!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

שילוח עבדים ויציאת עבדים /

יונתן גרוסמן   (לפרשת ראה)

 

בשיעור השבוע, אני מבקש להמשיך את רצף השיעורים בספר דברים,   ולבחון שוב את היחס שבין נאומו של משה לבין תיאור הדברים כפי שהם מופיעים בחומשים הקודמים.

 

בשיעורים הקודמים ערכנו השוואה בין סיפורים שונים (מינוי השופטים, חטא המרגלים, מעמד הר סיני); בשיעור זה נתמקד בתחום אחר, הקשור לעולם החוק המקראי, מצוות וחיובים.

 

כשמשה מספר על מאורע מסוים שאירע לעם ישראל בעבר, אנו מצפים שיחזור במדויק על מה שאירע, וכשמצאנו הבדלים בין תיאור המאורע בכתוב לבין תיאורו בנאום משה נדרשנו להסבר הדבר. גם ההבדלים שמצאנו בסיפור עשרת הדברים הפתיעו אותנו, מפני שהבדלים אלו עלו בתוך מסגרת כוללת של אזכור מעמד הר סיני וציטוט התכנים שנאמרו בו.

 

לעומת זאת, בחזרה על חוקים שונים ישנו יסוד מפתיע בעצם החזרה, גם מבלי להידרש להבדלים ספציפיים בין הציווי הראשון לבין חזרת משה עליו. לשם מה חוזר משה על מצוות מסוימות? במבט ראשון איננו מוצאים תרומה משמעותית לנאום הכולל באזכור מצוות אלו, וממילא עצם החזרה עליהן דורש הסבר.

 

במובן זה אנו נתקלים באבסורד מסוים במהלך המתודי של בחינת תופעת החזרה. אם בהשוואת הסיפורים הוקשה לנו הפער שבין נאום משה לבין תיאור הכתוב, הרי שבבחינת החזרה על המצוות נופתע אם לא יהיה פער כזה, אם לא תהיה זו אלא חזרה נוספת על הנאמר כבר לעם. דווקא מציאת הבדלים ותוספות בנאום משה תבהיר מדוע חוזר משה על הציווי הא-לוהי - כי אז נמצא שהוא בא להוסיף ולחדד דבר מה שלא נאמר קודם לכן.

 

נבהיר את הסוגיה בבחינת מצווה אחת המופיעה לקראת סוף פרשת השבוע שלנו - שילוח עבד לחופשי.

 

חובת שילוח העבד לאחר שש שנות עבדות המופיעה בפרק ט"ו, יב-יח, נאמרה כבר בראשית פרשת משפטים (שמות כ"א, ב-יא) אולם כבר בקריאה ראשונה עולים הבדלים חשובים בין הציוויים המופיעים בשתי הפרשות. נעמוד על עיקרי הדברים:

 

1. בפרשת משפטים מובא, שאם העבד הגיע לאדונו לבדו הוא יוצא לבדו, ואם הגיע נשוי- אשתו משתחררת עמו.   נושא זה אינו נידון כלל בפרשתנו.

 

2. בפרשתנו נוספת על עצם חובת השילוח מצווה חדשה- מצוות הענקה: "וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך, ומגרנך, ומיקבך, אשר ברכך ה' א-להיך תתן לו" (ט"ו, יג-יד). חובת הענקה זו אינה נזכרת כלל בפרשת משפטים.

 

3. בפרשתנו נראה כי אין הבדל בין דיני עבד לבין דיני אמה. כך נפתחת הפרשייה: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה", וכך מודגש גם בדין הנרצע: "ואף לאמתך תעשה כן". לעומת זאת, בפרשת משפטים ישנם דינים מיוחדים לאמה המבדילים אותה מן העבד.

 

ישנם הבדלים נוספים ואעיר עליהם בהמשך, אך אלו הם עיקרי ההבדלים.

 

כבר רש"י בפירושו במקום עמד על הבדלים בין פרשתנו לבין פרשת משפטים: "והרי כבר נאמר: 'כי תקנה עבד עברי...', אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן: אחד, שכתוב 'או העבריה' - אף היא תצא בשש... ועוד חידש כאן 'העניק תעניק'".

 

השאלה העולה מאליה היא האם ניתן לאתר הבדל שורשי נוסף על ההבדלים הספציפיים, שהוא המכונן את ההבדלים כולם.

