזיק בנדר זה, וימשיך לקיימו.   מעשר הארץ לה' יהיה, וקודש יהיה לצורך בית האלוקים, שיקים עם ישראל - בית המקדש.   ומעשר בקר וצאן גם הוא קודש לה', ויקרב במזבח אשר בבית האלוקים.

 

  ונראה שמשמעות הפרשה בויקרא היא: עם ישראל כממשיך את נדרו של יעקב.   ולפיכך, מצוות מעשר מופיעה בפרשה העוסקת בדיני הקדש: למזבח ולבדק הבית.   דין מעשר הארץ כדין הקדש בדק הבית, ודין מעשר בהמה כדין קדשי מזבח.

 

ב.   הבחינה השנייה המופיעה בפרשת קרח יותר נגלית לעין: עם ישראל מפריש את החלק החשוב של תבואתו - את המעשר, והוא ניתן ללויים כשכר עבור עבודתם באוהל מועד, ועבור נשיאתם את עוון המקדש.   ובכך עם ישראל כולו משתתף בעבודת אוהל מועד.   וכיוון שהמעשר אינו אלא נחלת לוי ושכרו, אין בו קדושה (לאחר בפרשת תרומת המעשר), ויכול לאוכלו בכל מקום, הוא וביתו, כפועל המקבל שכרו.

 

  הבחינה השלישית במעשר המופיעה בראה תבואר בהמשך ביחד עם הביאור של פרשת בכור המופיעה שם.

 

  במצוות בכור אנו מוצאים שתי בחינות:

 

א.   ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים, הקדיש ה' לו כל בכור בישראל, באדם ובבהמה.   על כן מעביר האדם מישראל את פטר רחם בהמתו הטהורה לה', ואת בכור בניו ופטר חמורו פודה.   שליח ה' לקבלת מתנות אלו הוא הכהן, המקריב את לחם אלוקיו.

 

  זו משמעות הפרשות אודות הבכור בשמות ובבמדבר.

 

ב.   והבחינה השניה במצוות בכור משותפת גם למצוות מעשר המופיעה בצידה בפרשת ראה: בדברים (ח', ז) בפרשה שהיא מהמרכזיות בספר דברים נאמר:

 

"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים... ארץ   ח י ט ה   ו ש ע ו ר ה   ו ג פ ן   ותאנה ורימון, ארץ   ז י ת   ש מ ן   ודבש.   ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה, אשר נתן לך.   השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך, לבלתי שמור מצוותיו וחוקותיו... פ ן   ת א כ ל   ו ש ב ע ת, ובתים טובים תבנה וישבת,   ו ב ק ר ך   ו צ א נ ך   י ר ב י ו ן, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה.   ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך... ואמרת בלבבך, כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.   וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען תקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה".

 

  עם ישראל עומד בפני שינוי גדול בצורת חייו, מחיים בצל השכינה כעם החונה לשבטיו מסביב לאוהל מועד וניזון מהמן אשר נתן לו ה' לאוכלה.   עובר העם לחיים עצמאיים יותר, בארץ טובה ורחבה, מקום בו כל אחד בכחו לשגשג ולהעשיר.   שינוי זה מביא בעקבותיו את החשש שלרגלי השביעה והעושר תבוא גם שכחת ה' והמרידה בו.   ועל זה מתריע משה רבנו בפרשה זו.

 

  ייתכן שזה גם הבסיס למצוות מעשר ובכור המופיעות בפרשת ראה.   שם מצוה התורה על כל אחד מישראל להעלות את החלק החשוב של הדגן, התירוש והיצהר שהשיג בעבודתו ולאוכלו לפני ה' אלוקיו בירושלים.   בשמחת אכילה זו עליו לשתף את הלוי שאין לו חלק ונחלה בארץ הטובה שאת פירותיה הוא אוכל.   ו"תקות התורה" שאכילה זו לפני ה' אלוקיו, אכילה בקדושה של מעשר תבואתו, תקבע את אופי האכילה של יתר התבואה.   לא תהיה זו אכילה של "פן תאכל ושבעת... ורם לבבך" אלא אכילה של "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" וכפי שנאמר בפרשת מעשר: "למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים".

 

  אך אין די בכך.   עדיין קיים החשש של "כוחי ועוצם ידי עשה   ל י   את החיל הזה" - החיל הזה אך ורק שלי הוא, שהרי כוחי עשהו.

