פרשת ואתחנן

מנין הדיברות

מקובלים אנו שהקב"ה נתן עשר דיברות לבני ישראל. בניגוד למכות מצרים ולמאמרות שנברא בהם העולם, שהתורה אינה מציינת את מספרם, התורה עצמה (ד', יג) כותבת שהקב"ה נתן לבני ישראל "את עשרת הדברים".

אמנם, למרות שמספר הדיברות ידוע, נחלקו הפרשנים בשאלה כיצד יש למנות אותן. בעיה זו קיימת בעיקר ביחס לשלוש דיברות, שכן זהותן של שבע מהן היא די ברורה: "לא תשא", "שמור (או זכור) את יום השבת", כיבוד אב ואם, "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב" ו"לא תענה ברעך עד שקר (או עד שוא)". הבעיה היא כיצד יש למנות את שלוש הדיברות הנוספות. בדרך כלל, נוהגים למנות את "לא תחמוד" כדיברה אחת, ולחלק את קבוצת הדיברות הראשונה - "אנוכי", "לא יהיה לך" ו"לא תעשה", הדיברות הקשורות לעבודה זרה - לשתי דיברות.

מה הייתה מטרתו של מעמד הר סיני? התורה עצמה מזכירה מטרה כפולה להתגלות החד-פעמים הזו: מחד - הקב"ה ביקש ללמד את בני ישראל חוקים ומשפטים, ומאידך - עצם ההתגלות הייתה נחוצה כדי לנסות את עם ישראל, כדי להוכיח להם שהקב"ה מדבר עם בני אדם וכדי לאמת את נבואת משה רבנו. בתיאור המעמד בספר שמות מודגשת המטרה האחרונה, ואילו בספר דברים התורה מדגישה דווקא את המטרה הראשונה. אם המטרה היא להוכיח שה' מדבר עם בני אדם - הרי שעיקר החשיבות אינו נעוץ בתוכן הדברים שנאמרו, אלא בעצם ההתגלות. לכן, ייתכן שיש לחלק את ההתגלות לעשרה דיבורים שונים, ולאו דווקא לעשר מצוות[1].

מבחינה חיצונית, כמעט כל דיברה מחולקת מחברותיה על ידי פרשה סגורה. יוצאות הדופן לכלל זה הן הדיברות הראשונות - הקבוצה הראשונה של הדיברות, שאינה מחולקת לפרשות כלל. לכן, נראה שקבוצה הדיברות הראשונה נחשבת ל"דיברה" אחת, ללא קשר לשאלה כמה מצוות היא כוללת בתוכה. מאידך, הדיברה האחרונה - "לא תחמוד" - מחולקת לשתי פרשות, ולכן נראה שיש למנות אותה כשתי דיברות שונות.

לפי הסבר זה, ניתן לחלק את פרשת הדיברות בשני אופנים. מחד, פרשה זו מתחלקת לשנים עשר ציוויים. מספר זה מתאים למספר השבטים, וכן למספר הציוויים שנאמרו לעם בהר גריזים. מאידך, פרשה זו מתחלקת לעשרה דיבורים - עשר דיברות[2].

פרשת יתרו ופרשת ואתחנן

בעיה נוספת הנוגעת לעשר הדיברות מתייחסת לשוני שבין הדיברות הראשונות לדיברות האחרונות. שוני זה מתבטא בעיקר במצוַת השבת ובמצוַת לא תחמוד. בפרשת יתרו, שמירת השבת אמורה להזכיר לנו את בריאת העולם בשבעה ימים, ואילו בפרשת ואתחנן נאמר שהשבת מזכירה את יציאת מצרים. כמו כן, קיימים הבדלים בולטים גם בדיברה של "לא תחמוד":

"לא תחמֹד בית רעך: לא תחמֹד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמֹרו וכל אשר לרעך".   (פרשת יתרו)

"ולא תחמֹד אשת רעך: ולא תתאוה בית רעך, שדהו, ועבדו, ואמתו, שורו, וחמֹרו וכל אשר לרעך".  
    (פרשת ואתחנן)

הזכרנו כבר בעבר שהשוני בין נוסח הדיברות בספר שמות לבין נוסח הדיברות בספר דברים נובע מכך שהדיברות של ספר שמות מייצגות את הלוחות הראשונים, בעוד הדיברות של ספר דברים מייצגות את הלוחות השניים. ברור שקיימים הבדלים בין שני הלוחות, שהרי הלוחות הראשונים נוצרו על ידי הקב"ה ואילו הלוחות השניים נוצרו על ידי משה. יתר על כן: אמנם בספר דברים נאמר שהקב"ה הוא זה שכתב את הדיברות על הלוחות השניים, אך בספר שמות עולה האפשרות שמשה הוא זה שכתב אותן[3].

כיוון שמשה שותף בכתיבת הלוחות השניים, הנוסח של חלק מהן השתנה בהתאם. כפי שפעולות בני ישראל גרמו לחידוש מצוות מסויימות (פסח שני, דיני ירושה, המצוות שלאחר חטא המרגלים), כך גם התורה שלאחר חטא העגל אינה זהה לתורה שלפני חטא העגל, ואף הדיברות השניות אינן יכולות להיות זהות לדיברות הראשונות.

האיסור "לא תחמוד" שבעשר הדיברות אינו שייך למסגרת דיני העריות, שהרי התורה כוללת ביחד איתו גם איסור לחמוד עבד, שפחה ואת ביתו של האחר. ברור מהפסוקים שאיסור זה שייך למסגרת הדינים שבין האדם לחברו: האישה שייכת לאדם אחר בדיוק כפי שעבדו, שפחתו או ביתו שייכים לו.