 

דומני כי ההבדל המרכזי שעמדנו עליו בשיעור לפני שבועיים (בפרשת ואתחנן), נותן את אותותיו גם בפרשתנו. משה רואה לנגד עיניו את הדור העומד להיכנס לארץ, וכל משמעות נאומו אינה אלא הכנה לברית ערבות מואב, הקשורה מהותית לכניסה לארץ. משה רואה מול עיניו אנשים העומדים להפוך לבעלי בתים ולבעלי שדות, ואליהם הוא מכוון את דבריו.

 

תשומת לב לשני הבדלים לשוניים (נוסף על ההבדלים התוכניים שכבר עמדנו עליהם) תבהיר את הדברים. לאורך הציווי בפרשתנו מופיע השורש של"ח: "ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך, וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם... לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך". לשון זו אינה מופיעה בציווי בפרשת משפטים. שם חוזר השורש יצ"א: "ובשביעית יצא לחפשי חנם, אם בגפו יבא בגפו יצא, אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו... והוא יצא בגפו... לא אצא חפשי... ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף".

 

וישנו הבדל לשוני נוסף: בפרשת משפטים הכתוב מדבר על האדון בגוף שלישי, בנסתר: "אם אדניו יתן לו אשה... והגישו אדניו", וכך לאורך הפרשייה כולה. לעומת זאת, בפרשתנו פונה משה אל האדון בגוף שני, בנוכח: "וכי תשלחנו חפשי... העניק תעניק לו... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", וכך לאורך כל הפרשייה.

 

דומני כי הבדל זה רומז להבדל המהותי שבין שתי הפרשיות. בפרשתנו פונה משה אל האדון המחזיק בעבד ומצווה אותו לשלח את עבדו לאחר עבדות של שש שנים. לעומת זאת, בפרשת משפטים דן הכתוב במעמד המשפטי של עבדות מבחינתו של העבד - זכויותיו וחובותיו, והזכות המרכזית המודגשת היא יציאתו לחפשי לאחר שש שנים.

 

פרשתנו מטילה על האדון את החובה לשלח את עבדו, ואילו פרשת משפטים מקנה לעבד את הזכות לצאת בסיום שש שנות העבודה.

 

כפי שכבר אמרנו כשהשווינו בין 'שבת יתרו' ל'שבת ואתחנן', בספר דברים מדבר משה אל בעלי הבתים והשדות, אל בעלי העבדים, ומדגיש את העמידה המוסרית הנדרשת מהם. וכן הדברים אף כאן- משה מתייחס אל בעל העבד. הקשר בין שתי השבתות לבין שני הציוויים על אודות שחרור העבד אינו מקרי; כל אדם מישראל עובד שישה ימים ונח ביום השביעי, וכך גם עובד העבד העברי שש שנים ויוצא למנוחה בשנה השביעית. בספר שמות, שבו מתמקד הכתוב בצוותו על השבת במנוחת האדם עצמו לאור מנוחת ה' ביום השביעי לבריאת העולם, גם ההתמקדות בשחרור העבד היא בעבד עצמו וביציאתו לחופשי ולמנוחה. בספר דברים, שבו הציווי על השבת מתמקד במנוחה שצריך בעל הבית לאפשר לפועליו בשדה, גם תיאור מנוחת העבד בשנה השביעית נאמר מנקודת מבטו של בעל העבד, המצווה לשלח את עבדו למנוחה.

 

לאור הבדל בסיסי זה נבחן את ההבדלים שבין שתי הפרשיות ונסבירם:

 