 

  ומצוה התורה שמדי שלוש שנים במקום לעלות ולאכול את מעשר התבואה בירושלים, להוציאו ולחלקו לעניים.   "וזכרת כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כח, לעשות חיל" - ולפיכך, חיל זה אינו רק שלך, חייב אתה לשתף באכילתו גם את אלה שלא זכו לעושר כשלך.

 

  זה נאמר כלפי "פן תאכל ושבעת", אך בהמשך הפסוק שם נאמר: "ובקרך וצאנך ירביון" וכלפי זה מצוה התורה על האדם שרבו צאנו ובקרו, להכנס לעדרו, להפריש את החלק החשוב שבו, בכורות צאנו ובקרו הזכרים, ולהקדישם לה'.   ובאותם בכורות אל לו לנהוג כבשאר בקרו וצאנו: לא לעבוד בבכור שורו ולא לגוז את בכור צאנו, אלא להעלותם מדי שנה לירושלים ולאכלם שם לפני ה' אלוקיו במקום אשר יבחר, יחד עם הלויים שלא קבלו חלק ונחלה עמו.   שתי מצוות אלה, הבכור והמעשר, באות להחדיר את תוכנו של פרק ח' בדברים בליבו של האדם מישראל כל ימי חייו.   "ואכלת לפני ה' אלוקיך מעשר דגנך, תרושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים".

 

  בצורה זו הציגה לפנינו התורה מספר מגמות שונות בשתי מצוות אלו, אך כיצד נאחד את כל המגמות הללו, איך נדע מה יעשה ישראל, כדי לחוש את כל התכנים העמוקים שגילתה לנו התורה שבכתב.   תפקיד חשוב זה עשתה למעננו התורה שבע"פ:

 

  במעשר: חלק עשירי מהתבואה מפרישים ונותנים ללוי, ובכך מתקיימת בחינה ב'.   ממה שנשאר חוזרים ומפרישים מעשר, ואותו אוכלים בירושלים, ומדי שלש שנים נותנים אותו לעניים, ובכך מתקיימת בחינה ג'.   ולבחינה א' ניתן ביטוי בדיני המעשר השני:

 

א.   הרמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הל' י"ז) כותב: "מעשר שני ממון גבוה הוא, שנאמר לה' הוא (ויקרא כ"ז), לפיכך אינו נקנה במתנה.   ואין מקדשין בו את האשה וכו'".   נראה שהלכה זו נובעת מהבחינה של המעשר כקדש לבית ה', שהרי לפי בחינה ג' המעשר של בעליו והתורה רק מצוה על מקום וצורת אכילתו.   ואכן דין זה נלמד מהפסוק בויקרא.

 

ב.   הרמב"ם פ"ה מהל' מעש"ש הל"א כותב: "הפודה מעשרו לעצמו... הרי זה מוסיף עליו חומש... שנא' ואם גאול יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו (ויקרא שם)".   גם הלכה זו שנלמדה מאותה פרשה, מראה על הקשר בין מעשר שני לקדשי בדק הבית שעליהם נאמר (ויקרא כ"ז): "ואם גאול יגאלנה ויסף חמישתו על ערכן".   כשם שהם ניפדים ע"י בעליהם בתוספת חומש, כך גם מעשר שני.

 

  הסיבה שאיחוד זה לא נעשה בתורה שבכתב (שהתורה שבכתב לא אמרה: הפרש מעשר ראשון ולאחריו מעשר שני) היא, שבכל בחינה רצתה התורה להדגיש שהחלק החשוב של התבואה ישמש למגמה מסויימת, והחלק החשוב הריהו החלק העשירי, שהרי כבר אצל אברהם מצאנו: "ויתן לו מעשר מכל", וכמובן בנדרו של יעקב "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".   וא"כ חייבת התורה לנתק הפרשיות כדי שגם המעשר השני יהיה החלק העשירי של כל התבואה.   וכן לגבי שאר הפרטים, שהתורה מדגישה בכל מגמה, היא מנטרלת את הפרטים השייכים למגמות אחרות ולא מזכירה אותם באותה פרשה, והמגמה של אותה פרשה מוצגת לפנינו במלא עוצמתה.