במסגרת זו, ניתן למקד את איסור "לא תחמוד" בשתי זוויות ראייה שונות. מזווית ראייה אחת - אדם החומד את ביתו של חברו עובר על איסור חמור יותר מאדם החומד את עבדו, שפחתו או אשתו. התורה מדגישה במספר מקומות את חשיבות נחלתו של האדם. שֵם האדם מוקם על נחלתו, והמשפחה מצווה לגאול אותה אם מישהו רכש אותה ממנה. החשיבות הערכית של הנחלה, מעבר לחשיבות הממונית שלה, מודגשת בסיפור כרם נבות. מסיבות אלו, הדיברות שבפרשת יתרו מבחינות בין האיסור לחמוד בית לבין האיסור לחמוד דברים אחרים. אמנם, מזווית הראייה של האדם - ברור שאשתו של אדם אחר אינה סתם ממון השייך לו, ואדם החומד את אשתו של חברו עובר על איסור חמור במיוחד. לכן, עשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן מבחינות בין "לא תחמוד אשת רעך" לבין "לא תתאווה בית רעך" וכו'.

מסתבר, שההבדל בין שתי זוויות הראייה הללו משקף הבדל יסודי יותר הקיים בין הדיברות הראשונות (של פרשת יתרו) לבין הדיברות האחרונות (של פרשת ואתחנן). כפי שציינו, הדיברות האחרונות שונות מהדיברות הראשונות בשל חטא העגל. בעקבות חטא העגל, עם ישראל הפך לשותף פעיל בעבודת ה'[4]. לאחר שעם ישראל הוכיח שהוא מעוניין לפעול למען אלוקיו, ואינו מעוניין להישאר סביל - הוא הפך לשותף מלא בעשיית המשכן[5], ושותפות זו מתבטאת גם בתוכן הדיברות. כיוון שעם ישראל הפך לשותף פעיל - הדיברות השניות מנוסחות מנקודת המבט של האדם, ולא מנקודת המבט של הקב"ה, ולכן במקום להדגיש את האיסור לחמוד נחלה ובית, הדיברות האחרונות מדגישות את האיסור לחמוד אישה.

בצורה דומה[6] ניתן להסביר גם את ההבדל בין הדיברות הראשונות לאחרונות ביחס לשבת. ההבדל בנימוק השבת - בין בריאת העולם ליציאת מצרים - משקף הבדל עמוק יותר בין שתי הדיברות, אודות מעמד השבת. בפרשת יתרו, התורה מתייחסת לשבת כאל מציאות קיימת, והאדם נדרש לתפקד בהתאם לה:

"ויום השביעי שבת לה' א-להיך - לא תעשה כל מלאכה... כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו".   (שמות כ', ט-י)

מאידך, בפרשת ואתחנן נאמר שיציאת מצרים היא הסיבה לכך שעם ישראל צריך ליצור את השבת:

"שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך   ה' א-להיך... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כן צוך ה' א-להיך לעשות את יום השבת".  (דברים ה', יא-יד)

באופן דומה ניתן לפרש את פתיחת הדיברה: בפרשת יתרו נאמר "זכור", שכן המצווה היא לזכור יום קיים על מנת לקדשו. בפרשת ואתחנן, לעומת זאת, נאמר "שמור", שכן עם ישראל חייב ליצור את היום על ידי קידושו. בספר שמות האדם אינו שותף ביצירת השבת, ואילו בספר דברים הוא יוצר את השבת. שוב, אנו רואים שבדיברות האחרונות העם הפך לשותף פעיל בקידוש השבת.

הנימוק לשמירת השבת

יש להדגיש, שהסיבה לשמירת השבת אינה רק סיבה מוסרית[7]. התורה אינה כותבת שאנו צריכים לאפשר לעבדינו לנוח כיוון שכשהיינו במצרים אף אנו רצינו לנוח. התורה קובעת שהעבדים והבהמות חייבות לנוח בשבת כיוון שאנו - בני ישראל - חייבים לנוח באותו יום. יציאת מצרים היא ההצדקה לכך שהקב"ה "רשאי" לצוות עלינו לשמור את השבת[8].

הבנת עובדה זו קשורה לחלוקת הדיברות לשני חלקים: הדיברות עד הציווי על השבת, והדיברות מכיבוד אב ואם והלאה[9]. החלוקה אינה רק בין המצוות שבין האדם למקום המתוארות באריכות לבין המצוות שבין האדם לחברו המתוארות בקיצור, אלא חלוקה עקרונית יותר.

הקבוצה הראשונה פותחת ומסיימת ביציאת מצרים. בקבוצה זו, הסיבה לכך שאנו חייבים לקיים מצוות היא משום שהקב"ה הוציא אותנו משם. הקבוצה השנייה אינה מתייחסת ליציאת מצרים אלא לכניסה לארץ ישראל: יש לכבד אב ואם כדי לחיות חיים טובים בארץ, ורוב הציוויים שאחר כך קשורים לארץ - רציחה וניאוף גורמים לגירוש מהארץ (כפי שהתורה מדגישה מספר פעמים), והאיסור להעיד שקר מתקשר למערכת המשפט, שהיא תנאי בסיסי בירושת הארץ (כפי שהארכנו בשבוע שעבר). לכן, נראה שעשר הדיברות מחולקות לשני חלקים: יש מצוות שמקור חיובן בעבר - בכך שהקב"ה הוציאנו ממצרים והפך אותנו לעמו; ויש ששורשן בעתיד - המצוות המאפשרות לנו לרשת את הארץ[10].