1. כאשר מתמקד הכתוב בנקודת ראותו של העבד ודן בזכויותיו (בפרשת משפטים) הוא מדבר על אשתו של העבד, ומדגיש כי אם העבד הגיע עם אשתו הוא זכאי לצאת   עמה. אם אדוניו נתן לו אשה (הכוונה לשפחה כנענית), אזי אשתו נשארת בבית האדון, ונפרדת מבעלה העבד. אך גם במקרה זה ניתנת לעבד האפשרות שלא להיפרד ממשפחתו: "ואם אמר יאמר העבד: אהבתי את אדני, א ת   א ש ת י   ו א ת   ב נ י   לא אצא חפשי. והגישו אדניו אל הא-להים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (שמות כ"א, ה-ו). לעומת זאת, כאשר מתמקד הכתוב בשילוח העבד על ידי האדון, הוא אינו דן כלל באשתו של העבד, שאינה קשורה לחובת שילוח העבד על ידי האדון אלא לזכות מיוחדת של העבד. גם לגבי המקרה שבו מבקש העבד להישאר בבית אדונו מתנסח הכתוב באופן שונה מהניסוח שבפרשת משפטים: "והיה כי יאמר אליך: לא אצא מעמך, כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך, ולקחת את המרצע ונתת באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם" (דברים ט"ו, טז-יז).

 

בנאום משה, המתמקד באדון, גם אהבת העבד תלויה באדון ובביתו. זוהי מערכת היחסים היחידה הרלוונטית מנקודת מבטו של האדון. לעומת זאת, מנקודת מבטו של העבד, הנידונה בפרשת משפטים, ישנן מערכות יחסים נוספות העלולות להשפיע על כוונתו להישאר בבית האדון, מערכות היחסים עם אשתו ובניו, שאמנם אינם מעניינים את האדון (פרשת ראה), אך בהחלט מעניינים את העבד (פרשת משפטים).

 

2. לאור ההבדל הבסיסי שהזכרנו, גם הופעתה של חובת ההענקה רק בפרשת ראה מוסברת היטב. מבחינה משפטית, אין לעבד זכות מיוחדת שעל פיה יכול הוא לדרוש מתנות בעת שחרורו. אין כאן זכות של העבד אלא חובה המוטלת על האדון. ולפיכך מצווה עליה הכתוב רק בפרשת ראה, כאשר הוא   פונה לאדון בתביעה מוסרית.

 

3. גם אזכור מעמדה המיוחד של האמה רק בפרשת משפטים מתבהר לאור דברינו. כאשר באים לבחון את המעמד המשפטי של האמה, מתברר שהוא שונה לגמרי מזה של העבד. כל מכירתה לשפחות אינה אלא לשם ייעודה לנישואין, ולמעשה, מעמדה אינו של שפחה רגילה. אולם הדבר נכון רק כאשר בוחנים את האמה כשלעצמה (פרשת משפטים); מנקודת המבט המוסרית של האדון, אם אירע שעבדה האמה תחת ידיו שש שנים - עליו לשלחה ולהעניק לה מתנות, בדיוק כפי שעליו לנהוג בעבדו. אמנם, מבחינה מעשית נדיר שדבר כזה יקרה (בשל מעמדה המיוחד, כפי שעולה מפרשת משפטים, וראה פירוש רש"י הנזכר בראשית השיעור), אך עובדה זו חורגת מעמידתו של האדון מולה, ועל כן פרשת ראה מתעלמת ממנה ומתארת את האמה כעבד רגיל.

 

אין זה מקרה כי דווקא בפרשת ראה ישנו עידוד לאדון לעשות כדברי התורה: "לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך" (פס' יח), שהרי הוא הניצב תחת עין הכתוב בפרשה זו, והוא הנדרש למעשים מוסריים ולחסד עם עבדו.

 

ד"ר ד' הנשקה דן לפני כעשר שנים ביחס שבין שתי פרשיות אלו ("שילוח עבדים והקדשת בכור", בתוך מגדים ד') והראה כי אף חז"ל ביקשו לממש את שתי הבחינות העולות משתי הפרשיות. על פי חז"ל, כשהעבד יוצא לחופשי לאחר שש שנות עבדות על האדון לומר לו: 'צא' (מכילתא דרשב"י לשמות כ"א). אמנם, גם אם האדון אינו אומר לו 'צא', יוצא העבד לחופשי, אך האדון לא קיים את המצווה המוטלת עליו.

 

על פי דברינו, זהו שילוב של שני הציוויים. העבד יוצא לחופשי לאחר שש שנים מפני שזוהי זכותו. אין זה משנה מה חושב על כך האדון ומה הוא אומר, העבד נמכר לעבדות בת שש שנים בלבד. אך במקביל, ישנה חובה מוסרית על האדון לשחרר את עבדו לאחר שש שנים. חובה זו מתממשת באמירת האדון לעבדו: 'צא'.