 

  בבכור אמרה התורה שבעל פה שעל בעל הבהמה היולדת לתת את בכור בהמתו לכהן, והוא יקריבו על גבי המזבח ויאכל את בשרו כחזה ושוק.   לכאורה באה לביטוי בהלכה בחינה א'.   כאן ברור שלא יכולה היתה התורה שבע"פ לצוות על הפרשת שני בכורות כדי לקיים את שתי הבחינות, בכור שנולד ראשון לבחינה האחת, ואת הבא אחריו לבחינה השנייה, כדרך שעשתה במעשר, שהרי הנולד שני אין לו שם בכור כלל.   אך אם נעיין היטב בפרטי הדינים של בכור, נמצא גם פרטים המבטאים את הבחינה השנייה:

 

א.   הרמב"ם (פ"א מהל' בכורות הל"ד) כותב: "מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה, ויאמר: 'הרי זה קדש' שנאמר: 'תקדיש לה' אלוקיך' (דברים ט"ו), ואם לא הקדישו, הרי זה קדוש מאליו וקדושתו מרחם היא".   לכאורה זו הלכה מוזרה: אע"פ שהבכור קדוש מאליו, מצווה בעליו לחזור ולהקדישו לה' בפיו.   אך נראה שאפשר להבין זאת לפי הבחינה השנייה של פרשת בכור.   בבחינה זו   א י ן   התורה מצווה על בעל הבקר והצאן להכנס לעדרו ולמיין אותו ולהוציא מתוכו את הבכורות הקדושים מרחם (שאם כן אין קשר רב בין הבכורות לעדר כולו), אלא מצווה הוא להכנס לעדרו, וחלק ממנו, החלק המשובח שבעדרו, "בכורות בקרו וצאנו", להקדיש לה',   ע כ ש י ו   בזמן שעדרו לפניו.   שהרי הקדשתו זו צריכה לקבוע התייחסותו לכל בקרו וצאנו אשר "ירביון" ולהזכירו כי ה' אלוקיו הוא הנותן לו כח לעשות את החיל הזה.

 

ב.   הרמב"ם (פ"א מהל' בכורות הל"ה) כותב: "מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ לארץ, שנאמר: 'ואכלת לפני ה' אלוקיך וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך' (דברים ט"ו), ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן, וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור בקר וצאן".   גם הלכה זו לכאורה נראית מוזרה: וכי מה הקשר בין מצות בכור לארץ ישראל, והרי אין זו חובת קרקע!   המשפט הראשון של הרמב"ם בהלכה זו: "מצות בכור בהמה טהורה נוהג בארץ ובחוצה לארץ" מובן לפי הבחינה הראשונה - כיון שהקב"ה   ה ק ד י ש   כ ל   פ ט ר   ר ח ם   ונתנו לכהן, אין משמעות למקום בו נמצא הבכור.

 

בכל מקרה יש לו קדושת בכור והוא ממונו של הכהן.   את המשך דברי הרמב"ם הנראים תמוהים, לפי בחינה זו, אולי אפשר להבין ע"י עיון בבחינה השנייה.   כפי שהוזכר לעיל, פרשות מעשר ובכור שבספר דברים באות כהשלמה לפרשה בדברים ח'.   הפרשה הדנה בכניסת עם ישראל לארץ ישראל והסכנות הנובעות מכך.   וכיון שמצוות הבכור והמעשר, כוונתם לפתור את הבעיות שמעלה אותה פרשה, הבעיות המתעוררות בכניסתם לארץ, אין מצוות אלו נוהגות אלא בארץ.   (ומאותה סיבה מצות הבאת מקום: והיה המקום אשר אנוכי מצוה אתכם (דברים י"ב יא) לא נאמרה על בכורות חוץ לארץ.)   ואכן, הלכה זו למדו חכמים מפרשת מעשרות שב"ראה" העוסקת בבחינה הנ"ל.

 

  והרי לפנינו הדרך בה התורה שבע"פ מורה לנו את המעשה אשר נעשה, כשהיא מקפידה לא לוותר אף על אחת מהמגמות שהציגה התורה שבכתב.

 

  יהי רצון מלפני אלוקינו

  שישרה בקרוב שכינתו בתוכנו

  ונתן לכהנים הבכורות

  וללויים נפריש מעשרות

  ובירושלים נאכל מעשר דגנו

  למען נלמד ליראה את ה' אלוקינו.